קל לציין רגעי מהפכה. כך היה לפני כן, ומכאן ואילך - אחרת. אך שינויים הדרגתיים, שגרת עשייה, קשה לתאר. הם אינם חדשות שמתחדשות בן־רגע, או רגעי שיא במהלך ארוך. שינויי השגרה זזים במהירות המים על פני האבן, יום אחר יום, כל יום קצת, עד ששנים של זרימה מחליקות את הבליטות.
חמש דקות דקיקות מהגבול עם מצרים נמצא כפר ניצנה. בחלקו כפר חינוכי, בחלקו יישוב קהילתי חדש. את ההסבר הכי טוב למקום מספקת לי התמונה שמציירת המציאות בכניסה לכפר. על השביל החולי פוסעים שני חרדים, ומצידו השני של הכביש עוברות שלוש נערות בדואיות.
ב־1986 הוקמה ניצנה על ידי אריה לובה אליאב. המטרה המקורית היתה לחזק את החיבור בין אוכלוסיות שונות בישראל, ועל הדרך גם לממש את חזון ההתיישבות בנגב. כיום חי בתוך הכפר גרעין של צעירים אידיאולוגים, המבקשים להקים במקום את ביתם. במקביל, קיים בו כפר נוער בדואי שבו לומדים נערים מכפרים לא מוכרים ונערים בסיכון. מפתיע לגלות שלצידם, באותו הכפר ממש, לומדים נערים ממשפחות בדואיות מבוססות. בנים של קצינים בצבא, עורכי דין, אנשי עסקים, ואפילו בן של שופט. צעירים וצעירות לפני גיוס בשנת שירות מתנדבים עם הנערים.
לצד אלו פועלות בכפר גם תוכניות חינוכיות לקליטת צעירים יהודים מחבר העמים והמכינה הקדם־צבאית "דרך ארץ", המיועדת לבני הפריפריה. בלאגן ישראלי חינוכי ושמח. בחודשים האחרונים המקום אף קולט פליטים צעירים מאוקראינה. כולם חיים יחד, במיקרוקוסמוס ישראלי, עובדים בחווה החקלאית ואוכלים יחד בחדר האוכל ומשתתפים בטקסי חג משותפים.
השבוע השתתפו נערים בדואים מהפזורה, בנות שירות לפני גיוס ופליטים מאוקראינה בשדרוג כפר הנוער. כמו כל אירוע מתמשך, המלחמה באוקראינה דעכה בתודעה התקשורתית. אלא שהיא מתמשכת וממשיכה לייצר פליטים ופליטות, והשבוע נערכו בכפר החינוכי לקליטת פליטים נוספים מהמלחמה.
גינון וטיפוח, הקמת פרגולות וצביעה, צעירי עם ישראל אוהבים מבצעים נקודתיים, והשבוע הצטרפו לתמהיל המיוחד של הכפר - בדואים, חלוצים צעירים - עשרות סטודנטים מתנדבים של עמותת "איילים", כולם כאן כדי לחדש את המקום ולהכין אותו יחדיו לפליטים החדשים.
א', תלמיד מהפזורה הבדואית, הגיע מכפר לא מוכר. הוא מתנצל בעברית שהעברית בפיו לא טובה כמו שהיה רוצה. אני לא בטוח שמישהו בסביבה יודע איך אומרים התנצלות בערבית.
"יש לי דוד שנהרג מפגיעת כדור תועה בחצר ליד הבית. הפשע משתולל. אני שמח על הבחירה שלי להגיע לבית הספר 'נווה מדבר'. אני נמצא כאן בידיים טובות. כשאני מסיים את הלימודים בבית הספר אני לא חוזר לכפר, יש לי כאן חוגים ופעילויות שונות. במקום להסתובב בלי לעשות, או ללכת עם חברים שייקחו אותי לכסף קל, אני עושה דברים טובים עם עצמי. איפה שאני גר הלימודים לא ברמה טובה, לא מקדמים אותי.
"אחרי הלימודים אני מתכנן ללכת לשנת שירות ולתרום כמו המדריכים שלי. הם המודל מבחינתי, אנשים שהגיעו לניצנה בהתנדבות לתרום. בניצנה בפעם הראשונה ממש הכרתי צעירים יהודים. זה היה מוזר שיש לי חברים יהודים בלי ששופטים אותי אם אני בדואי או יהודי, פשוט שכנים באותו מקום שאוכלים יחד באותו חדר אוכל. אני נפגש כאן עם פליטים מאוקראינה, וגם עם עולים חדשים מרוסיה, מתנדבים בשנת שירות לפני צבא, ואפילו יצא לי לשחק כדורסל עם כמה חבר'ה מהמכינה הקדם־צבאית. כל השילוב הזה חדש לי. אני מכיר אנשים, זה נותן לי תחושה שאני יכול שיהיה לי עתיד טוב".
באמצע הכפר הוקמו אוהלי אירוח בדואי מסורתיים. אולי כאטרקציה תיירותית, אולי כדי לתת תחושה של בית לנוודי המדבר. מרחוק נשמעים צלילי מוזיקה קצבית. אחד התלמידים מאלתר בקצב הריקוד המסורתי - הדאחיה - על סינתיסייזר. לצידו כמה חברים רוקדים. כמה מהסטודנטים של "איילים" מתפעמים: "זה יהיה גדול זה, טיאסטו הבדואי. זה יש לו עתיד בעולם המוזיקלי". שיחה עם הקלידן הביישן מגלה שבשלב זה הוא רוצה לשלב את המסורתי עם החדשני ביותר. התוכנית - ללמוד מוזיקה באוניברסיטה.
אבל לא הכל דאחיה ונופת לאבנה. הפערים עדיין שם. שירה, העושה שנת שירות ומתנדבת בכפר, מספרת: "יש תלמידים בדואים שלא היו מוכנים לדבר איתי או להתייחס אלי, כי אני אישה וזה מוזר להם שאני המדריכה שלהם. לקח להם זמן עד שהתרגלו לדבר איתי כשווה להם והבינו שאני כאן בשבילם".
כמו שקורה כמעט בכל נקודה ונקודה בעשייה החברתית ובעולמות התיקון, המדינה לא לגמרי שם. רמת נגב, המועצה המקומית, נותנת את חלקה, אולם ללא תרומות אחינו בגולה הפרויקטים האלו לא יתקיימו. יונתן גלון, מנכ"ל JNF UK, מסביר למה כל כך חשוב ליהודים מאנגליה להשקיע, בין היתר, במכינה לבדואים בנגב: "מבחינתנו ההשקעה בכפר הנוער ובקהילת ניצנה היא יישום חזון הארגון והתורמים שלו, שהוא די ברור - לחזק את החינוך וההתיישבות בנגב ולאפשר הזדמנות שווה למגוון האוכלוסיות המהוות מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, וזה כולל את כל שכבות החברה הישראלית, ובתוכה גם החברה הבדואית".
"ציונות, חזון והפרחת השממה" אולי נשמעים לכם כמו שיעור מולדת ציני ציוני, אבל תכירו את ארינה מוז'יצוק, בת 17 מחרקיב. שלושה שבועות לפני שפרצה המלחמה אמה הרופאה נפטרה בעקבות סיבוכי קורונה, וארינה עברה להתגורר אצל קרובי משפחה. יום קודם לפרוץ המלחמה חזרה ארינה הלומת צער לביתה, להתגורר עם אביה. "התעוררנו בחמש בבוקר בגלל רעש הפיצוצים. הייתי בשוק, לא האמנתי שזה באמת קורה".
אביה הבין מייד את המצב, אמר לה שילך לקנות מצרכים לימים הקרובים. אבל כבר לא היה כלום בחנויות, ויחד הם ברחו לתחנת רכבת כי שם זה מתחת לאדמה ויותר בטוח. "אבל גם זה לא הסתדר, ואחרי שלושה שבועות הבנו שחייבים לברוח כי הרוסים התקדמו לחרקיב".
השניים נמלטו לכפר קטן ונידח. "כדי להתרחץ היינו צריכים לחמם דלי מים על מדורה ולערבב עם דלי מים קרים". מה עושים במלחמה? מנסים להגשים חלומות. ארינה חלמה להמשיך את עבודת אמה וללמוד רפואה. היא מצאה בכפר מקום אחד שבו האינטרנט קרטע, אבל זרם איכשהו. זה היה בחוץ, וכך, באמצע השממה הקפואה, עם מחשב שהסוללה שלו מספיקה לשעה, החלה ללמוד בזום לקראת האוניברסיטה כשהיא עטופה בכמה שכבות של בגדים מכל מה שמצאו.
"אחרי חודש בכפר הבנו שהרוסים שוב מתקרבים אלינו". בהחלטה של רגע יצאה ארינה עם המחשב אל השממה, ומשם יצרה קשר עם דודה שלה שגרה בישראל. אלא שכאן החלה הביורוקרטיה לעבוד, המסמכים המעידים על יהדותה נותרו מאחור, בלעדיהם ארינה לא יכולה לעשות עלייה, ולכן הגיעה עם ויזת תיירת לשלושה חודשים. אביה בן ה־47 עדיין שם.
בניצנה לקחו את ארינה כפרויקט אישי ומנסים להסדיר את מעמדה בישראל, דבר שמתבטא בתודה שבעיניה.
"אני חיה בניצנה כמה חודשים. עזרו לי מאוד, יש לי חדר ואוכל ואני לומדת עברית. אני שוחה ואנחנו מטיילים הרבה מאוד פה, ובזכות הטיולים הכרתי את הארץ. גם ביקרנו בהרבה מאוד מוזיאונים".
אז תזכרו את ארינה, ותזכרו את א' בפעם הבאה שאתם חושבים על "עוד פרויקט ציוני הבה נגילה ודוקי חיבוקי". כי מה שעבור רבים הוא בדיחות מפעם, עבור רבים אחרים בקרבנו הוא הצעד הראשון לעתיד טוב יותר.