משכם תיפתח הרעה

1. כל העיניים נשואות כעת לשכם. במידה רבה, בה יוכרע גורלו של גל הטרור הנוכחי. האלימות אמנם החלה צפונה משם, בג'נין, אבל ג'נין אינה שכם, וממילא לא מדובר בכל ג'נין, אלא רק במחנה הפליטים שלה, שמוכר מאז ומתמיד כמוקד לאנרכיה ולאלימות.

שכם היא עניין אחר. בירת השומרון, עיר מרכזית מבחינה כלכלית ופוליטית. הרשות הפלשתינית תחיה עם התרופפות המשילות שלה בג'נין. היא לא יכולה להרשות לעצמה שזה יקרה לה בשכם. אם שכם תיפול בידי הקיצונים, הבלאגן יזלוג מייד דרומה, לאזור יהודה. משם, החזרת המושכות לידיה תהיה קשה עד בלתי אפשרית.

בחודשים האחרונים חשבו ברשות שהם יכולים לחיות עם "גם וגם". גם להתיר טיפה את הרסן לקיצונים, וגם להמשיך בשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. רצף הפיגועים שיצא משכם וסביבתה לימד את הרשות שמדובר בחלומות שווא: שהנשק שמופנה כעת כלפי ישראל, יופנה בהמשך כלפיה. עזרו לכך גם הבהרות/איומים מפורשים מישראל, שאם הרשות לא תפעל להרגעת השטח, ישראל תעשה זאת בעצמה. הפלשתינים ביקשו הזדמנות; הימים הנוכחיים הם המבחן שלהם.

לעיקר הבלאגן שיוצא משכם אחראית כנופיה מקומית שמכנה את עצמה "גוב האריות". בניגוד לשם המפוצץ, מדובר בחבורה שקלה יחסית לפירוק: מחבלים גדולים ואומץ רב אין שם. טוב תעשה ישראל אם תסיים את הסיפור הזה - בעצמה או בהכרחת הרשות לעמוד בהתחייבותה - לפני שהאריות יצברו עוד אמל"ח, מחבלים ותעוזה. כל השתהות תוביל לעוד פיגועים, בידי החבורה הזאת או דומותיה, מהסוג שבו נהרג באמצע השבוע בשבי שומרון לוחם סיירת גבעתי עידו ברוך.

2. בפיגוע שבו נהרג ברוך, ובפיגוע שבו נהרגה כמה ימים קודם לכן לוחמת המעברים נועה לזר, בלטו לא מעט בעיות בתפקוד הכוחות. בפיגוע הראשון, במחנה שועפאט, מספר התקלות היה כמעט בלתי נתפס. הגרועה שבהן היתה היעדר התגובה של הלוחמים - ובהם מאבטחים חמושים, שזה מקצועם - באופן שיסכל את הימלטות המחבל־היורה וסייעניו.

גם בפיגוע השני לא הגיבו הלוחמים בזמן אמת. המתאר של ירי בשניות מרכב חולף הוא אמנם סבוך יותר לתגובה מאשר הירי במחסום, אבל מלוחמי סיירת מצופה היה להתעשת ולפעול מהר יותר. על הגורמים השונים בפיקוד המרכז, בדגש על מפקד אוגדת יו"ש אבי בלוט, לוודא שלא מדובר בבעיה רוחבית, ואם כן - לתת לה פתרון מיידי. כתמיד, זה צריך להיעשות על ידי פקודות מבצע והנחיות ברורות, ובעיקר על ידי חניכה ובקרה מלפנים של הפיקוד הזוטר בשטח.

המאמץ ההגנתי לבלימת הטרור הוא קריטי מארבעה היבטים: הראשון, כדי לצמצם נפגעים בצד הישראלי. השני, כדי להבהיר למחבלים שהסיכוי שלהם להצליח קלוש, וכך גם הסיכוי שלהם לצאת בחיים מניסיונות פיגוע. השלישי, כדי למנוע ניסיונות חקיינות. על כל פיגוע כזה שמצליח, קמים פלשתינים שאומרים לעצמם שזה אפשרי. בהינתן כמות אמצעי הלחימה בשטחים, זה מגביר את האיום פי כמה.

ההיבט הרביעי הוא התקפי. מספר נפגעים גדול מייצר לחץ פוליטי וציבורי על הצמרת המדינית־ביטחונית לקבל החלטות בלחץ. לעומת זאת, היעדר נפגעים מאפשר לפעול בקור רוח ועל בסיס מודיעין מוצק, ולהבטיח שלהגנה החזקה יתלוו תוצאות אפקטיביות גם בהתקפה.

3. לא מעט כלי תקשורת, וגם פוליטיקאים, ציינו שברוך ולזר "נרצחו" בידי מחבלים. זאת טעות שהגיעה הזמן לעקור מהשיח: חיילי צה"ל לא נרצחים. הם נהרגים או נופלים במסגרת מילוי תפקידם.
זאת לא סמנטיקה. הנרצח הוא פסיבי. קורבן חסר ישע. חיילים הם לא כאלה, בוודאי כאשר מדובר בלוחמים חמושים שנמצאים בפעילות מבצעית. מי שטוען שהם נרצחו מגמד אותם. הוא גם מגמד את צה"ל, והופך אותו לכזה שנזקק להגנה.

בצה"ל התדיינו לאורך השנים איזה מינוח נכון יהיה לנקוט. ב־2017 נדקר למוות לוחם הנח"ל רון קוקיא בערד. בהודעת דובר צה"ל נטען אז שהוא "נהרג". הדובר (אז רונן מנליס) ספג מבול של ביקורת על כך שלא השתמש במונח "נפל". בעקבות זאת הוקמה ועדה אזרחית, שהמליצה להשתמש בכל הודעה על חייל שנהרג במונח "נפל". דומה ששני המונחים ראויים ושומרים על כבוד החייל (או החיילת) באותה המידה. "נרצח" עושה את הפעולה ההפוכה.

4. הסכם המים הכלכליים עם לבנון (הסכם הגז) הפך מהרגע הראשון לאירוע פוליטי. העובדות שיחקו בו תפקיד משני: הדוברים דיברו על ביטחון וכלכלה, אבל התכוונו לבחירות. לכן היה רצוי להקשיב לאנשי המקצוע, אבל בשיח שהתפתח - האלים, המשסע - כבר לא היה אפשר להקשיב לכלום.

בבליל הצעקות הזה הואשמו ראשי מערכת הביטחון שהם פועלים ממניעים פוליטיים, ושחוות דעת מושפעת מכך. זאת אמירה מקוממת במיוחד: בראשות מערכת הביטחון יש אנשים טובים יותר ופחות, מוכשרים יותר ופחות, אמיצים (אישית וציבורית) יותר ופחות. ספק אם מישהו נמצא שם ממניעים פוליטיים.

האשמתם הקולקטיבית נועדה להפחיד אותם מלנקוט עמדה. זה מסוכן, משום שדרג מקצועי יס־מני הוא מתכון לאסון. נכון שגם דרג מקצועי שחושב ומדבר בקול אחד הוא לא בריא במיוחד, אבל הפתרון שעומד בפני הדרג המדיני הוא פשוט: לא לקבל את דעתו, תוך לקיחת האחריות על עצמו. ספק אם זה יקרה, בהכרת מסורת הבריחה מאחריות של הפוליטיקאים בישראל.

תחשבו על המבצעים שהמוסד ואנשיו עושים באיראן. על הפעולות של חיל האוויר ואמ"ן בסוריה. על סיכון החיים של השב"כ במאמץ לסכל פיגועים. עכשיו תגידו אם יש סיכוי שהם עושים (או לא עושים) את כל אלה מסיבות פוליטיות, או שהם נשלחים (או לא נשלחים) לשם על ידי מפקדיהם ממניעים פוליטיים. מי שחושב שכן, מתבקש להתנתק ממשקפי המציאות המדומה.

5. הוויכוח הזה הותיר קורבן נוסף בצד הדרך: ארה"ב. נטען שאי אפשר לסמוך על התחייבותה, לאור התנהלותה מול אוקראינה, ובמקרים נוספים.

גם זאת טענה מחוצפת כשהיא נשמעת מצד פוליטיקאים במדינה שמקבלת כבר יותר מ־40 שנה קרוב ל־4 מיליארד דולר בסיוע ביטחוני שנתי, פלוס מימון חיצוני נדיב נוסף למערכות ההגנה האווירית, פלוס רכיבי ביטחון הגנתי והתקפי נוספים, פלוס העובדה שהאמריקנים מקפידים לשמר את היתרון האיכותי שלה מול כלל הגורמים באזור, פלוס הסיוע המודיעיני השוטף והתמיכה המדינית שניתנים לה, ועוד ועוד.

נכון שהאמריקנים רואים את החיים מוושינגטון ובוחנים תחילה את האינטרס שלהם. אבל אין, לא היתה ולא תהיה לישראל ידידה גדולה וחשובה מארה"ב. זה עניין שעומד במבחן כבר 50 שנה, מאז "הרכבת האווירית" במלחמת יום הכיפורים. זה לא אומר שישראל לא צריכה לסמוך רק על עצמה, אבל כדאי לה מאוד לא לזלזל ביד המושטת (ובכיס העמוק) שהיא מקבלת מוושינגטון.

הממשל האמריקני אמנם יכול וצריך היה לעשות יותר בהקשר האוקראיני (לא שישראל הצטיינה בזה), אבל בהקשר של הסכם הגז צריך לבחון אותו מול השאלה הפשוטה אם הוא הרחיק או קירב מלחמה ובאיזה מחיר, ומהן האלטרנטיבות. כל דיון אחר הוא פוליטי.