בידיים כפופות לרווחה

אחד המברכים על המוגמר היה ראש הממשלה ושר הביטחון, הרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק. וזה לא פלא. מורשת ברק בתחום הנסיגות לקו האחרון ולמסירת זכויות טריטוריאליות וזיכיונות לקידוחי גז בחינם, קיימת וזכורה היטב. בשנת 2000 הוא מסר כלאחר יד וללא כל התרעה ודיון ציבורי או פרלמנטרי את הזיכיון לקידוחי גז בשדה גז שהתגלה במרחק 35 קילומטרים מול חופי עזה, ליו"ר הרש"פ יאסר ערפאת. כך עכשיו בלבנון, הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון מסתיר מאחוריו גם עסקת גז רב־צדדית. אם למישהו זה מזכיר את אותה ממשלה שכונתה "ממשלת בריטיש גז" בראשות אולמרט, לא בטוח שזה מקרה.

אבל היום אין כבר הרבה עיתונאים ופוליטיקאים שאירועי השחיתות סביב העסקה שביקשו אולמרט וחבריו לעשות סביב הזיכיון לבריטיש גז זכורים להם. בין השנים 2006 ל־2008 אפשר למצוא דיווחים רבים בנושא, כולל העברת הטיפול בנושא ממשרד האוצר לידיו של פואד בן אליעזר. זה בהחלט מצטייר בתור משל, כשהנמשל היא עסקת הגבול הימי שאמורה להיטיב בעיקר עם חברת קידוחי גז צרפתית. נפתלי בנט אמנם העביר ליאיר לפיד את ראשות הממשלה כדי שיהיה לו משרד מסודר לניהול קמפיין הבחירות שלו, אבל זה לא אומר שהנשיא עמנואל מקרון והנשיא ביידן לא חשבו על אופציות אחרות לביצוע בזמן הקצר שלפיד עומד לרשותם כראש ממשלת ישראל.

כאז כן היום, מי שמנסה לבתק את פקעת השחיתות הביטחונית, הלאומית והעסקית שאופפת את הסכם הגבול הימי עם לבנון, הוא בנימין נתניהו. בשנים שבין ממשלת רבין ועד שובו של נתניהו ב־2009 עשו הפלשתינים בהנהגת יאסר ערפאת הכל כדי להשחית את המערכת השלטונית הישראלית, והיו להם הישגים רבים. "בתוך הכיס של הראיס", זה נקרא. היו אחדים שטענו שכסף ישראלי מממן רצח יהודים בארץ ישראל. ראו פרשת הקזינו ביריחו. במקרה של בריטיש גז, התיאוריה היתה של שיפור הכלכלה הפלשתינית באמצעות עשרות מיליוני דולרים שייכנסו לרצועת עזה ולרש"פ בעסקות הגז. בהמשך, העסקאות היו אמורות לממן את שלטון חמאס.

פאסט פורוורד ל־2022. במקום חמאס, חיזבאללה. לבנון תיוצב כלכלית הודות להכנסות עצומות משדות הגז, כפי שאומרת התיאוריה, ולאף אחד לא יהיה צורך לירות על יהודים. בינתיים צמח מודל נטרול אשקלון. אשקלון יכלה להיות מרכז של ניתוב גז. אבל התברר שהתחזיות הצבאיות בעקבות ההתנתקות קרסו, והמחבלים יורים בכל הזדמנות על אשקלון, ואפילו נמל אשדוד יכול להיסגר לפי רצון חמאס או איראן, ולמה רק אשדוד? גם שדה התעופה הבינלאומי של ישראל, נתב"ג, נסגר ונפתח לפי מדיניות הג'יהאד האסלאמי וחמאס.

אפשר רק לדמיין אילו המצאות יאלתר חיזבאללה כדי לשלוט בהפקת הגז בשדות כריש ודרומה וביצוא שלו. איך שלא יציגו את הנושא הביטחוני־כלכלי בתעמולה כלפי פנים, הלבנונים ובראשם חיזבאללה תופסים את עסקת הגבול הימי בצורה אחת: ישראל נכנעה ללחץ באמצעות תקיפות כטב"מים על שדה כריש, וישראל נמצאת בשליטה מלאה של ארה"ב. גנץ אמר בתחילת השבוע כי "מטבע הדברים לא ניתן לחשוף בפני הציבור את כל הפרטים במשא ומתן". זה נחשב לאמירה קבילה מצד שר ביטחון בנושא לאומי בעל השלכות מרחיקות לכת. האלוף עמוס ידלין צייץ: "הצדדים מקדמים את האינטרסים שלהם, ובעיקר אל מול חלופה מאוד לא רצויה - עימות צבאי רחב היקף והרסני לשני הצדדים". אסור גם לתקוף באיראן, כי התוצאה היא עימות צבאי. מצדיקים כל ויתור בכך שהחלופה היא מלחמה.

מציגים את חיזבאללה כארגון שוחר שלום ופיתוח כלכלי, כשרק לפני כארבע שנים הוא עסק בחפירת מנהרות עומק חודרות שאיימו על הצפון. אפשר לדמיין מה הם היו עושים אם ישראל היתה נרתעת מלטפל במנהרות על הגבול. אז טען ברק שזה מבצע פוליטי ללא משמעות ביטחונית. הרמטכ"ל דאז איזנקוט חשב, ובצדק, שזו היתה פעולת מנע מזהירה.

אבל למה שחיזבאללה יידרדר ל"עימות צבאי" רחב היקף; לפי אל"מ (מיל') ז'ק נריה, המומחה לענייני לבנון, "מבחינת חיזבאללה ההסכם שווה לניצחון צבאי גדול".

מה שזירז פתאום את המשא ומתן והביאו עד הלום, זו שיחת הטלפון של הנשיא ביידן עם רה"מ לפיד, שבסיומה הנקודה החשובה לא היתה איראן - או שכן? - אלא שישראל חייבת לסיים את המשא ומתן על הגבול הימי. אם יש בסוף הדרך עסקת גז שמסייעת במימון חיזבאללה ובחיזוק כלכלת מדינת הבובות האיראנית, ואם לאיראן יש עכשיו לפחות אצבע על השיבר של יצוא הגז לאירופה - אז מי שנהנה כאן זאת (גם) איראן.

כל אנשי הנשיא

המפתח להבנת ציפיותיו של ביידן מלפיד מצוי בהתבטאויותיו כסנאטור צעיר ובפגישתו עם גולדה מאיר, שעליה דווקא הביט בהערצה

לפני מעט יותר משנה, בעקבות הקריסה האמריקנית באפגניסטן, היו כאלה שנזכרו במה שאמר הסנאטור ג'ו ביידן ב־1975 כאשר ארה"ב ברחה מסייגון. אף שהיה אז בסך הכל בן 32, היו שמצאו משמעות ועניין באמירותיו גם אחרי 47 שנים. ביידן, מתברר, דגל בעמדה שלארה"ב אין שום חוב מוסרי כלפי אלפי הווייטנאמים שנשארו מאחור לחסדי הסטליניסטים הרצחניים של צפון וייטנאם.

"לארה"ב אין מחויבות לפנות דרום־וייטנאמי אחד או מאה אלף ואחד", אמר הסנאטור הצעיר ביידן לנשיא פורד. שנתיים קודם, בפגישתו עם רה"מ גולדה מאיר, "ביידן קבל שאין לארה"ב מדיניות לגבי המזרח התיכון ושהיא נגררת אחרי ישראל", נרשם בדו"ח משרד החוץ על הפגישה, "טען שאין דיונים בסנאט בנושא המזה"ת כי הסנאטורים מפחדים להשמיע דבר וחצי דבר שלא ינעם לאוזני הקהל היהודי". הוא התלונן שכאשר כינה את גולדה "מכופפת ידיים", הוא תואר למחרת באחד העיתונים כאנטישמי. הוא טען ב־1973 שהאהדה לישראל עלולה לחלוף, ו"אם תשאל את הציבור האמריקני אם הוא מעדיף 100 אלף מזגני אוויר או תמיכה בישראל, אין לו ספק שהציבור יבחר במזגנים".

המוטיב המרכזי של הסנאטור הצעיר בפגישתו עם הגברת הזקנה, היה שעל ישראל להתחיל ביוזמה של נסיגות חד־צדדיות, לפני משא ומתן והסכמי שלום. על כך ענתה גולדה במשפט שצורב בתודעה גם היום: "על ממשלת ישראל רובצת אחריות היסטורית עצומה. לעם היהודי לא תינתן הזדמנות נוספת לעצמאות מדינית בארץ ישראל... ואופיה של יהדות הגולה כיום לא יאפשר ניסיון נוסף במידה שמדינת ישראל תיכשל". היא התכוונה בעיקר לאותם יהודים באמריקה שעליהם התלונן ביידן.

ההתבטאויות השחצניות שלו מול אישה מבוגרת המנהיגה אומה במצור סובייטי־ערבי נשמעות ציניות במקרה הטוב. בעוד התחושה של הנוכחים בפגישה היתה שביידן הצעיר מביט בגולדה בהערצה, קשה להתרשם שיאיר לפיד הוא בעיניו יותר משרת הסר למרות הבוס של השכונה. ביידן מעריך "מכופפי ידיים".

הפרדוקס האבוד

מהלכיהם המדיניים והביטחוניים של לפיד וגנץ ממחישים עד כמה אפשר לשלוט במדינה ביד רמה, אם לצידך ממסדי המדינה החזקים

ערב יום הכיפורים, בראיון בעיתון זה, דרש רא"ל (מיל') בני גנץ, שבנימין נתניהו יבקש סליחה ממדינת ישראל. מילא ב־364 ימים בשנה אפשר לבוא בדרישות מופרכות; אבל יום אחד בשנה, יום של חשבון נפש, הסליחה היא שלך, אישית, כמו חשבון הנפש. מי בא בדרישה מחברו שיעשה חשבון נפש? גנץ ביקש סליחה ממישהו? אפילו הדרישה הצבועה הכוללנית לחשבון נפש, נאמרת בלשון רבים: אנחנו. אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש.

אז יש לנו עסק עם אדם משכמו ומטה. ובכל זאת, במערכת הבחירות הנוכחית עדיין המעשה שמכתיב את מאזן הכוחות הוא החיבור שעשו גדעון סער וגנץ כשהחליטו לרוץ יחד. גנץ הוא מנהיג בינוני וחלש, ולכן אינו מסוגל לעבור את רף 12 המושבים - בסקרים. אבל הוא מתחיל בשמונה מושבים, כשחברו גדעון סער התחיל את העונה מתחת לאחוז החסימה. יחד הם מצליחים כנראה למשוך חלק מקולות הימין, שבאופן נורמלי היו מביאים להכרעה ברורה בקלפי ולממשלת ימין יציבה.

גנץ יחד עם תעלולי איילת שקד עלולים לחרוץ את גורל הבחירות. ומה זה אומר? שמירה על הסטטוס קוו הנוכחי, שבו הימין הרבה יותר חזק מהשמאל, אבל השמאל בעזרת כ־10 מנדטים של המפלגות הערביות כופה ממשלה לא יציבה לתקופה נוספת בלתי ידועה. הרי מהלכיו המדיניים של לפיד ומהלכיו הביטחוניים של גנץ מוכיחים שאפשר לשלוט ביד רמה במדינה גם מעמדה של סיעות קטנות, בסיוע ממסדי מדינה חזקים. גנץ מוביל מדיניות ביטחונית כושלת מול אינתיפאדה חדשה, שבמידה רבה היא אינתיפאדת ביידן־לפיד. הוא עושה זאת כראש סיעה בת שמונה מנדטים. הוא מצביא פוליטי וצבאי חלש, אבל פרדוקסלית, בעל השפעה רבה.

האם הלקח של הציבור הישראלי מהשנה ורבע החולפות הוא שצריך לשמור על הדומיננטיות של גנץ, סער ולפיד? אלה הכריזו על נתניהו כאויב המדינה. שטיפת המוח הזאת גורמת לכך שגם אם הימין מתחזק בשבעה או שמונה מנדטים מהבחירות הקודמות, לשמאל בראשות גוש לפיד יש לגיטימציה להקים ממשלה שמשאירה את רוב העם בצד, והמיעוט מסוגל להכתיב הלאה את המהלכים הפוליטיים. לימין אין ברירה אלא להגיע למינימום של 61 מושבים. החידה של הבחירות: מדוע מוכנים ציונים המאמינים בעצמאות ישראל לתמוך בממשלה, שלנגד עיניהם מוכרת עוד ועוד מנכסי הכספת של מדינת ישראל? יש הסכמה בין הפרשנים שמהלכי הגז של לפיד התרחשו בגלל לחץ אמריקני הקשור למדיניות האנרגיה האמריקנית מול פוטין. גנץ כבר מזמן פועל לפי תביעות אמריקניות, למשל בנושא כמו הוראות פתיחה באש, ולא יועילו לו התירוצים שמדיניות זו נקבעת בידי הרמטכ"ל.

אולי אנשי הימין הגמיש, נקרא להם, באמת חושבים שבן גביר מסוכן יותר מאחמד טיבי. או מאבו מאזן. או מנסראללה.

הטובות לקרב

יותר ויותר עדויות ממלחמת יום כיפור מאירות את תפקידן של חיילות שעשו מעל ומעבר ביוזמתן, בכוחן, מתוך תושייה ואחריות

בתוך הדשדוש בסיפורי הקרב הישנים, בתוך ההתחפרות בציטוטים נבחרים מההלם של קברניטי המדינה ב־73', אני מזהה מוטיב חדש בזיכרונות מלחמת תשל"ד. אלו העדויות של החיילות. הבחורות ההן לא הלכו לבג"ץ כדי להתקבל לסיירת מטכ"ל, הן עשו את שלהן מעל ומעבר ביוזמתן, בכוחן, מתוך תושייה ואחריות ומבלי שמישהו פקד עליהן או אמר להן מה לעשות.

הן היו פקידות לשכה בגדודי שריון ובמפקדות חטיבתיות. עכשיו באתר "דור כיפור" אפשר להקשיב לזווית שלהן. הן קודם כל משדרות אמינות, יושר, כנות, רגש. כולן למעשה פונו אחורה בתחילת המלחמה. אך אותן בנות מגדוד 46, למשל, שלחם בסיני, סיכמו ביניהן שהן תיפגשנה כעבור יום בבאר שבע, אולי בבית החולים סורוקה. הן היו מפוזרות בכל הארץ, ובכל זאת השעה והמקום נקבעו, ובלי פקודה ובלי תיאום באמצעות טלפונים ניידים, הן נפגשו כדי לאתר את לוחמי הגדוד הפצועים.

בנות ממפקדת חטיבה 188 ברמת הגולן עשו דבר דומה, אבל בבתי החולים בצפון, פוריה, צפת ועפולה. מדובר בצעירות בנות 18 עד 20, והן מאתרות את הפצועים ובאות במגע עם המשפחות. בנות 188 העידו שרוב הפצועים ביקשו לא(!) להודיע למשפחה שהם בבית חולים. וסיפורו של מפקד זוטר מזכיר את "טוראי ראיין" אבל במקום ראיין, משקפיים. משקפיו של המפקד התרסקו כאשר נפגע ביום הראשון בגולן. אז הוא ביקש אם אפשר שהבנות יעלו חזרה לרמת הגולן, ייגשו למחנה הגדוד, והוא נתן הוראות מדויקות באיזה חדר ובאיזה ארון מונחים המשקפיים הרזרביים שצה"ל מנפק. הבחורות ההן לא היססו לרגע. הן החלו במסע טרמפים לעבר אזור הקרבות - למצוא למפקד פצוע משקפיים. היות שאסור לבנות להיכנס לשטח, הן סירבו לטרמפים של רכב צבאי, אבל מכונית דואר קטנה אזרחית עצרה להן.

כך הגיעו למחנה הגדוד מחטיבה 188, נכנסו פנימה, ולפי ההוראות מצאו את המשקפיים. התוכנית של הקצין היתה שברגע שיהיו לו משקפיים, יברח מבית החולים חזרה למלחמה. וזה מה שקרה.