הנוסעות לאומן: הנשים שלא מוותרות על הביקור השנתי באוקראינה

"ברוכות הבאות לארמון, הגעתן למקום הנכון", מקבלת את פנינו אדל לוי בכניסה הצדדית לעזרת הנשים בציון, חלקת הקבר, של רבי נחמן מברסלב. אדל היא אחת מבנות המלך הבכירות בממלכה הנשית באומן. כבר 22 שנה שהיא פוקדת חמש פעמים בשנה את המקום - הקיבוץ, בלשון החסידים. בין היתר, היא מקפידה להתייצב גם בראש השנה, המועד המיועד, לכאורה, רשמית לגברים. המלחמה המשתוללת כעת באוקראינה לא עצרה אותה, ולפני שישה שבועות יצאה לדרך הארוכה, ממעלה אדומים עד לאומן הרחוקה. "הצדיק הזמין אותי לכאן, כמו שהוא הזמין גם אתכן", היא מבהירה, "לא באתן לבד. באתן כי הצדיק אוהב אתכן".

מורכב לחוש אהבה העולה מעצמות שכוסו בעפר לפני כמעט 212 שנה, אבל אם מחלקים פה אהבה בחינם, מי אני שאתנגד. "אני פה במקום בעלי", מסבירה אדל, אם לשישה וסבתא לשישה, מה היא עושה באומן דווקא בחגי תשרי.

"בעלי לא יכול להגיע בגלל העסק, אז אני באה בשבילו, בשביל להתפלל על הילדים שלי ועל עם ישראל. המלחמה לא מפחידה אותי. האמת שיותר פחדתי לא לבוא מאשר לבוא. והנה, באמת הכל כרגיל. נכון שיש אזעקות מדי פעם, אבל זה לא רציני".

את תורת רבי נחמן הכניסה אדל לביתה, אחרי שהגיעה בצעירותה במקרה ("עם ג'ינס קרוע ושיער צבוע בבלונד") לאומן. כשחזרה ארצה, החלה בתהליך של תשובה. חלק מילדיה הושפעו ממנה, ואחרים ממשיכים לנהל אורח חיים חילוני. "גם בעלי הוא לא ממש חסיד, אבל הוא מאמין בצדיק".

האמונה היא בצדיק או בקב"ה?

"בצדיק ובהשם. רגע, אמרתן תיקון הכללי? נתתן צדקה? אמרתן וידוי?"

השאלות האחרונות יישאלו שוב ושוב, כמעט על ידי כל אישה שנפגוש במהלך היום, בתוך הציון או מחוצה לו. בתמורה נשאל אנחנו מה דעתן על הפשקווילים המודבקים ברחובות בני ברק האוקראינית: "קריאת אזהרה ובקשה מיוחדת למען שמירת צביון קדושת הקיבוץ", זועקות המילים שחור על גבי לבן נגד התמהיל המשפחתי של המבקרים באומן, היוצר עירוב בין נשים לגברים. "על כן מוכרחים להזדרז ולעשות ככל יכולתם לשלוח בני הבית לחזור לביתם בהקדם האפשרי. ומי שאין ביכולת בני ביתו לחזור לביתם, איסור חמור לצאת מהבית בכל ימים אלו. אף לא תלך לציון הקדוש כלל... בטוחים אנו כי הנשים הצדקניות שישמרו על קדושת הקיבוץ וקדושת המחנה ויזדרזו לעזוב את העיר, בוודאי יזכו לשכר רב מן השמיים..."

אדל לא מתרגשת מהקולות המנסים להניסה מהעיר. היא מסתובבת חופשי ברחבי אומן בימי אלול, וגם בראש השנה אין לה שום כוונה להיכנס להסגר. "אני יוצאת להתפלל בדשא מאחורי הציון, יש שם שמש נהדרת".

למה בדשא? כי נשות הארמון מסולקות בכל שנה מעזרת הנשים, שמולאמת לטובת הרוב הגברי הממלא את רחובות העיר. "צריך לפתוח לנשים מקום גדול, כדי שיוכלו להתפלל בו בראש השנה", קובעת אדל. תחילה היא מוכנה להצטלם ללא היסוס, אבל אז דווקא בתה החילונית מבקשת ממנה לא להצטלם, והיא מכבדת את בקשתה.

קדושת הקיבוץ

האחיות שיראל (23) ויעל (21) בכר, שחולפות על פנינו במעלה המדרגות בואכה השוקה, לא מתרגשות מהמודעות שמקשטות את הגדרות והכתלים, גם לא מנוסח מקומם במיוחד: "אל תהיה שליימזלניק!!! קדושת הקיבוץ תלויה בך! בהוראת הרבנים שליט"א: לא קונים מוצרים הנמכרים על ידי נשים!!"

"זה סתם", אומרת שיראל, סטודנטית שמחוברת לתורת רבי נחמן, "זה שלטים של חסידי ברלנד. אף אחד לא מתייחס אליהם. באנו להתחזק קצת באלול, אבל נחזור הביתה לפני ראש השנה".

למה?

"כי ראש השנה זה של בנים. פחות מתאים שבנות רווקות יהיו כאן. בראש השנה במיוחד יש באומן הרבה יותר גברים מנשים, לכן זה הגיוני בעיניי שסוגרים את עזרת הנשים".

"בשבועות היו כאן 1,000 נשים, ובכל זאת סגרו את עזרת הנשים", מעירה יעל. "מה יעשו הנשים שנשארות כאן במזג האוויר הגשום הזה? איך הן תתפללנה בחוץ?"

זרזיפי גשם מטפטפים לפרקים, והאחיות בכר עוטות צעיף על ראשן. דוכני השוק הדלים מכוסים ברצועות ניילון מפאת המטר. בין הבסטות המקומיות, המופעלות על ידי התושבים האוקראינים, משוטטים גם חסידים וחסידות. כמה חסידים ניגשים לרכוש מוצרים בדוכן שבו המוכרות הן נשים מקומיות. נראה כי המודעות המבקשות להימנע מכך הן אותיות מתות על קיר. חסידה אחת בלבוש טליבאני מלא, הכולל רדיד לפנים, כורעת אל מול דלי עגבניות ובוחנת את הסחורה. אבישג הצלמת מתעדת את דמותה המושכת תשומת לב. אני ניגשת לשאול את האישה שבתוך ים הבדים אם תרצה להתראיין, והיא מסרבת בנימוס.

"שריטה של הגברים"

מי שמתראיינת בשמחה היא רחלי ישועה, בת 45, חוזרת בתשובה, אם לשבעה, שמסתובבת עם משפחתה בין החנויות הכשרות בכיכר פושקינה. "כתבה היא באה לעשות", היא מגחכת עלי בינה לבין עצמה. "רבנו הביא אותך. יש לו כל מיני סיבובים להביא לכאן אנשים. אמרת תיקון הכללי?" לאומן הגיעה עם בעלה רועי והילדים מביתם בבר יוחאי, בסמוך למירון, כשלושה שבועות לפני ראש השנה.

לבושם הפשוט, יש מי שיאמר דל, מעורר את התהייה כיצד הצליחו לממן מסע הדורש אמצעים כספיים לתשע נפשות. "זה אכן מאוד יקר. מתארגנים על זה. פותחים תוכניות חיסכון, מביאים מפה ומשם, קצת סבתות, ובאים לרבנו.

"בשנתיים האחרונות לא היינו בגלל הקורונה, אבל חוץ מזה אני כבר 21 שנה מגיעה לאומן בראש השנה. חברה הצליחה לסדר לנו כרטיסים הלוך יחסית בזול. כל כך התלהבנו אז ישר קפצנו על זה. עכשיו אנחנו עובדים על כרטיסים חזור, כדי שאת יום כיפור נוכל כבר לעשות בבית".

מה את חושבת על הפשקווילים שדורשים מהנשים לא לצאת לרחוב?

"אני חושבת שזה שיגעון של אנשים שמנסים לנהל את העולם, בלי להבין שיש השם שמנהל את העולם. אני מאוד שלמה עם זה שאני פה. אני לא מרגישה שום צורך להסתתר. מובן שאני לא אתבלט בכוונה ואלך להם מול הפרצוף, אבל אני חיה את חיי. אני לא באה לעצבן ולהילחם באף אחד, אבל אני ממש לא מאלה שלא ייצאו מהבית במשך שבוע. בחג עצמו אני עולה לאזור הציון, אל הדשא, שבעשר השנים האחרונות הפכך ממש לעזרת נשים.

צריך להבין שלפשקווילים אחראים כמה קיצונים. רוב האנשים שמחים ומברכים אותנו במאור פנים, בשנה טובה. עד לפני 20 שנה כל הסיפור של אומן בראש השנה היה מאוד־מאוד חרדי. עם השנים זה נפתח. האופי של האוכלוסייה השתנה. אני מרגישה שמנסים לאחוז במשהו ששייך לעבר.

"אגב, אין שום רמז בדברים של רבנו, ואף אחד לא מצא לי בכתבים שלו, שהיתה לו כוונה שנשים לא יגיעו לפה בראש השנה. הוא תמיד אמר: אני רוצה שתעשו את הנשים שלכם חסידות. אני באמת רואה בזה איזו שתלטנות כזו, שהיא לא באמת מבוססת על משהו. אני יודעת בוודאות שבעבר, כשהיה אסור להיכנס לכאן תחת בריה"מ, חסידים היו מתגנבים לכאן יחד עם נשותיהם".

כמה נשים מגיעות לאומן בראש השנה?

"עד לקורונה זה היה משהו כמו 500 נשים. אגב, גם הנשים של הרבנים של ברסלב מגיעות לפה, תוך כדי שהבעלים שלהם מוציאים את כל הפשקווילים האלה, וחלקן אפילו יוצאות מהבית".

"הנשים שלהן פה כי צריך מישהו שיבשל", מצטרף לשיחה רועי, בעלה.

"אבל אשתך רחלי לא באה לפה בשביל לבשל, היא באה בשביל הרוחניות", אני נוזפת בו.

"ברור", הוא צוחק, "אני מבשל".

רחלי: "זה מקומם אותי שעזרת הנשים סגורה, אבל אין לי כוח להתקומם, את מבינה. אני לא שם, אני לא במקום של מריבות".

רועי: "אני לא רואה איך אפשר למצוא פתרון שבו הנשים יוכלו לעבור בתוך רחוב שדחוס כולו בגברים".

רחלי: "זה לא מסובך, במיוחד השנה כשיש פחות אנשים. הם נתקעו בעבר. אני מרגישה מעומק הלב שלי שזאת הזמנה מהצדיק, שזה מה ששייך לנשמה שלי. בסיפור שלי זה צד שמאוד ברור לי, ובגלל זה אני גם לא באה להילחם איתם ולצעוק: תפתחו את הציון".

יש מי שצועק?

"בטח. יש נשים שצועקות. יש פה הכל. השנה סוגרים את הציון ביום רביעי בשעה שש, ארבעה ימים לפני ראש השנה. בסגירה כל אחת מגיבה לזה מהמקומות שלה. יצא לי לראות שם קרבות קשים וצעקות: 'אתה לא תוציא אותי, אתה כן תוציא אותי. אתם שוביניסטים'. כבר התרגלתי לצעקות האלה.

יש פה נשים מעניינות. את רואה שרבנו מושך אליו נשמות מכל הסוגים. זה דוגמית כזאת מכל עם ישראל, במיוחד בנשים. את רואה חרדיות כאלה וכאלה, ובעלות תשובה, ונערות שהגיעו ממסיבות טבע והתגלגלו לאומן. את פשוט רואה פה הכל. זה מדהים. יש משהו בלב שמושך אותך לרבנו ואין לזה הסבר בדיוק".

את בעד זה שגם בחורות רווקות יגיעו לאומן בראש השנה?

"בטח. זה שריטה בראש של הגברים הקיצונים שמישהו בא בשבילם. באים בשביל רבנו. בטח שגם רווקות, כולם צריכים לבוא. ודרך אגב, עכשיו, כשהמצב רגיש עם המלחמה, מה את רואה פה הכי הרבה? אימהות וילדים. נשים שלא מפחדות, נשים גיבורות, נשים שקמו במצב כזה כנגד כל העולם והביאו את המשפחה שלהן לפה".

היססתם להגיע השנה תוך כדי מלחמה?

"בטח שהיה היסוס. בדקנו בינינו לבין עצמנו אם אנחנו מרגישים פחד. את יודעת, אין לנו עניין לסכן את הילדים שלנו, אנחנו לא משוגעים. בטח שהיתה התלבטות. בעלי היה פה בשבועות, ואז הוא הבין שהמלחמה לא באזור".

משפחת ישועה מוכנה להצטלם רק מהגב. "שלא יראו את השיניים", צוחק רועי על שיני בני המשפחה שניכר כי לא יזיק להן טיפול רפואי. "שנה טובה", הם מאחלים בחום וממשיכים בדרכם.

"רבנו זו הגאולה"

מהרחוב אנחנו מטפסות אל אחד הבניינים המתנשאים מעל הציון, כדי לצלם את המתחם ממעוף הציפור. ד', בשנות ה־50 לחייה, פותחת בפנינו את הדלת ומאפשרת לנו לצלם את הנוף, אך לא אותה עצמה. פניה מאירות והיא מדברת בשלווה, אך תוך כדי שיחה ממשיכה לעמול במטבח. "הגעתי לאומן לפני כמה שבועות, כי אני עושה הכנסת אורחים להרבה אנשים ואני צריכה לבשל".

הכנסת אורחים לנשים?

"לא, אני עושה רק לגברים. אני מגיעה לכאן עם בעלי והילדים ואנחנו מארחים כ־50 בחורים לשבע ארוחות, בשבת ובחג. בחג עצמו אני לא יוצאת מהבית. זה מאוד חשוב. יש כאלו שיוצאות לרחוב, וזה ממש לא שייך. יש יותר מדי גברים בחוץ בצפיפות".

איך נראה ראש השנה שלך?

"אני? בכלל אין לי זמן בראש השנה. אני מבשלת, מגישה, מורידה. ראש השנה שלי במטבח".

וטוב לך עם זה?

"נהדר לי עם זה. לשרת את רבנו זה משהו מיוחד, זו זכות. מדהים להיות כאן בראש השנה".

את מצליחה להרגיש התעלות תוך כדי?

"מאוד־מאוד. אפילו אם אני לא עוצרת במיוחד לשמוע שופר, שומעים פה למעלה הכי טוב את כל התפילות והתקיעות. אם בעזרת ה' תהיה לי עוזרת, אולי אוכל להתפלל יותר".

מי עוזר לכם לממן את הכנסת האורחים?

"אף אחד. רק הקב"ה ורבנו. בישראל היתה לנו דירה קטנה, מכרנו אותה ורכשנו פה שתי דירות, כי פה זה הרבה יותר זול מאשר בארץ. כל השנה הדירות מחכות לנו. קנינו את זה בשביל ראש השנה לרבנו, ואני מגיעה לכאן עם בעלי גם באמצע השנה".

נראה שאתם בונים פה מחדש את הגלות. הגאולה לא אמורה להיות בארץ ישראל?

"רבנו זו הגאולה. לצערנו, הגאולה עדיין צריכה להיות בגלות, זה המצב. את לא מרגישה שארץ ישראל בגלות רוחנית? בארץ יש הרבה שנאת חינם ואין שלום. אנחנו באופן אישי ספגנו בארץ שנאה. עיקר הפעילות שלנו היא בארץ בהפעלת מוסדות חינוך, אבל יש משהו באומן, בנוכחות של הצדיק, שגורם לאנשים לאהבת ישראל, יש פה הרבה עזרה וחום. רבנו אמר: האהבה שתהיה בין האנשים שלי - העולם יתפלא עליה. מי שיש לו קשר לצדיק נעשה בן אדם חדש. במקום להיות קטנוני ושונא ולוחם ומתחרה ומקנא, הוא נעשה יהודי עם אהבת ישראל. זה משהו אחר. בלי הצדיק אין את זה. יש הרבה צדיקים בארץ ובעולם, אבל רבנו הוא הצדיק שבינו לבין משיח אין הבדל".

המלכה בצהוב

כמו ד', עוד 1,000 משפחות חסידיות מארה"ב ומישראל רכשו דירות באומן, מספר לנו חיים חזין. חזין הוא איש עסקים, בעלים של מלונות "בבושקה" ו"לב העולם", אב לשבעה, תושב אומן כבר עשור ומי שזכה לכינוי "השריף של אומן". אנחנו יושבות איתו לשיחה על עוגת גבינה במקלט מלון בבושקה, שחלונותיו מכוסים בשקי חול. "קניתי במלחמה בניין שלם במיליון שקל, במקום במיליון שמונה מאות", הוא מספר. "זה פרויקט שנקרא 'יישוב הדעת' של 54 דירות, השלד כבר בנוי. מכרתי 14 דירות בשבועיים האחרונים. מחירי הדירות נעים בין 30 אלף דולר לדירת סטודנטים לבין 300 אלף דולר לדירות המפוארות". חזין מספר שקהילת אומן הקבועה מונה כ־100 משפחות, 60 מתוכן ברחו ארצה עם פרוץ המלחמה, "ועכשיו הן מתחילות לחזור. עזבנו את אוקראינה ביום השני למלחמה, ואני חזרתי כשהרוחות קצת נרגעו, עוד לפני המשפחה. כרגע יש בעיר 3,000 חסידים ואני מעריך שבראש השנה עצמו יהיו 15 אלף".

השנה אלפי החסידים לא יוכלו להגיע לאומן בטיסות ישירות לאוקראינה מכיוון שהרוסים הפציצו את שדות התעופה במדינה. כל מי שמגיע עושה זאת בטיסה לאחת המדינות השכנות, ומשם עובר את הגבול, על אף אזהרת המסע החמורה שפרסם משרד החוץ בירושלים.

למה הציון סגור לנשים בחנוכה, בשבועות ובראש השנה?

"יש מסורת של זקני ברסלב שהציון במועדים הללו הוא לגברים בלבד. הזמן של הנשים הוא ט"ו באב, ואז כמעט סוגרים את הציון לגברים. מגיעות לכאן זמרות, רבניות, יש פה תחרות בין כולן. מגיעות כ־4,000 נשים בט"ו באב, אבל בסופו של דבר יש כאן כ־500 נשים בראש השנה עצמו. רואים אותן מציצות מהחלונות. הן מתפללות בדירות של נשים, בקומות הגבוהות של הבניינים מעל הציון. אמר לי חסיד עשיר מאמריקה שאשתו אמרה לו 'אני לא משחררת אותך לאוקראינה בלעדיי. אם אתה רוצה לנסוע לאומן, אני שומרת הראש שלך'. יש נשים שהן בגדר שומר ראש".

לשמחה ג'אן יש דווקא שומרי ראש משלה, אחיה שמסייעים לה לנהל את העולם. אם את הנשים עד כאן היה אפשר לקטלג באופן גס כבנות מלך או כמשרתות בקודש הקודשים של המטבח, שמחה, בת הרב, אוחזת גם בזה וגם בזה. רק בת 20 עם גינונים של מלכה, בלוק מודרני, חולצה בצהוב בוהק, נעלי ספורט, חצאית מתנפנפת ועגילים גדולים. בשונה מאחרות היא נענית למצלמה בלי היסוס. היא גם מציגה עצמה בשם נעוריה, ג'אן, ולא בשם בעלה הטרי, מגן, לכאורה מעשה פמיניסטי. דיבורה הבוטח והאופן שבו היא מנהלת ביד רמה אך בנינוחות את החנות שבבעלותה, לא ממש מתיישבים עם תוכן דבריה.

"אני מגיל 12 באומן. כשעוד למדתי בארץ נסעתי וחזרתי כל הזמן, ובארבע השנים האחרונות אני ממש גרה כאן, חוץ מחצי שנה של הקורונה", היא מספרת אחרי שהצלחנו סוף־סוף להשתחל אל הקצב הסוער של יומה. "אני מנהלת את החנות של אבא שלי, וגם את מפעל הבשר. זו חנות של בשר כשר ושל מוצרים כשרים שאנשים צריכים. אבא שלי הוא הרב יעקב ג'אן, הרב הראשי של אומן. אפשר לומר שאני, הבת האמצעית בין שבעה אחים, יד ימינו".

שמחה נישאה בארץ שבועיים לפני פרוץ המלחמה באוקראינה, ואביה הצליח להגיע לחתונה במטוס האחרון שיצא מקייב. האב, אגב, היה מעורב בנישואי קטינים באומן. "בגלל המלחמה נשארנו קצת בארץ, אבל אחרי כמה זמן התחלתי בגיחות לכאן כל שבועיים. איך להסביר לך - גם כשלא היה לי מאיפה להביא מוצרים, כי הכל היה סגור, דאגתי שהחנות תהיה פתוחה. לא בשביל הרווח, אלא בשביל שירות לאנשים, כדי שיהיה למי שנשאר כאן אוכל כשר. עכשיו מילאנו את החנות לראש השנה. זה גם מאוד קשה. הרבה מחסני מזון הופצצו. שלושה סוכנים שעבדתי איתם צמוד נהרגו בחזית המלחמה", היא נאנחת בעצב.

"ואני מתכוונת להישאר פה גם בראש השנה כי אני עושה הכנסת אורחים ל־700 איש. אני לא דוגלת בזה שנשים יהיו כאן בראש השנה, אלא אם כן הן גרות כאן או שיש להן מה לעשות כאן. להגיע במיוחד? אני לא חושבת שזה מתאים. ראש השנה שלי הוא בבישולים, בלי שעה אחת לישון. האחים שלי דואגים שאני אשמע שופר. אני לא מתקרבת לציון כי זה לעבור דרך גברים, לא מתאים לי. אני מאוד אוהבת את האווירה בחג באומן. אי אפשר להסביר במילים. מי שהיה כאן פעם אחת, לא יכול שלא להיות כאן שוב בכל שנה. יש לי חברות שלא מוכנות לוותר. הן גרו כאן כנערות, נישאו וחיות בארץ, אבל הן תמיד מגיעות לחגוג עם ההורים בראש השנה. אבל בחורות בגיל שלי שאין להן כאן משפחה, סתם לבוא לכאן? זה יצר הרע לבחורים שבאים לפה לבד".

היצר הרע זה לא הבעיה של הגברים?

"את צודקת במאה אחוז. אבל ראש השנה זה לא לנשים, וממילא הציון סגור לנשים. אני חושבת שנשים, בטח בחורות צעירות, לא צריכות להיות כאן".

דרך ארץ קדמה לתורה?

מי שעוד דואג ליצר הרע של הגברים הוא רחמים. אנחנו מוצאות אותו שרוע על אחת המיטות בחדר בבניין סמוך לציון שעובר שיפוצים, תופס רגע של תנומה. הוא לא ישן בלילות, נתון במרוץ נגד הזמן כמנהל השיפוץ בבניין הרוחש ככוורת דבורים. העמלים הם פועלים אוקראינים, ולצידם מטייחות גם נשים אוקראיניות מבוגרות. "אני בכוונה לוקח כחדרניות נשים מבוגרות, כדי לא להכשיל את הבחורים", מסביר רחמים, 37, אב לשמונה. "ויקה, צריך לסדר את החדרים 5-1", הוא מסביר ברוסית מחויכת לוויקה.

"אנחנו אוהבות לעבוד כאן", אומרת ויקה בין המגב לדלי. "אני מקבלת הרבה כסף, 50 גריבנה לשעה" (סכום שגבוה לפחות פי שניים מהמשכורת הממוצעת באוקראינה).

"החדרניות ביקשו לעבוד שעות נוספות גם בבנייה עצמה, אז נתתי להן לטייח", מסביר רחמים. "אגב, היום אומן זה לא מה שהיה פעם. הזנות והסמים מאוד בשוליים. אנשים עושים כזה מאמץ אדיר להגיע לכאן בזמן מלחמה בשביל להיטהר. מי שמחפש שטויות - מוצא אותן היום בקלות בארץ".

אתה נשאר כאן בראש השנה?

"לא, אני רק רוצה לעוף מכאן הביתה. בראש השנה אני בבית בישראל. אסור שהחברים שלי יידעו שאני לא נשאר פה בראש השנה, יהרגו אותי. אשתי זרקה אותי לכאן, לסיים את כל הלחצים ולחזור רגוע לחג. אנחנו רואים היום הרבה יותר נשים שמגיעות לאומן בראש השנה. הנשים הברסלביות קיבלו אומץ. הן מבהירות לבעל שאין סיכוי שיטוס בלעדיהן. אם בשנה הבאה המלחמה תירגע, אבוא עם האישה והילדים לאומן לראש השנה".

בחוץ מגיעה שעת ארוחת ערב, והחסידים - בעיקר בחורים צעירים, אך גם נשים וילדים - נוהרים אל הכנסת האורחים של פרץ קראהן, מנהל הגמ"ח, ושם מחלקים בחמגשיות לבנות ארוחה חמה. חלקם לוקחים את השקיות לחדרים, אחרים אוכלים אותן בעמידה ברחוב. "חילקנו היום 1,000 מנות מבושלות ובריאות בעלות של 4,000 דולר. בישלנו 60 ק"ג אורז, עוף, מרק בריא. האמת היא שאנחנו קורסים בגלל העומס", מתאר פרץ, תושב אומן זה עשור. הוא בין הסירים, וכך גם רעייתו שנערכת לארח בראש השנה את הילדים הנשואים שמגיעים לאומן מהארץ. "השבוע ראיתי שאשתי כבר קורסת מרוב ההכנות לחג, אז עשיתי לה הפתעה ולקחתי אותה ללילה לנופש בקייב, קצת לאוורר אותה".

טליה, נערה חייכנית בת 15, ואחותה הצעירה נוהגות להתאוורר על שפת הנהר, ירוק מפתיע בשולי הצפיפות האורבנית. "מאז שנולדתי, אני פה בכל ראש השנה. אנחנו מגיעים יחד כל המשפחה מראש חודש אב עד אחרי החגים. מאז שאמא שלי הגיעה לכאן לפני 20 שנה היא לא יכלה יותר שלא להגיע, ומאז כל הילדים באים איתה. אנחנו תשעה ילדים, אני השישית. אני גרה בחברון ולומדת בביתר עילית, בבית ספר שלא עושה עניין מזה שאני לא משתקעת בו", היא מצחקקת.

האחיות נוהגות לטבול עם בגדים בנהר הציורי לקראת כניסת שבת וחג, גם במזג האוויר הסתווי. מולנו על גדת הנהר הרחוקה ניצב פסל גדול של ישו (שבכל שנה יש סביבו מהומות בין החסידים לבין מקומיים), ולרגע נדמה כי שתי הנערות התמימות מתפללות אליו.

בסוף אוקראינה זו ארץ של גויים - הקדושה נמצאת בארץ ישראל, לא? הרי רבי נחמן עצמו התאמץ להגיע לארץ ישראל.

"רבינו אמר שבאזור שלו אין טומאה. הוא אמר שאיש בל ייעדר בראש השנה, ומי שיגיע - הוא יטהר אותו, ולא משנה מה הוא עשה במשך השנה, גם את העבירות הכי קשות", מתארת טליה במילים פשוטות רעיונות שנדמה כי הושאלו מריטואלים כנסייתיים. טליה מספרת כי בנות משפחתה מתפללות בחג עצמו על הדשא שמאחורי הציון. הן משכימות כבר ב־5 בבוקר ומסתובבות בעיר, אבל "מקפידות לצאת בצניעות. אין לנו עניין להחטיא גברים".

מישהו העיר לכן פעם משהו?

"לא, אף אחד לא מעיר לנו".

לנו דווקא כן. כשהגענו, אבישג ואנוכי, לחזית הכניסה הראשית לציון, השומר המקומי דרש מאיתנו להתרחק מהכניסה המיועדת לגברים. חסיד עטור זקן לבן העיר שנפסיק להחטיא גברים. התרחקנו משם בתהייה כיצד צניעות הפכה לחזות הכל, בעוד הלבנת פנים נדחקה לקרן זווית. היום הארוך בממלכה הנשית של אומן, שבה מחלקים אהבה בחינם, הכניס את העלבון לפרופורציה, הפגיש אותנו עם תמונה מורכבת יותר, שמתוכה ניסינו להעלות ניצוצות היגיון בתוך השיגעון.