חיים על החרב

לעומת ארצות רבות, שבהן נהוג להרכיב רשימות בלתי רשמיות של "הספרים החשובים ביותר", בהולנד הלכו צעד אחד רחוק יותר וגיבשו בתחילת המאה הנוכחית את "קאנון הספרות ההולנדית" - דירוג רשמי של מיטב הסופרים ומיטב היצירות הספרותיות של המדינה. וילם פרדריק הרמנס לא רק הוצב במקום השלישי ברשימה היוקרתית, הוא הסופר היחיד ששניים מספריו נכנסו לעשירייה הפותחת של הקאנון. כעת, בזכות התרגום המוצלח של רן הכהן, נחשפים הקוראים העבריים לאחד מהם: הרומן "חדר החושך של דמוקלס", שהתפרסם בשפת המקור עוד בשנת 1958, ונחשב לספר החמישי בדירוג מיטב הספרות ההולנדית של כל הזמנים.

גם אם אינכם סומכים על שיקול הדעת של אגודת הספרות ההולנדית, אשר היתה אמונה על מלאכת הדירוג, מומלץ לקרוא את הספר ולגלות שלא במקרה גם מחוץ להולנד רואים בו פאר יצירה של ספרות המלחמה. הרמנס, שנפטר בשנת 1995, חשב דווקא כי רומן אחר מפרי עטו, "De God Denkbaar, Denkbaar de God" הסוריאליסטי (שמעולם לא תורגם לעברית), הוא פסגת הפרוזה שלו. עם זאת, הפרסום הבינלאומי הגדול והמעמד של יוצר הקלאסיקה המודרנית הגיעו אליו בזכות "חדר החושך של דמוקלס".

לכאורה, זהו ספר מתח המתאר את פעילות המחתרת ההולנדית מול הכובש הנאצי. גיבור הרומן, הנרי אוֹסֵוָאוּט הצעיר, מגויס על ידי קצין הולנדי ששמו דוֹרבֶּק למשימות סודיות נגד הגרמנים, שבהדרגה הופכות למסוכנות יותר ויותר. מה שמתחיל בפיתוח תמונות (לקורא בן ימינו מצפה תיאור מדוקדק של הטכניקה שאבדה בעידן הדיגיטלי), נמשך להסתרה של סוכנים בריטים ואפילו לרצח משתפי הפעולה עם הנאצים. אולם ככל שתתגלגל העלילה, הממשות של קיום הקצין תתערער, וסביב מהות המשימות המוטלות על אוסואוט ייווצר ספק גדל והולך. מיהו באמת: חבר מחתרת או בוגד, גיבור או קורבן, או אולי סתם משוגע שנטרפה דעתו? ומדוע בעיתוני מחתרת מוצג אוסואוט כאדם מסוכן ביותר, שהסגיר לאויב מאות פטריוטים טובים?

לתדהמתו של אוסואוט מתברר שכל מי שהכיר את דורבק המסתורי ויכול היה לשפוך אור על הפרשה מת, ורק מריאן עוד בחיים, אלא שגם אותה לא ניתן להשיג כדי לחשוף את האמת, משום שנסעה לקיבוץ בארץ ישראל. "אתה יודע מה זה קיבוץ?", מסבירים לו חוקריו ההולנדים, "אתה יודע? אתה לא יודע? קיבוץ הוא חווה שמוקפת בחפיר ובגדר תיל, וסביבם יושב עדר של ערבים חמושים עד צוואר. איך אתה רוצה שנוציא אותה מהקיבוץ שלה בשביל לעשות לה איזו חקירה קצרה?".

אם העלילה שרקח הרמנס תיראה לכם מוכרת, אתם לא לבד. כאשר הרומן הידוע של ג'ון לה קארה "המרגל שחזר מן הכפור" ראה אור חמש שנים אחרי פרסום "חדר החושך של דמוקלס" (ושנה אחת בלבד אחרי פרסום תרגומו האנגלי של הספר), הרמנס חשד מייד שמדובר בגניבה ספרותית. יחד עם זאת, הוא הדגיש את ההבדל: הרומן של לה קארה אינו יותר מסיפור בידורי, שעה ש"חדר החושך של דמוקלס" מעורר שאלות פילוסופיות רציניות וכבדות משקל.

אי אפשר שלא להסכים עימו, כי ספרו הבלשי לובש צורה של רומן פסיכולוגי שעוסק במה שסקרן את הרמנס לאורך כל דרכו הספרותית - תפיסתו בדבר חוסר היכולת המובנה של אדם להבין את עצמו ואת העולם שבו הוא חי.

הסדר - אלמנט חשוב כל כך בהשקפת העולם הרציונלית, שעליה מושתתת התרבות ההולנדית - נעדר מעולמו של הרמנס, ובמקום משתלט על הכל הכאוס, שמוביל בהכרח לחוסר ביטחון ולמחשבות על אפסות הקיום האנושי. במערכת שכזו אף מושג האמת מתעמעם ומתעתע. האם אין אנו יכולים להכיר את המציאות עד כדי כך שגם העבר אינו ודאי? תוהה הסופר, וספק מציע תשובה.

אין עוררין שאת מציאות החיים תחת כיבוש גרמני, על מבחניה וברירותיה בין אידיאליזם לאופורטוניזם, הרמנס הכיר היטב. ככל הידוע, הוא לא נמנה עם שורות המחתרות, אך נאלץ ב־1943 להפסיק את לימודיו בעקבות הסירוב להצהיר על נאמנות לשלטונות הנאצים. גם את תפיסות המוסר הנפוצות - שהנחו אחדים מבני עמו להתנגד לכובש ואת האחרים, רבים יותר, לסייע גרמנים - הכיר מצוין, וככלל לא רווה מהן נחת. מן המבט הביקורתי של הרמנס, אשר הגדיר לא פעם את כתיבתו כ"ניהיליזם יצירתי", לא ניתן להתעלם בקלות.

גם כמסאי, הסופר הרבה להטיל ספק בסגולותיו הטובות של אדם, ובדפי "חדר החושך של דמוקלס" רוחו זו מנשבת בעוצמה. את אחת ההאשמות הציניות הרמנס מעדיף לשים בפיו של משתף פעולה עם הגרמנים, שבגאווה מכנה את עצמו אינטלקטואל, הוגה ביצירה של דוסטויבסקי ומתפלסף ביהירות על טיבו הנודד של מוסר: "אתה יודע מה הבעיה של רוב ההולנדים? שהם אף פעם לא למדו לחשוב. תראה אותי: אני הצטרפתי לפני שנה לאס.אס. אני תיאורטיקן א־מוסרי גדול. תאורטיקן כי אני לא מסוגל לראות דם, והצטרפתי לאס.אס אחרי שגרמניה כבר הפסידה במלחמה ואנשי אס.אס אחרים חיפשו דרכים להגיע למחתרת. אני בכלל לא האמנתי באס.אס, ברייך בן אלף השנים ובכל השטויות שלפי העיתונים כל איש אס.אס האמין בהם. אבל מה שאני כן מאמין בו זה שהמוסר הוא בסך הכל הנחת עבודה בעלת תוקף זמני, ושאחרי מותו של האדם יקיץ הקץ על כל מוסר.

"הכל מסתכם בזה שהאדם הוא בן תמותה, והוא לא מוכן להודות בזה", ממשיך הנבל לשפוך את ה"אני מאמין" שלו. "אבל בשביל מי שיודע שהוא מוכרח למות יום אחד, לא יכול להתקיים מוסר מוחלט. בשבילו טוב לב ורחמים הם לא יותר מתחפושות של החרדה. למה שאתנהג בצורה מוסרית אם בכל מקרה נגזר עלי עונש מוות? על כל אחד הרי נגזר עונש מוות, וכל אחד יודע את זה".
ההולנדי הזה, מעין דיוקן קולקטיבי של כל הפושעים מקרב בני עמו, לא מתחרט ולא מסתיר את הנעשה. "רדיפת יהודים?", הוא מפטיר ומספק נבואה: "תקשיב למה שאני אומר! בתוך כ־20 שנה האנגלים, האמריקנים והרוסים יניחו לערבים להשמיד את היהודים, אם זה יתאים להם". לא מעטים סבורים כי אילו הדבר היה תלוי רק באנגלים, באמריקנים וברוסים, הנבואה של איש האס.אס היתה מתגשמת. 

חדר החושך של דמוקלס / וילם פרדריק הרמנס
(מהולנדית: רן הכהן), עם עובד, 384 עמ'