השופט מזוז: יועץ בשירות הממשלה

זאת לא הפעם הראשונה שמני מזוז נקרא אל הדגל, לתת שירות קטן לממשלה. ב־2004 הוא גויס על ידי שר המשפטים בממשלת שרון, טומי לפיד. התפקיד - היועץ המשפטי לממשלה. אחד הדברים הראשונים שעשה מזוז היה להזיז את כתב האישום שהכינה עדנה ארבל נגד ראש הממשלה אריאל שרון, כשנה לפני שהחל מסע האיתרוג של הרשויות ובייחוד של התקשורת למען שרון לקראת ההתנתקות.

היועץ מזוז זכה בעבר להערכה, בלי להתייחס בשלב זה לפועלו בזמן פינוי התושבים מרצועת עזה וצפון השומרון ב־2005. שמעתי אז ממנו על כך שתיקי החקירה, שהמרכזי שבהם היה נגד אולמרט, מייצרים עצבנות בציבור משום שהדבר דומה לניקוי חדר. בזמן הניקיונות עולים אבק ולכלוכים לאוויר, אבל אחר כך הכל שוקע והחדר נקי. אפשר לנשום שוב. זה התקבל על הדעת. הוא היה המאוורר בפינת החדר שהעיף את כל הזבל לעברם של הנשיא משה קצב ושר המשפטים חיים רמון.

כשעזב את תפקיד היועמ"ש, יצר מזוז רושם שאין פניו נשואות לתפקידים רמים יותר, שזה אומר שופט בבית המשפט העליון. הוא פרש. אף שלא התבטא בנושא, הוא חשב אז שיהיה קשה להוכיח קשירת קשר מצד הרמטכ"ל אשכנזי ואחרים נגד הדרג המדיני. זאת, בין השאר, משום שבידי הממשלה היתה הסמכות כל העת להחליט על הדחתו. היום ברור שלא רק הסמכות של ממשלת נתניהו־ברק היתה אז ריקה מתוכן והיא לא היתה מסוגלת באמת להדיח רמטכ"ל. היא אפילו לא היתה מסוגלת למנות רמטכ"ל, כיוון שרשת הדיפ־סטייט הצליחה בעזרת מבקר המדינה לינדנשטראוס ויועץ משפטי שהתגלה לפתע כפושר ולא החלטי, וינשטיין, להפיל את האלוף יואב גלנט.

היום, כדי לשמור על מעט ההערכה האישית והמקצועית כלפיו, השופט מזוז יכול לעשות מעשה פשוט ולא ליטול עליו את תפקיד יו"ר הוועדה למינוי בכירים. הוא לא מתאים ולא עומד באמות המידה הציבוריות שתפקיד כזה - שהוא למעשה מיותר - דורש. כן, שוב לפיד. יאיר לפיד. שוב שירות קטן לממשלה. ממשלה שנשלטת בידי ראשי סיעות עם 25 מושבים בכנסת בלבד. לנפתלי בנט, שסירב להשתמש בסמכותו כדי להפיל את מינוי מזוז, אין כמעט חברי כנסת בסיעתו. הוא העדיף נאמנות לחברים על פני אחריות לאומית. הנימוק שנתן בעניין מזוז: יש צורך דחוף לאשר מינוי רמטכ"ל.

בכך מתגלה כי סבך הביורוקרטיה השיפוטית לא רק שפוגע בסמכות הממשלה - הפגיעה היא ביכולתה למלא את התפקיד הראשון במעלה שלה בהחלטות העוסקות בביטחון הלאומי. זה פרק חדש בסיפורי גוגול: הממשלה לא יכולה למנות רמטכ"ל (או ראש מוסד או שב"כ) עד שתמנה קודם את ועדת הביורוקרטים שיוכלו לאשר לה את המינוי. מה יקרה במצב חירום, כשיצטרכו להדיח מישהו בכיר ולמנות בכיר אחר במקומו?

אבל גם ההערכה שמזוז זכה לה תקופה מסוימת בתפקידו כיועמ"ש, אינה עומדת בבחינת תפקודו במבט לאחור. הוא למעשה ניצח על פעולות הדיכוי של מחאת המתיישבים ותומכיהם בציבור הישראלי ב־2005. היו משפטנים שלא רצו לקרוא לזה השעיית הדמוקרטיה, אלא הסתפקו בהגדרה "דמוקרטיה מגומדת".

הוא הנחה את המשטרה לעצור אוטובוסים בדרכם להפגנות. הוא הביא למעצר של אלפים, בתוכם ינוקות, ילדות ופעוטות שישבו על ספסלי הדין כשפיאותיהם כמעט נוגעות ברצפה. לימים, הוא היה האיש שפרץ את הגדר כשופט ביהמ"ש העליון במהומות פתח תקווה מול בית היועץ המשפטי מנדלבליט, רדיפה בריונית שהגיעה עד לבית הכנסת. קודם פסק שאפשר להפגין מול משרד היועמ"ש אך לא מול ביתו. אחר כך הוציא אצבע וראה לאן הרוח נושבת. אלדד יניב ומני נפתלי, עם רוח גבית פוליטית ותקשורתית, קיפלו אותו.

בהמשך הוסרו הרסנים כשמהומות המחאה נדדו אל מול הבית ברחוב בלפור. כאן, לא רק שלא עצרו אוטובוסים בנקודות היציאה, אלא אפילו הנחיות ההתגוננות במגיפת הקורונה בוטלו לכבוד המורדים שבדרך. מובן שההתקהלות ההמונית במירון בשנת 2021 זה משהו אחר. שם ועדת חקירה בודקת כל תג ותו במדיניות ההתקהלות בזמן המגיפה, שחוסלה למעשה בזמן האסון.

השופט מזוז גויס פעם אחר פעם לעבודות אינסטלציה שיפוטיות ששופטים אחרים לא רצו ללכלך בהן את הידיים. בעיקר כשצריך היה לפסוק ללא שום סמכות חוקתית נגד המינוי של אורלי בן־ארי, ואחר כך של דן אלדד כפרקליט מדינה זמני. השר אוחנה נאלץ לקחת לעצמו עורך דין, כי מנדלבליט לא רצה להגן על הממשלה בבג"ץ. אוחנה לקח את שמחה רוטמן, וטענתם היתה שמזוז פגע באתיקה של בית המשפט העליון כאשר הגדיר את אוחנה כ"שר לעומתי" למערכת.

עמדתו הפוליטית נגד אמיר אוחנה הביאה אותו להוציא פעם אחר פעם צווים נגד מינויים שביצע. מזוז ניסה לטעון, שכאשר אמר שמדובר בשר משפטים לעומתי למערכת, הוא לא התכוון דווקא לאמיר אוחנה. חברי הכנסת אוחנה ורוטמן תובעים לבטל את המינוי, בין השאר, משום שמזוז "לוקה באמינותו". כוונתם, שהשופט נתפס באמירה שקרית.

בהמשך העניק השופט מזוז, לאחר פרישתו הבלתי מוסברת, ראיון עיתונאי מאוד פוליטי. זה היה לפני פחות משנה. הוא טען ב"הארץ", כי המאבקים במדינה לאחרונה אינם פוליטיים או אידיאולוגיים, אלא נועדו לרסק את המוסדות המשפטיים "מסיבות ידועות". ברור שמינויו נועד לסכל כל מינוי משמעותי שממשלת ימין, אם תקום, תרצה לבצע. עד כמה הרשת האוליגרכית הפכה לתקנית בישראל, תעיד העובדה שאשתו של מזוז, אלינער, היתה המשנה ליועץ המשפטי של המשטרה בעת שהוא עצמו היה היועמ"ש, ואחותו ימימה היתה היועצת המשפטית במשרד האוצר.

נקשרים במחויבויות

תחת כנפי ארה"ב ובמסווה של ועידות חגיגיות, השתלבה ישראל במדיניות ההכלה של האמריקנים כלפי איראן. התחממות היחסים עם טורקיה עלולה גם היא לגבות מחיר

שוב קיסינג'ר בתחפושת האוראקל. השבוע, בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל", הוא מזהיר שארה"ב מידרדרת חסרת מטרה לעבר מלחמה עם רוסיה וסין. "אין לנו מושג איך זה הולך להיגמר או לאן זה אמור להוביל", אמר. את זה גם פרשנית ב"הד השרון" יכולה להגיד. אבל המתיחות המקוטבת שפרצה לעולם בפברואר השנה באוקראינה אכן דוחפת את ישראל שוב לצד האמריקני, מחוסר ברירה. השאלה עד כמה ישראל צריכה להכפיף את הממדים השונים של מדיניות החוץ ואת האינטרסים הביטחוניים שלה לרצונות המדיניים־אסטרטגיים של האמריקנים, בייחוד שלא צריך להיות האוראקל הקיסינג'רי כדי לראות שארה"ב מתנהלת בבלבול, בחוסר מטרה ובחוסר נחישות. במזה"ת עוד הרבה יותר מאשר באוקראינה.

אדם שהיה בכיר במערכת הביטחון האמריקנית בימי בוש־צ'ייני מזהיר, שממשל ביידן היה רוצה לראות את ישראל כמה שיותר פסיבית, והוא התכוון בעיקר בנושא האיראני. הוא אומר שככל שישראל תראה יותר עצמאות בדרכה להיאבק בגרעין האיראני, ויותר נחישות לעשות את מה שהיא מאמינה שצריך לעשות, כך תזכה ליותר תמיכה ואהדה. כאשר מבקשים רשות ואישור לכל צעד, התמיכה והאהדה אוזלות. אם יש לישראל דרך עצמאית במדיניות הביטחון מול איראן ובכלל במדיניות האזורית שלה, היא צריכה לדלג מעל וושינגטון ולהשיג את התמיכה בדעת הקהל האמריקנית.

כדאי להזכיר נשכחות: אף שישראל היתה חלק מהמערב, מייד עם פרוץ מלחמת ששת הימים היא הפציצה מהאוויר את אוניית המודיעין האמריקנית "ליברטי". זה לא הפריע ואולי אפילו תרם לחיזוק הקשר הביטחוני עם האמריקנים.

בפועל, ישראל עשתה מאז הקמת ממשלת בנט־לפיד בדיוק ההפך. אפשר לטעון שזאת היתה המטרה העיקרית של המערכת, שהתגייסה לחסום את ראש הממשלה לשעבר נתניהו כדי להוציא אותו ממוקד ההחלטות. כי בתחום הביטחון האזורי רואים את השינויים הגדולים בשנה האחרונה, שינויים שישראל גלשה לתוכם בלי להרגיש ובלי שהציבור הבין מה קורה. שיפור היחסים הדרמטי לכאורה עם טורקיה מוביל למעשה לדרישה שצינור הגז לאירופה יעבור דרכה. כך גם ישראל גלשה לתסבוכת של שדה "כריש", כשארה"ב מתווכת עם לבנון. גם העברת גז דרך טורקיה תכניס את ישראל לתלות מוחלטת בתיווך אמריקני, כאשר יתחילו לצוץ הבעיות שארדואן יודע כל כך טוב להדליק.

ישראל נכנסה תחת כנפיו של ,CENTCOM פיקוד המרכז האמריקני. המעטפת האסטרטגית האמריקנית בשילוב תכנים חדשים שהוכנסו ל"הסכמי אברהם", מביאים את ישראל לשיתוף פעולה קרוב עם מדינות ערביות בתחומי מגננה אזורית אנטי־אווירית ועוד. ידוע שיש לישראל ולמגזר הסוני במזה"ת אינטרס משותף מול איראן. אבל שיתוף הפעולה היה אמור קודם כל לעזור לישראל בצרכיה המבצעיים נגד איראן, ולא להיכנס למחויבויות עודפות ולאפשרות שייחשפו סודות ואמצעים. תחת כנפי ארה"ב, ובמסווה של ועידות חגיגיות, ישראל השתלבה במדיניות ההכלה כלפי איראן. אם גנץ ואיזנקוט יהיו במעגל מקבלי ההחלטות אחרי הבחירות, מדיניות הביטחון של ישראל תנוהל ממטה CENTCOM. 

ישראל הגיעה ב"עלות השחר" לקו פרשת מים. כפי שציין אמיר אביבי במאמר ב"וול סטריט ג'ורנל", ישראל צריכה לשנות מטרה בעזה: במקום הרתעה, לחסל את ארסנל הטילים, יכולות השיגור והנשק, שהאיום שלהם על אוכלוסיית העורף הולך ומתעצם. זה כולל גם את חסימת דרכי ההברחה אל תוך הרצועה.

תשתיות או לא להיות

ממוצע ההרוגים בכבישי ישראל רחוק מהמספרים הגבוהים של שנות השבעים והשמונים. צריך רק לקוות שהאפוקליפסה התכנונית בירושלים ובתל אביב לא תערער את הנהגים

מאשימים את הנהגים. מאשימים את "הגורם האנושי". לא מהיום ההרגל הקבוע של ממשלות ישראל, בייחוד בימי שלטון מפא"י והמערך, היה להטיל את האשמה על ריבוי תאונות הדרכים ומספרי ההרוגים האסטרונומיים על האזרחים. נלחמו במכוניות הפרטיות בזמן שחלק גדול מהנהגים היו פקידי המשטר.

השבוע החולף, עם 19 הרוגים בתאונות, חולל זעזוע. הדרך לבחון את מצבה של ישראל בנושא הזה היא במספרים. כותרות ונפנופי אצבע נגד האזרחים יהיו תמיד.

בין 1949 (קום המדינה) ל־1960 מספר ההרוגים בשנה בתאונות נע בין 170 ל־200 ובשנים מסוימות גם יותר. ב־1961 היתה קפיצת מדרגה - 244 הרוגים. 1964 - 325. 1968 - 407 הרוגים. ברור שהתשתיות הגרועות בישראל של אותם ימים נוסטלגיים והיעדר רמזורים, מחלפים וגשרים, יחד עם שיפור המצב הכלכלי, גרמו לעליות דרמטיות במספרי ההרוגים. תהליך הפוך למה שיקרה מאז 1980 ושנת 2000. 1968 זו השנה שאחרי מלחמת ששת הימים, אז היה שיפור עצום בכלכלה שהתבטא ברכש מכוניות. תושבי השטחים נוהגים חופשי בכל כבישי הארץ. אבל זו אשמת הנהגים, שר התחבורה שמעון פרס ממליץ לנסוע באוטובוסים ושאלה יהיו נוחים.

קפיצת מדרגה נוראית מתרחשת בעשור של שנות השבעים. בין 1971 ל־1980 ממוצע ההרוגים סביב 750(!) בשנה. ב־1980 - ירידה דרמטית ל־523. עצירה קטנה: יש היום בישראל הרבה יותר מ־3.5 מיליון כלי רכב. ב־1974 חושב מספר של 140 מכוניות לאלף נפש, היום זה כ־450. האוכלוסייה באותה שנה היתה הרבה יותר דלילה, ומאז גדלה ביותר מפי שלושה. כלומר, ברור שמספר המכוניות בשנות השבעים היה הרבה הרבה פחות מהיום, ובכל זאת באוכלוסיה של כשלושה מיליונים הוספנו על 2,600 ההרוגים במלחמת יום הכיפורים עוד כ־700 בכבישים.

משנת 2000 יש ירידה הדרגתית לעבר ה־400 הרוגים בשנה. ב־2001 (האינתיפאדה השנייה) 565. ב־2008 - 433. ב־2009 יש ירידה דרמטית ל־346 הרוגים, ומאז ישראל מסתובבת סביב ה־350 כשבכמה שנים יורדים ל־300 ומשהו. בין 2018 ל־2020 הממוצע הוא 326.

מאחר שכמות המכוניות עלתה בצורה דרמטית מאז 1995 (1.1 מיליון כלי רכב, ב־1998 כ־1.7 מיליון והיום כפול ממה שהיה בשנות ה־90), ההסבר לירידה הדרסטית במספרי ההרוגים הוא מהפכה בתשתיות התחבורה (ארגוני הסביבה הירוקים תרמו את שלהם בעיכוב פיתוח התשתיות כגון כביש 6 והרכבת המהירה ירושלים־תל אביב).

ואחרי כל זה, אף אחד לא יכול לחשב כיצד האפוקליפסה התכנונית שפוקדת את תל אביב וירושלים תשפיע על עצבנות הנהגים. כמו שאומרים - שיהיה לנו בהצלחה.