מצא את ההבדלים

ללכת ביחד.לסוציאל־דמוקרטיה הציונית יש בכנסת שתי מפלגות ומעט מנדטים. שתי המפלגות חברות באינטרנציונל הסוציאליסטי. שתיהן בעד פתרון שתי המדינות, שתיהן חרדות למעמד הרשות השופטת, שתיהן מאמינות בחופש דת ובחופש מדת, תומכות בנישואים אזרחיים, בהרחבת זכויות האדם ובהעמקת השוויון בתוך החברה הישראלית.

האישים המייצגים אותן בכנסת - אלה שנבחרו במפלגת העבודה השבוע, ואלה שייבחרו בימים הקרובים במרצ - הם אנשים אחים, וכל אחד מהם יכול היה בקלות לייצג את המפלגה האחרת בכנסת. היה זה פתטי לשמוע את אחד הנבחרים החדשים בעבודה מסביר את ההבדל בין שתי המפלגות בכך שהוא מכנה את הגדה המערבית "יהודה ושומרון" אבל משוכנע שצריך לסגת ממנה, בשעה שאנשי מרצ דבקים, לדבריו, במושג "הגדה המערבית".

ההבדלים ההיסטוריים בין העבודה ומרצ, אשר נשחקו כבר מזמן, והעובדה שמדובר במפלגות ותיקות שיש להן מוסדות משלהן ואינטרסים ארגוניים משלהם - הם הגורם העיקרי לכך שאין הן יוצרות מערך ואינן מתמודדות בפתק משותף לכנסת ה־25. הסקרים מעניקים לכל אחת מהן בין 4 ל־6 מנדטים, והן נושקות לאחוז החסימה. אם אחת משתי המפלגות האחיות הללו לא תעבור את אחוז החסימה, יצטרכו הסוציאל־דמוקרטים הציונים להביט למחרת בראי ולשאול את עצמם אם לא יצאו מדעתם.

בראי הזמן."עלות השחר" היה מבצע קצר וממוקד. לא נהרגו בו ישראלים, ומספר ההרוגים העזתים לא יצר זעם עולמי, מה גם שחלקם נורו מאש כוחותיהם. רבים מתושבי העוטף יצאו מבתיהם בעוד מועד, עד יעבור זעם. איש לא ראה בהם עריקים משדה המערכה, והם שבו מהר הביתה. ראש הממשלה לפיד ושר הביטחון גנץ הוכיחו כי הם יכולים לעבוד מצוין זה עם זה, ולהביא תוצאות מדויקות ויעילות, תוך הטעיה לגיטימית של האויב. חמאס לא השתתף. הפלשתינים הישראלים לא התעמתו עם היהודים, ואמריקה העניקה לנו גיבוי. אפילו נתניהו הגיע ללשכת ראש הממשלה המיושבת על ידי אדם אחר, והסכים "להעניק ללפיד מניסיונו", בפעם הראשונה מאז הפך לראש האופוזיציה.

אבל האמת היא שהצלחת "עלות השחר" תיבחן רק בהמשך היום. אם כל מה שיקרה הוא שבעוד זמן קצר נמצא עצמנו בסבב נוסף שבו יככב הג'יהאד האסלאמי, תהפוך ההצלחה של השבוע למוגבלת מאוד. העובדה שחמאס לא השתתף והסתפק בתמיכה, כמי שיושב הרחק משדה העימות, עשויה אולי להיות העוגן העיקרי למהלך הבא, שאליו מוכרחים ללכת.

איננו יודעים, באמת, מה עובר על ראשי חמאס. האם 15 שנים לאחר שחטפו את רצועת עזה מידי הרשות הפלשתינית הם חשים אחריות כבדה כלפי העזתים, ומוכנים להוביל תהליכים מדיניים כלשהם, או שהם רק חשו כי עדיין אינם מוכנים לעימות עם ישראל, והעדיפו לשמור על כוחם לסיבוב אחר? למה מוכנים סינוואר וחבריו במישור המדיני, והאם יכולה ישראל להגיע איתם, לפחות, לסוג כזה או אחר של שביתת נשק ארוכה?

מי שיוכל לבדוק זאת הוא הנשיא המצרי, עבד אל־פתאח א־סיסי, היכול לזקוף לעצמו את כינון הפסקת האש בין ישראל והג'יהאד האסלאמי. הפרטנר הפלשתיני של ישראל הוא אש"פ, ועם מנהיגיו אנחנו נמצאים בקשר מאז הסכם אוסלו, אך אש"פ הורחק מרצועת עזה ואינו רוצה לשוב אליה, ועלינו מוטלת האחריות להביא לשקט מתמשך בגבול עזה. נעשו ניסיונות כאלה או אחרים שלא במישרין, בין ישראל וחמאס, ולא עלו יפה - אך אין פירושו של דבר שעלינו להרים ידיים ולהשלים עם מצב שבו, לעיתים מזומנות, מתרחשים סבבים אלימים בין ישראל לרצועה. התושייה הישראלית, האיפוק החמאסי וההתגייסות המצרית לסייע לצדדים לסיים את העימות - כל אלה יכולים להפוך בסיס לשינוי. בלי שינוי כזה קשה יהיה להגדיר את "עלות השחר" סיפור הצלחה, אלא גיזום הדשא.