כבודה אחת יותר מדי

סרטון גניבת המזוודות בנתב"ג הזכיר לי סיפור על תשוקה הזויה, שהובילה לתוצאה אכזרית

, צילום: איור: שלומי צ'רקה

לפני בערך חודש, כשנתב"ג נראה כמו הגנגס ביום חג, התפרסם סרטון שבו נראה אחד העובדים הזמניים בשדה גונב מזוודות. אני חייב להודות שתמיד התפעמתי מהעובדה שרוב המזוודות בכלל מגיעות לידי בעליהן החוקיים. כלומר, אני יכול להבין את המוטיבציה של מישהו עם מזוודה ממש מרופטת ובלויה לאסוף לחיקו איזו מזוודה מטיטניום.

בכל אופן, הסרטון המפליל מנתב"ג הזכיר לי סיפור עתיק שהכרתי מסוף שנות ה־90. שמות המעורבים ופרטים מוכמנים שונו כמובן לצורכי הצרכים ולכל השטויות המשפטיות. לפני הרבה שנים עבדתי איזה יום־יומיים בבר תיירים ברחוב אלנבי. ליד הבר היה צ'יינג' וליד הצ'יינג' היה בית קפה של פועלים טורקים ורומנים. זה היה ליל שישי בקיץ תל־אביבי. האוויר עמד והיה חם, לח ומצחין כמו זוג עכברושים מזדווגים בתוך גרב ניילון. טלוויזיה צרודה ניגנה שירים בטורקית.

פרוצה שתויה הסתובבה על המדרכה. ישבנה הדשן נע בחיוניות נמרצת מתחת בד השמלה הקצרה. זה נראה כמו שני חיילים הולכים מכות באוהל סיירים. שני פועלים שכבר פירקו ארגז בירה נשר, עגבו אליה בייאוש של גברים בודדים.

שם ראיתי אותו בפעם הראשונה. בשולחן פינתי צמוד לצ'יינג', ישב גבר כבן 40 שעישן בשרשרת ברודוויי ארוך ומלמל ללא הפסק ברוסית "צִ'יטִירִי, פֲּיאט, שֶׁסְט". היו לו עיניים של מישהו ששולחים לשחות עם דולפינים ואף שנראה כמו אגודל של נגר עיוור. "צִ'יטִירִי, פֲּיאט, שֶׁסְט, צִ'יטִירִי, פֲּיאט, שֶׁסְט", הוא מלמל את המספרים 6,5,4 ברוסית.

אהה, שכחתי פרט חשוב, הבחור, שאחר כך למדתי ששמו מישה, לא סבל מפטריות ברגליים. הוא היה קיטע מהירכיים ומטה וישב על כיסא גלגלים. גם בשבוע שלאחר מכן בשישי בצהריים עצר אמבולנס פרטי והוריד אותו ליד הצ'יינג'. וגם בשבוע שאחריו.

משיחה עם גורמים יודעי דבר ברחוב התברר לי שמישה הוא בן דוד של ואסלי, הבוס של הצ'יינג', ובכל שישי ואסלי מוציא את מישה מהמוסד לאוורור, או ליתר דיוק, מושיב אותו בסמוך לצ'יינג', בירה, סיגריות בשרשרת. וזהו.

עם ואסלי לא מפתחים שיחות סרק. בוא נאמר שהדבר הכי נחמד ששמעתי עליו ברחוב היה שהוא לא בחור מכוער אלא קוף יפה. איש מפחיד. "גנגסטר", לחשו עליו. מאפיה רוסית.

אחרי כמה שבועות שמעתי את הסיפור המלא. מישה הקיטע היה בחור רגיל, נשוי פלוס שני בנים שעבד כמתווך בבת ים. שום קשר לפשע מאורגן חוץ מבן הדוד. רק מה, היתה לו חולשה להימורים ולטיסות.

פעם בחודש־חודשיים מישה היה טס לסוף שבוע בטורקיה. בתקופה היפה היית מקבל טיסה ומלון פנסיון מלא בשביל כמה גרושים. מישה לא היה מהמשוגעים שיפסידו מונית או דירה על קלפים, נתן בעיקר במכונות, קצת פוקר, בלק ג'ק. מרוויח קצת, מפסיד קצת וחוזר ארצה מבסוט. מה שכן, בדרך חזרה ארצה, בנמל התעופה, מישה פיתח תחביב שאולי ייראה לחלק מכם מעט מגונה. הוא היה ניגש ברוגע למסוע המזוודות, בוחר לו מזוודה, מאלו של הביוקר, ואוסף אותה לחיקו כאילו היא צאצאו הביולוגי והחוקי. אם מישהו היה מציין בנימוס כי המזוודה לא כל כך שייכת למישה, מישה היה מתנצל ומסביר שהוא פשוט טעה במסוע.

זה עבד יופי. בכל נסיעה מישה היה חוזר עם מתנות פירסט קלאס. בוקר אחד המטוס שלו נוחת, מישה ניגש למסלול של טיסה שבאה מציריך. הוא רואה מזוודה ומייד נדלק עליה. בנוהל הרגיל הוא שם אותה על העגלה ויוצא בירוק. במכונית מישה פתח את המזוודה וגילה בפנים 250 שמלות של ילדות קטנות. בעיה. למישה אין בנות, רק שני בנים, וגם אם היו לו בנות, כל השמלות נראות אותו הדבר. אז מישה השאיר את המזוודה ברכב, וכמה ימים אחר כך הוא נסע לשוק רמלה ומכר את המזוודה על תכולתה לבעל בסטה ב־2,000 שקלים.

עוברים שבועיים, 2,000 שקלים עפו ומישה מבלה במלון קטן עם מישהי שאינה אשתו החוקית. בזמן שהוא חיכה שתצא מהמקלחת, הוא פתח טלוויזיה. בהתחלה הוא לא מקשר, אבל אחרי דקה הוא שחה על המיטה בתוך הזיעה שלו.

הכתב דיווח על חקירת משטרה בעקבות אשפוזן של שלוש ילדות קטנות. הן הגיעו לחדר המיון בהרדמה מקומית, עם לחץ דם גבוה והתנהגות מוזרה. הרופאים בדקו וגילו ששלושתן חטפו הרעלת קוקאין, אחרי שלבשו שמלה שנקנתה בשוק באחת מערי השפלה. המרואיין, קצין משטרה, הסביר על שיטת ה"פריבייס". ממסים קוקאין במים, מוסיפים אמוניה ואחר כך משרים את הטקסטיל המיועד בנוזל עד לספיגה מוחלטת ולייבוש. בשחזור משרים את הבגדים במים, מוסיפים חומר בסיס, ומלח הקוקאין מתחמצן ומשאיר רק את בסיס הקוקאין. מישה סגר את הטלוויזיה. הוא הבין שהמשטרה לא תתקשה לאתרו, אבל זו הבעיה הקטנה. היבואן הרבה יותר מפחיד.

ברירה לא היתה ומישה פנה לבן דודו הגנגסטר ואסלי, ששלח אותו דבר ראשון לעורך דין שמייד רץ איתו למשטרה. הוא נעצר ומשוחרר כעבור 48 שעות בערבות. כתב אישום על גניבת מזוודה הוא צרה קטנה. בבעיה הגדולה מטפל ואסלי, שמקבל אחריות לבן דודו. מישה מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה. כדי לכפר על הטעות המצערת וכפיצוי על הנזק הכלכלי ומפח הנפש שנגרם ליבואנים, מישה ישמש עבורם "פרד", בלדר. בשנה הקרובה. כעבור שבוע מישה טס לקייב ומקבל מזוודה. בדרך ארצה הוא בולע שני וליום. עצה מוואסלי. שלא יתרגש יותר מדי, יזיע וייתפס במכס.

מישה נרדם במטוס. כשהוא התעורר, רוב הנוסעים כבר היו בביקורת דרכונים. הוא עמד שעתיים ליד מסוע המזוודות, חיכה וציפה. אבל המזוודה בוששה כי מישהו כבר חמד אותה. אז מישה ברח למוסקבה. ואסלי, שלקח ערבות בשבילו, חייב למצוא אותו. למחרת הוא טס אחרי מישה למוסקבה, ואחרי שבוע מאתר אותו בדירה מסריחה בקומה החמישית בשיכון אימתני מוזנח בנפת טקסטילשצ'יקי.

כיוון שהמזוודה ממילא היתה פיילוט מלא בטלק, חסים על חייו. אבל עונש צריך. אז מה? הוא כרת לו את הרגליים במסור חשמלי? יתהה הקורא הסביר. לא. הוא דפק לו בפרצוף אלת בייסבול, גלגל אותו בשטיח ובלילה קשר אותו לפסי המסילה של המטרו, לא רחוק מתחנת וולז'סקאיה. מישה לא חזר לעצמו, מטבע הדברים. אחרי אשפוז במוסקבה ואסלי החזיר אותו ארצה ותקע אותו במוסד ידוע. בכל שישי ואסלי היה מביא את מישה לשבת ליד הצ'יינג'. בימי שישי מגיעים החייבים.

אבל מה הקטע של ה"צִ'יטִירִי, פֲּיאט, שֶׁסְט", שהוא כל הזמן ממלמל, שאלתי את המקור. "אה, זה? הוא סופר את הקרונות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר