השבוע רטטו אניני הטעם בזעזוע אסתטי קדוש: רז פראג', תומך נתניהו ובעל חוש עסקי, ייצר תליון ועליו דיוקן נתניהו על רקע דגל ישראל. התליון זמין לקנייה באתר אינטרנט. מי שרוצה לקנות אותו - שיהיה לו לבריאות, ומי שלא - ממש לא חייב. ואפשר, כמובן, להתעלף מרוב התנשאות. זה בחינם.
שני תלמידי חכמים, אביגדור ליברמן ומיכל רוזין, שלפו בזריזות ציטוטים מהתנ"ך על פסלים ומסיכות. מפלגת תקווה חדשה עקצה עם צילום של מדליון עם סמל המדינה. זה נחמד, בעיקר כי עוד טרם יבש הדיו על מסמכי האיחוד שלה עם כחול לבן, המפלגה שמקדמת בנייה פלשתינית בשטחי C, כחלק מתוכניתו של בני גנץ להקים על דעת עצמו מדינה פלשתינית דווקא. יאיר גולן התחלחל גם הוא, וכנ"ל הנורבגי של ימינה, יום טוב כלפון.
אין פלא שהרבה גבות הורמו בגועל לנוכח פולחן האישיות. אחרי הכל, לפולחן כללים משלו, ויש לבצע אותם כהלכה. לא יעלה על הדעת שאדם פרטי יוציא 100 שקלים מכיסו הפרטי ויענוד על צווארו הפרטי "שרשרת מיוחדת לאוהבי ביבי אמיתיים". איפה הקלאס? בעיקר שבמשך שנים רבות כל כך ראינו איך צריך לסגוד לפוליטיקאים, רצוי על חשבון הציבור. הנה כמה דוגמאות, כדי שלהבא חברי הכת הביביסטית ילמדו מהמצטיינים בתחום.
אצטדיון טדי הירושלמי נקרא על שם ראש העיר טדי קולק אחרי שכבר לא היה ראש עיר, אבל בהחלט בחיים. זה עוד כלום לעומת ראשון לציון, שם נקרא היכל התרבות על שם ראש העיר מאיר ניצן בעודו מכהן. שלמה להט, ראש עיריית תל אביב ואיש הליכוד, לא הלך בקטנות כמו תליון: הטיילת בתל אביב נקראה על שמו אחרי שפרש.
לכבוד פתיחת היכל בית המשפט העליון פתח הנשיא אהרן ברק ב"מורשת הנצחת נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם", בדמות ציורי דיוקנם. המחיר - עשרות אלפי שקלים לחתיכה. הציבור אמנם שילם על התענוג אך לא יכול לצפות בתוצאה, שכן הציורים מוצגים בקומת השופטים, וזו סגורה בפני מבקרים. נסו לעשות מהם תליון, ונראה מי יקנה מרצונו.
ברור מדוע המדינה מממנת את מרכז מורשת רבין בתל אביב. פחות ברור מדוע מי שעומדת בראשו היא בתו, דליה רבין. וזה עוד שום דבר לעומת מרכז פרס לשלום ולחדשנות, שנבנה בעוד פרס עצמו מכהן כנשיא. שלושת ילדיו נושאים בתפקידי ניהול במרכז על שמו. זה לא פולחן אישיות ולא נפוטיזם. זוהי מורשת!
פולחן האישיות - סליחה, הערכה אובייקטיבית - של פרס מרשים במיוחד, שכן פועלו לשלום נכשל, ומנהיגותו נדחתה שוב ושוב בקלפי. אך כנשיא היה פרס משוחרר ממגבלות כמו תמיכה ציבורית או עינה הבוחנת של התקשורת. כך הצליח תקציב בית הנשיא להכפיל את עצמו ואף יותר מכך - מ־24 מיליון שקלים בשנה ל־56 מיליון.
בשנים אלה היה תקציב מעונות ראש הממשלה נתניהו פחות משני מיליון שקלים לשנה, ונתניהו ובני משפחתו הואשמו בנהנתנות. נתניהו הביא לא רק הסכמי שלום אלא גם ניצחונות בקלפי שפרס היה יכול רק לחלום עליהם. אבל אמרת פרס - אמרת מנהיג בקנה מידה בינלאומי. אפילו נטפליקס עשו עליו סרט.
ביום הולדתו ה־90, בעודו מכהן כנשיא, תרמו ידידיו העשירים מכל רחבי העולם 11 מיליון שקלים כדי שאפשר יהיה לשמוח כמו שצריך. קק"ל גייסה חצי מיליון דולר כדי להביא את ביל קלינטון להרצאה. מהשלום של פרס נותרו פרס נובל לו, לרבין ולערפאת, והרוגי הסכם אוסלו. ומרכז פרס לשלום כמובן, שנבנה על חלקת פרימיום בחוף הים של יפו. אבל תליון עם דיוקנו של נתניהו זה איכס.
פולחן האישיות מוצדק רק כשהוא בא משמאל ומופנה כלפי השמאל. בתקופת מחאות בלפור טרחו המפגינים לגדף את הקריים מיניסטר נתניהו ולצוות עליו "לך", ובמקביל לא הזניחו משימה חשובה לא פחות: האדרה עצמית. הם הניפו שלטי "אנחנו התקווה" ו"אנחנו מגש הכסף" בעיצוב גרפיקאים עם חוש טעם מפותח. המפגינים התפעלו מעצמם ומההפגנות השבועיות בבלפור משל הבקיעו את לטרון במשוריינים, בעוד במציאות הם בסך הכול עלו בג'יפונים לירושלים והקושי הכי גדול שלהם היה למצוא חניה ליד כיכר פריז.
ההפגנות כללו שיעורי מדיטציה והופעות של אמנים, וב־14 ביולי מותגה ההפגנה כ"יום הביביסטיליה" ברוח המהפכה הצרפתית, ולא כאוסף קולני של אזרחים שהמפלגה שלהם הפסידה בבחירות.
פעם נפגע כבודם. אחרי חסימת כביש אחד יותר מדי הושפרצו מגשי הכסף על ידי מכת"זית של המשטרה. בג"ץ אמנם מיהר לאסור את השימוש בפרקטיקה בזויה זו כלפי מיטב בנינו ובנותינו, אבל הטראומה עוררה השראה בקרב הפסל איתי זלאיט.
הוא יצק פסל ברונזה במשקל 8 טון של גבר כורע שמניף את דגל ישראל. לא מול פני האויב אלא מול סילון מים שהאמן, משיקוליו, החליט שלא לכלול ביצירה. הפסל נקרא "גיבור ישראל", לא פחות, והוצג בכמה מקומות ברחבי הארץ, ובהם כיכר רבין.
עם סוף המחאה נערכה בכיכר תערוכה מסכמת של גבורת המפגינים תחת הכותרת הבלתי יומרנית בכלל "עם חופשי בארצנו". עגל הזהב מעולם לא נראה צנוע יותר.
נתניהו נבחר על ידי ציבור גדול לעמוד בראש המחנה הפוליטי הגדול בישראל. הוא נרדף על ידי מערכת המשפט, התקשורת, ופוליטיקאים פופולריים עוד פחות מפרס. מצביעיו תויגו כ"ביביסטים", "כוחות אופל" ו"מכונת רעל", ואז התבקשו בנימוס תקיף לוותר על זכותם לבחור בו למנהיג הימין.
נתניהו לא בא טוב בעין לאריסטוקרטים שמתעקשים להחרים אותו וללגלג על מצביעיו, בעודם מקימים אנדרטאות מוזהבות לעצמם. התליון הוא תשובה פרטית ואישית שכולה יאללה יאללה מי שואל אתכם בכלל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו