ירח הדבש הקצר הסתיים: האתגר של לפיד

עוד לא עבר חודש מאז נכנס יאיר לפיד לתפקידו כראש הממשלה, עד שהבין שדרכו לצמרת אינה פשוטה כפי שחשב. בזמן שהוא ניסה לשדר עשייה, ממלכתיות והתאמה לתפקיד, הכוכבים הפוליטיים שמסביבו לא רק שאינם מסתדרים כפי שקיווה, אלא דווקא מהדקים את החבל הפוליטי סביבו.

לפיד האמין כי ההמתנה הסבלנית במשך שנה תשתלם. שהמחנה כולו יעריך ויכיר טובה על שהצליח להגשים את מטרת־העל, הדחת נתניהו, ויתאחד סביבו. זה גם פחות או יותר מה שקרה. לפיד, שלא נחשב בשנותיו הראשונות בפוליטיקה יקיר מחנה השמאל, בלשון המעטה, מיצב את מעמדו כמועמד המחנה לראשות הממשלה. הדברים ניכרו לא רק בסקרים אלא גם בקרב הנפשות הפועלות: מרב מיכאלי שרצה להצטלם איתו מייד אחרי ניצחונה בפריימריז, וזהבה גלאון, שהדבר הראשון שעשתה אחרי שהודיעה כי היא מתמודדת לראשות מרצ הוא לעלות אליו לרגל.

אבל המהלך של בני גנץ וגדעון סער טרף לו את הקלפים. גורמים בצוות האסטרטגי שעוטף אותו מתארים היסטריה בסביבתם, שלא שוככת גם שבועיים אחרי האיחוד. אמנם העובדה שהרשימה המאוחדת לא מתרוממת בסקרים מעודדת אותם מעט, אולם הדבר לא משנה את העובדה שדרכו להמשך ראשות הממשלה למעשה נחסמת בגלל אותו איחוד.

נכון לעכשיו, ללפיד אין כל דרך להרכיב ממשלה. הוא, מצידו, היה מוכן לשבת גם עם המשותפת, אבל לא לכל שותפיו הפוטנציאליים הדבר עובר חלק בגרון. הסיכוי שיסכימו לשבת שוב עם ממשלה של בקושי 61 מנדטים המשתרעת מזאב אלקין עד אחמד טיבי אינו גבוה. בסרט הזה הרי הם כבר היו. ולכן בכל התרחישים החדשים החרדים בתוך התמונה. גנץ מחזר אחריהם. לפיד משחר לפתחם. וגם אחרי כל אלה לא בטוח שיבואו. וגם אם יסכימו - לא בטוח אם המספרים יספיקו כדי להרכיב ממשלה. דבר אחד בטוח: שכל עוד הדבר תלוי בחרדים, המועמד המועדף הוא גנץ ולא לפיד, בלי קשר למספר המנדטים. הממשלה היוצאת לימדה שגם עם שישה מנדטים אפשר לדרוש ולקבל את השלטון.

בפעם הקודמת נמנע לפיד מלנסות לגדול על חשבון מפלגות גוש המרכז־שמאל, על מנת להבטיח שכולן עוברות את אחוז החסימה. הוא נשאר קטן יחסית, אבל הגיע אל היעד. הפעם הוא רצה להיות משוחרר מדאגות אלו. אם שהיה איחוד בין העבודה למרצ - יכול היה לפתח קרב ראש־בראש מול נתניהו ולהתחיל לצבור עוד ועוד מנדטים. אבל הראשה שנבחרה לעבודה והראשה שכנראה תנצח במרצ לא בכיוון. שתיהן מאמינות בריצה נפרדת ולא יפעלו להתאחד כל עוד הסקרים יציבים. לפיד, שיהיה מעוניין לתפוס פער על גנץ, ימצא עצמו עם יד אחת קשורה מאחורי הגב ובלי יכולת ממשית לעשות זאת.

זו גם הסיבה לכך שאחרי שהבהיר כמה פעמים כי אין לו בעיה לשבת עם המשותפת, שינה השבוע כיוון והצהיר שמטרתו הקמת ממשלת אחדות "ללא קצוות". הפרטנרים החדשים של לפיד: גוש השמאל והחרדים. הקצוות שנותרו בחוץ: סמוטריץ', בן גביר והמשותפת. ככל שעובר הזמן והמערכת הפוליטית משנה את צורתה, נראה שהתקווה היחידה ללפיד היא בחירות שישיות. רק כך יוכל להישאר ראש ממשלה כמה חודשים נוספים.

יכולה לבד

האשמת הימין כמחנה הולך ומקצין היא ריטואל קבוע המתפרס על פני עשרות שנים. מנחם בגין היה הקיצוני שבקיצונים, עד שהסתלק מן העולם, או־אז הפך לסמל ולמופת של מתינות וממלכתיות נוסטלגית. גם לימור לבנת הייתה שרת תרבות מושמצת, עד שפרשה והפכה יקירת האולפנים. כך גם בוגי יעלון, הרמטכ"ל מתנגד ההתנתקות, שנהיה בן לילה הדמות הממלכתית ביותר בכנסת, בדיוק ביום שבו נטש את נתניהו.

אולם מי שבאמת התרחק מהמרכז ועבר תהליך הקצנה הם בעיקר ראשי השמאל. מרב מיכאלי, שהפכה את העבודה למפלגת נישה, ומרצ שעברה תהליך ניתוק מהמציאות הישראלית. בעולם של מרצ הכל אוטופי - אין דת ואין עמים. גם הגבולות מיותרים. ג'ון לנון קם לתחייה והתלבש בדמותה של מפלגה פוליטית בישראל. במרוצת השנים הפכה מרצ למוכרת האשליות העיקרית במדינה: בכל חוליי החברה, הביטחון והכלכלה אשם הכיבוש; בלעדיו היינו בגן עדן עלי אדמות.

בעברה היתה מרצ מפלגה מעט יותר פרקטית ופרגמטית. לכן היתה יכולה גם לשאת בנטל השלטון שבו, מה לעשות, יש גם מציאות להתמודד איתה. בעשורים האחרונים התמכרה לחלומות. גם את הציונות נטשה והתחברה לגורמי השוליים הקיקיוניים שפועלים להזיק לישראל ונשענים על כספים אנטי־ישראליים ואנטי־יהודיים.

החברות בממשלה האחרונה טלטלה אותה. העובדה שהיו צריכים להתחשב בצרכים אמיתיים של החברה הישראלית, להשלים עם הכיבוש, עם העובדה שאין מו"מ מדיני, להשאיר את חוקי הדת על כנם ולהכיר במציאות ביטחונית מורכבת היתה קשה מאוד לעיכול אצל חלקים נרחבים בה. רגע אחרי השמחה על סילוק נתניהו, המציאות הטרידה אותם ברמות קיומיות.

שלושת השרים - ניצן הורוביץ, תמר זנדברג ועיסאווי פריג' - שילמו מחיר כבד על מילוי תפקידם. הורוביץ התפטר מראשות מרצ, והשניים האחרים עזבו לגמרי את המערכת הפוליטית.

מי שפחות חש את הלחץ הוא יאיר גולן, שאף פעם לא נחשב לבשר מבשרם, ולכן לא היו ממנו ציפיות. גולן הקפיד להשמיע את הדעות הנכונות אבל סגנונו היה זר להם, אפילו מנוכר. לכן, כשנותר לבד במערכה על ראשות המפלגה, חיפשו בדאגה מי שיוכל לחלץ אותם מהמבוכה של יו"ר בכיר צבאי לשעבר, במפלגת־האם של סרבני מצפון, תומכי חקירת קצינים בטריבונלים משפטיים בינלאומיים ושוברי שתיקה למיניהם.

זהבה גלאון לא הייתה בכיוון. לפני חמש שנים פרשה אחרי תחושת מיצוי. היא מעולם לא עזבה את מרצ והמשיכה לתמוך במפלגה מבפנים ומבחוץ, תמכה באופן מוחלט בהורוביץ ובשותפות בממשלה, אבל היה לה טוב בבית ובעיסוקיה החדשים. היא זיהתה שמרצ במשבר עמוק, קיומי. שהאי־אמון בגולן, במידה שייבחר, רק יעמיק את המשבר. לכן התייצבה אל הדגל. בפעם הקודמת, כדי לשרוד, נאלצה לנהל "קמפיין געוואלד". להתריע בפני המצביעים הוותיקים שמרצ עלולה להימחק. הפעם היא מאמינה שלא יהיה צורך בכך, שעצם שובה יביא להתאוששות בסקרים. אם הורוביץ היה לחוץ על איחוד עם העבודה כדי לשרוד, גלאון בטוחה ביכולתה לייצב את הסירה ולהובילה לחוף מבטחים מעבר לאחוז החסימה.

המנדט הנעלם

בבחירות חמישיות מחפשים כולם את האקס פקטור, את המשתנה שיביא הפעם לתוצאה שונה מארבעת הסיבובים הקודמים. כדי להגיע ל־61 ללפיד אין מספיק קולות ולנתניהו אין מספיק מפלגות. היכולת להגיע ל־61 מנדטים באמצעות הליכוד, שתי סיעות חרדיות ומפלגה דתית לאומית אחת מוגבלת וכמעט בלתי אפשרית. היא לא צלחה בארבע המערכות הקודמות. נתניהו זקוק למפלגה נוספת, מפלגת אמצע, שתנקז אליה את קולות הימין הרך, אלה שלא רוצים אותו אולי כראש ממשלה אבל יהיו מוכנים לקבל אותו בלית ברירה.

כאלה יש שני סוגים: דתיים לאומיים מהזרם המתון, הבורגני יותר; ולא־דתיים, ליברלים, שסולדים מהביביסטים, ובטח לא מתחברים לסמוטריצ'ים והבן־גבירים, גם לא לחרדים. לשתי הקבוצות הללו אין בית. הצבעתם מפוזרת או לא קיימת (כלומר, יעדיפו להישאר בבית). יוסי ברודני, ראש עיריית גבעת שמואל, שנבחר ליו"ר הבית היהודי, ינסה לתפוס את הקבוצה הראשונה. איילת שקד תלך בכל כוחה על השנייה.

שניהם בבעיה. אחוז החסימה גבוה מדי וכרגע נראה בלתי עביר. נכון לעכשיו, שניהם ינסו בכל זאת. ברודני רוצה לעורר את הרגש הדתי של הציונות הדתית הקלאסית, לכן מקפיד לקרוא למפלגתו "הבית היהודי־מפד"ל", שם שינסה לגרום לרטט לכל אלו שהתחנכו על ברכי התנועה הדתית־לאומית הוותיקה. בוגרי בני עקיבא, הישיבות התיכוניות והאולפנות, ישיבות ההסדר ובנות השירות הלאומי.

שקד תלך עם יועז הנדל וצביקה האוזר, כנראה גם עם אביר קרא ושירלי פינטו. לא השמות הכי נוצצים למפלגה שממילא מקרטעת.

ויש קבוצה נוספת: החרדים. לא הקלאסיים, אלה שמיוצגים על ידי יהדות התורה וש"ס, אלא המודרנים, העובדים, המשרתים בצבא. חלק גדול מהם מעריץ את נתניהו ואת בן גביר, אחרים פחות. לפני מערכת הבחירות האחרונה הצליח יעקב וידר, פעיל ליכוד חרדי מבני ברק, לשכנע את נתניהו לשריין משבצת לאותה קבוצה. הוא ידע שאם ידרוש מקום ריאלי - ייכשל, ולכן הלך מראש על מקום בשוליים, 45 ברשימה. הוא הצליח. בבחירות אלה המקום כבר היה משוריין. הוא כמובן מתמודד עליו. הליכוד לא יקבל 45 מנדטים, זה ברור, אבל אם ירכיב ממשלה, עם כל השרים הנורבגיים וההתפטרויות מהכנסת, יש עוד סיכוי קטן להתברג שם.

זה אותו קהל שאליו ניסה לפיד להגיע, על פי הפרסום בערוץ 12 אודות התכתובת בינו לבין השדרן מנחם טוקר. בינתיים שניהם לא נוחלים הצלחה מזהירה. לפיד לא יצליח להקים מפלגה חרדית שתתמוך בו, ואילו נתניהו יתקשה לנהל "קמפיין חרדי" ללא זעם המפלגות החרדיות עליו. "אם אנהל קמפיין חרדי - אני יודע שארוויח מנדט, אבל אפסיד את ה־15 הקיימים", אמר. בבני ברק וידר הצליח. בעיר העסקנים והדילים, שבה הכל נקבע בהסכמים בין החצרות והזרמים, הצליח להכניס מנדט של חרדים חופשיים שהצביעו מח"ל בבחירות לעירייה. להערכתו, בבחירות הבאות כבר יגדל לשלושה.

כך חולפת לה

כבר לפני הקמת הממשלה הוזהר נפתלי בנט כי השמאל יעשה לו "השתמש וזרוק". שהוא חמורו של משיח. אידיוט שימושי. בנט החליט לקחת את הסיכון. תפקיד רה"מ היה חשוב לו יותר מכל. כשהתמנה, נישא על כפיים, התמכר לחיבוק. מברירת מחדל הפכה הממשלה לאהבת חייו. מה שהתחיל כדיעבד, הפך להיות לכתחילה. עד לימיו האחרונים בתפקיד הדהד את מסר האחדות ואת שלילת הקיצוניות כאידיאל, שהחליף את אסכולת הימין עימה נכנס לחיים הפוליטיים.

גם כשפרש המשיך ליהנות מגלי האהדה. ראשי מפלגות השמאל פרסמו הודעות משתפכות, לפיד אמר לו לעיני כל שהוא אוהב אותו. התקשורת פרגנה על המענטשיות ועל הג'נטלמניות שבכיבוד ההסכמים עם לפיד, והחיים גם מחוץ לתפקיד נראו ורודים.

בביקור ביידן זה טפח על פניו. מהתדרוכים על כך שלפיד עצר דרישות שלו במשרד רה"מ החלופי, דרך הדרתו מהאירועים המרכזיים ועד להודעות מסביבת לפיד שעליו לפנות את הזירה, כפי שלפיד פינה לו כאשר היה רה"מ. בנט נפגע. הזעם שלו על לפיד הביא לנתק בין השניים. אחרי שמצא עצמו מזדחל מאחורי ביידן ולפיד על השטיח האדום, החליט שלא לבוא לקבלת הפנים בבית הנשיא ולפתיחת המכביה. אל ישיבת הממשלה לא הגיע, ולישיבה השנייה הגיע אחרי צאת הצלמים. הוא ניסה להפציר בלפיד לתת לו את תיק החוץ, אבל לפיד שמר אותו לסער, שבינתיים ברח עם גנץ.

כעת יושב בנט בעיקר בבית, ממעט לפגוש אנשים, ואין שום תחום שהוא מופקד עליו או ממונה עליו. במשרד רה"מ יש לשכה למנכ"ל משרד רה"מ החליפי אבל לא לחליפי עצמו. לדברי אלה ששוחחו איתו בימים האחרונים, בפעם הראשונה בנט חש על בשרו את מה שהוזהר עליו בראשית הדרך. אז הוא מיאן לקבל - היום הוא מבין שייתכן כי היו דברים בגו.