"אסור ללכת אחרי דמויות רבניות בעיניים עיוורות"

במהלך סרטו החדש "עקרה", זמן לא רב אחרי תחילתו, מציג הבמאי והרב מרדכי ורדי סיטואציה שלא בכוונה מתכתבת עם מהדורות החדשות של השנה האחרונה. במרכזה פייגי, אישה ברסלבית צעירה המנסה להרות ללא הצלחה, נכנעת למרותו של רב זר שדר אצל הורי בעלה, ובלית ברירה נאלמת כאשר הוא מבצע בה את זממו, על רקע הבטחותיו לריפוי עקרות.

יש מי שימהר לקשר בין הסצנה הזו, שמהווה מנוע עלילתי לסרט כולו, לבין פרשיות כמו זו של הרב עזרא שיינברג, ראש ישיבת "אורות האר"י" בצפת, שהורשע לפני כארבע שנים בעבירות של תקיפה מינית. אבל הרעיון לסרט נוצר בראשו של ורדי עוד בימיו כסטודנט לתואר שני בקולנוע. ניצול סמכות, הוא אומר, זה דבר עתיק יומין. בעיקר סמכות דתית.

"את התסריט התחלתי לכתוב ב־2007", הוא מספר, "הוא נכתב בהשראת סיפור שמופיע בספרות השו"ת, שהיא ספרות ענפה של רבנים שקיבלו שאלות במכתבים וכתבו תשובות ארוכות ומנומקות לכל מיני סוגיות. אל רב בגרמניה במאה ה־19 הגיעה שאלה ובה סיפור מאוד אפל, שמתחיל במילים 'כל השומע תצלנה שתי אוזניו' המספר על מישהו שאמר לאישה שהוא אליהו הנביא והצליח לשכנעה לקיים איתו אקטים מיניים. אנחנו מדברים על אמצע המאה ה־19 בכפר בהונגריה. זו אישה שחיכתה כמו כל אם יהודייה לביאת הגאולה, אז היה נשמע הגיוני שאליהו הנביא יבוא. הייתי צריך לעשות שינויים והתאמות לתקופתנו, אבל עניין אותי לבחון מה קורה בין בני זוג כשהם צריכים לשקם את הזוגיות שלהם אחרי משבר כזה, אחרי פגיעה מינית".

מה היתה הפסיקה בנושא?
"הרב עשה מהלך מאוד נועז ופטר את האישה מאשמה, כדי להתיר את הזוג להמשיך לחיות את חייהם. פוסקים אחרים חלקו עליו וחשבו שהלך רחוק מדי עם ההיתר שלו. אבל בעצם, הדברים שלו הם תקדים שמשתמשים בו עד היום, כולל ביחס לנשות צפת בפרשת שיינברג. כמובן שהוא צדק כשקבע שכאשר מופעלת על אישה סמכות דתית אין עליה אחריות מכיוון שאין לה יכולת בחירה. כשאישה עומדת מול סמכות דתית שאומרת לה משהו, בעצם לפי החינוך שלה היא אמורה לשמוע מה שהרב אומר ואינה נושאת באחריות לסיטואציה".

לא מובן מאליו לשמוע הצהרות כאלה מפי רב.
"הסוגיה הזו מאוד חשובה לי. חשוב לי שאנשים יידעו שאין להם שום סיבה ללכת אחרי רב בעיניים עיוורות. אם רב אומר על שמאל ימין ועל ימין שהוא שמאל - שלא יקשיבו לו. אם ההדרכה שהם מקבלים לא מתיישבת עם השכל הישר, אין סיבה ללכת אחר דמויות רבניות. אדם צריך לפתח חוש ביקורת ולהבין שהוא אחראי לחיים שלו. הסמכות של רב בתור נציגו של הקב"ה צריכה להיות מרוסנת, צריך להשתמש בזה במידה.

"אם בתור רב, כסמכות דתית, אני אומר לאנשים מה להצביע בבחירות - זה בעיניי עלבון לאינטליגנציה שלהם. אלה שאלות שנתונות למצפונו של כל אדם ולהשקפת העולם שלו, והדבר הראשון שאני מכבד זה לתת לו את הבחירה בעניינים האלה. אם בא רב ואומר דברים לא סבירים לאדם, צריכה להידלק נורה אדומה".

זה מסר כמעט פרוגרסיבי שאתה נושא.
"אנחנו יודעים שכולם יכולים לטעות, גם רב. בתקופה שהיו נביאים היו גם נביאי שקר".

טיפוס מעניין, הרב ורדי. בוגר הישיבה התיכונית בנתניה וישיבת ההסדר כרם ביבנה. הוא בעל תואר ראשון בתורה שבעל פה, למד תשע שנים בישיבת מרכז הרב ונמנה עם מקימי ישיבת עטרת כהנים, שפועלת ליישוב יהודים במזרח ירושלים ובעיר העתיקה. לצד זה הוא גם חבר בארגון רבני צהר, שהוקם לאחר רצח רבין במטרה לגשר בין דתיים וחילונים בישראל. על הפערים האלו הוא בעצמו מנסה לגשר ביצירתו מאז משבר גיל ה־40 שחווה, אשר הביא אותו ללימודי תואר שני בקולנוע ולהפיכתו לאחד הקולות החתרניים והמעניינים בתחום, שמאתגר את עולם הדת.

הקולנוע כבית מדרש

את "עקרה", סרט ביכוריו העלילתי שיוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים, הוא מוציא בגיל 64. קדמו לו חמישה סרטים דוקומנטריים: "התינשאי לי" (2007) שעוסק בחרדי הומוסקסואל, נושא שישוב גם בסרטו "חתונה הפוכה" (2020), שעוסק בהומואים ובלסביות מעולם הדת שנישאים לבני המגדר השני. "השדה" מ־2017 ליווה יוזמה של מתנחלים ופלשתינים לפיוס בשיא גל טרור הסכינים של 2015. שלוש שנים קודם לכן הפיק וביים את "אמא לא משוגעת", שבמרכזו אישה דתייה הלוקה בהפרעת אישיות גבולית.

שורה של נושאים טעונים, יש שיטענו נפיצים אפילו. הוא מושפע מקולנוע אירופי ומבמאים כמו אינגמר ברגמן, רובר ברסון, מיכאל הנקה ואנדריי טרקובסקי, וגם מרטין סקורסזה, מהצד האמריקני. מבחינתו, קולנוע אמור "לעסוק בשאלות שבית מדרש עוסק בהן".

היית אומר שיש לך משיכה לסוגיות שנויות במחלוקת?
"המטרה של הקולנוע היא להרחיב את התודעה של הצופה. מבחינתי, סרט שאני רוצה לראות ולעשות הוא כזה שמי שצופה בו יוצא ממנו כשעולם התודעה שלו מתרחב. אני לא רואה סיבה לעסוק באזורים המוכרים ואני לא בא לעשות בסרטים שלי נעים בגב, אין לי עניין בקולנוע כבידור. מה שמעניין זה יוצרי קולנוע שיש בהם צד מסוים של הוגי דעות. אנשים ששואלים שאלות על הקיום האנושי, אמונה, לא משנה איזה סוג. שואלים שאלות על יחסים, ביקורת חברתית. על האנושות, מחוץ ליהדות, יש מקום שמבררים בו שאלות של אתיקה, מוסר וקיום אנושי. והיום רוב הדיונים האלה קורים בקולנוע, זה המדיום הכי נפוץ".

אילו תגובות אתה מקבל?
"האמת היא שאני רואה התפתחות אצל הצופים בציבור הדתי. למשל הסרט שעשיתי על הפרעת אישיות גבולית. שם זה טאבו מוחלט לדבר על הפרעות נפש, אבל אני מקבל יותר ויותר הזמנות לדבר עליו ומקבל משובים שאומרים שזה סרט חשוב ושצריך להראות אותו יותר. אולי הוא לא הכי פופולרי מייד ולא הופך מהר להיות שובר קופות דתי, אבל עם הזמן אני מרגיש שהסרטים שאני עוסק בהם, למרות שמדובר בנושאים חדשים, מוצאים לעצמם את הדרך ויש לזה הקשבה.

"'חתונה הפוכה', שעוסק בלהט"בים שמתחתנים נגד נטייתם, הוא סרט שהרבה אנשים צופים בו. יש הקרנות פתוחות לקהל הרחב, זה מעורר סקרנות. אני גם מקבל טלפונים מחרדים שלא רואים סרטים, אבל הם יודעים על הסרט ופונים אלי כי הם רואים בי כתובת. יש להט"בים חרדים שאין להם בעצם עם מי לדבר ואני איש הסוד שלהם. בתוך החברה הזו השיח הזה לא אפשרי, אבל החברה החרדית נפתחת לאינטרנט, למרות שזה לא לגמרי חוקי ולא לפי הנוהל".

יש פתיחות אמיתית לנושאים כאלה יותר מפעם?
"לגמרי. העולם החרדי בנה סביבו חומות מאוד גבוהות, וברגע שהגיעו הסמארטפונים אז החומה התמלאה סדקים, כי כבר אי אפשר לעצור את זה. אנשים מחזיקים שני טלפונים ניידים. יש לי מזהה שיחות נכנסות, ואני מקבל המון שיחות שכתוב לי על הצג, נניח, 'נתן לא כשר'. פירושו של דבר שיש לו שני טלפונים, ועכשיו הוא התקשר מזה הלא כשר. הם יודעים מה קורה ברשת, בייחוד אחרי הקורונה. נפתח שם משהו מאוד רחב".

אז הקורונה היתה הגיים צ'יינגר?
"אנשים הבינו שכשאין להם אינפורמציה זה עולה להם בחייהם, במובן הכי חד ופשוט. אז הרבה יותר אנשים נכנסו לתוך המרחב הזה, שבו הם רוצים לדעת מה קורה".

היתה שם באמת הסתרה של חומרת המגיפה, או פשוט חוסר הפנמה?
"אני לא יודע אם לקרוא לזה הסתרה. זה חלק מהמנטליות של מערכת סגורה. זו היתה האסטרטגיה מאז ומעולם בחברה החרדית, בעצם להקיף את עצמם בחומות כדי לשמור מפני השפעות זרות. חומה שלא נמצאת אצל הציבור הדתי־לאומי, אבל הוא גם משלם על זה מחירים".

איזה מחירים?
"אתה כל הזמן צריך להיות ערוך ומוכן לתת מענה לרוחות שנושבות מסביב ולתרבות שמקיפה אותך, שבה אתה, כאדם דתי, נחשב האחר, השונה. אתה כבר לא יכול להעמיד חומות, מסננים. אז הדבר היחיד שיש לך לעשות זה לבנות חוט שדרה פנימי מאוד חזק, ולהיות מחובר לדרך החיים שבחרת לעצמך כאדם דתי מאמין. זה לא פשוט".

סביר להניח שלא כל התגובות לנושאים שאתה מעלה חיוביות.
"מישהו פנה אלי בפייסבוק וכתב לי שבגללי הומוסקסואלים לא יתחתנו עם בנות, וגם קיבלתי ווטסאפים כאלה. הם אומרים לי שהסרט שלי גורם נזק לאותם אלה שבתוך ארגז הכלים שלהם יש רק פתרון אחד, והוא 'לך תעשה טיפול המרה ותתחתן'. אלה שזו האג'נדה שלהם באמת חושבים שהסרט עושה נזק. קיבלתי תגובות, אבל הרבה פחות ממה שחששתי. זה די מעודד להבין שבסופו של דבר, בתוך חוכמת ההמונים אני יכול לצלוח גם נושאים שהם טאבו".

זה עובד גם מהצד השני. זה לא מקרי שסדרות כמו "שטיסל", "מתיר עגונות" ו"ריקוד האש" זכו לכזו הצלחה.
"אני חושב שהעולם החרדי הוא אדמה בתולה שעוד לא נגעו בה. זה כבר לא רק 'בואו נציץ לחרדים', שיש ז'אנר כזה. יש איזה עולם שמבחינה מנטלית הוא אחר, אז הרבה פעמים הפרטיקולרי הוא בעצם אוניברסלי. זו היכולת להתמודד עם עצמנו מבעד למראה שלא משקפת את מי שאני, אלא בצורה עקיפה. ואז קל יותר להזדהות עם עולם שהוא גם חדש וגם לא תוקף אותי ישירות. אם מצליחים להגיע לעומקים בנפש האנושית זה מהדהד וחוזר באופן אוניברסלי לכולנו".

עולם של השתקות

ובחזרה ל"עקרה". לצד הופעה מצוינת של יואב רוטמן, כבעל שמתמודד עם אונס אשתו, בולטות במיוחד שתי תצוגות משחק. הראשונה היא של מילי עשת, המגלמת את הרעייה פייגי, במפגן של מינימליזם עוצמתי. "משחק קטן", יש מי שיכנה זאת. לא דרמטי מדי. מציאותי. פרט לה ישנו נבו קמחי כאבי הבעל, ואילנית בן יעקב כאמו, שמנווטת לבדה את בני משפחתה בסיטואציה המורכבת שנקלעו אליה.

ורדי מציג כאן שתי נשים חזקות ומבינות עניין, מרובדות יותר מבני זוגן על המסך. מהמון בחינות, אם כבר דיברנו על פרוגרסיביות, "עקרה" הוא סרט פמיניסטי. "נכון, הגיבורות החזקות שיש בסרט הזה הן נשים. זו אבחנה נכונה", הוא אומר. "כשעשיתי למילי את האודישן היא אמרה לי 'מפתיע שגבר כתב את התסריט הזה'. אבל אני אדם נשוי ויש לי גם שתי בנות. עולם הנשים לא זר לי. שמתי לב שאם אני לוקח את האגדות שיש בתלמוד, אפשר לראות שהמכנה המשותף של כל הסיפורים שם הוא שלנשים יש תפקיד קבוע, והוא להאיר את נקודות העיוורון של הגברים. המקומות שבשביל הגבר הם שטח מת - האישה מאירה את הצדדים האלה.

"במובן הזה הסרט נוגע באיזו נקודת עיוורון, שבה לנשים יש את היכולת לראות רחב יותר מהגברים. אני יכול להגיד שנשים שעוסקות בסיוע לנשים דתיות נפגעות מינית ראו את הסרט ודיברו איתי על כמה הוא חשוב. אז אני מבין שהוא מצליח לפתוח משהו שחשוב לדבר עליו".

קשה שלא לקשר את עלילת הסרט לפרשות של יהודה משי זהב וחיים ולדר. אתה חושב שבעקבות המקרים המתוקשרים האלה, יש פחות טאטוא מתחת לשטיח של פשעים כאלה בחברה החרדית?
"וואו, זו שאלה ממש קשה. בעולם החרדי אני לא עד הסוף מצוי, אבל אני חושב שעדיין יש בו הרבה השתקות. כמה שנים סביב משי זהב היו לחשושים מתחת לפני השטח? הרבה אנשים ידעו ואף אחד לא הוציא את זה החוצה, וכנ"ל בסיפור של ולדר. אבל אני מקווה ששתי הפצצות הגרעיניות האלה שהתפוצצו בתוך החברה החרדית, יתחילו לעורר דברים שיגרמו לכולם להבין שלטובת הבריאות של כולנו כדאי שהדברים האלה ייצאו לאור השמש.

"בכלל, אני חושב שהדבר שיכול לגרש את הנחשים והעקרבים, זה פנס חזק. הייתי שמח אם הדברים האלה היו יוצאים מבפנים, מתוך החברה החרדית, ולא על ידי כתבים ועיתונאים שסיפרו להם באוזן והם הוציאו החוצה. הייתי רוצה שבתוך הסיסטם תהיה מקבילה ל'פורום תקנה' אצלנו. זה דבר מבורך, מנגנון שנבנה בתוך החברה הדתית כדי לפתוח את הסיפורים האלה".

גם ההחלטה של שניהם להתאבד מעידה על משהו.
"כולם יודעים שמבחינת חומרת המעשה - להתאבד ולרצוח זה בעצם עומד באותו קנה מידה, באותה רמה של חומרה. לא יודע ללמד זכות על מי שהתאבד. לדעתי זה מעשה נורא. אני לא רוצה להיכנס למקום שיפוטי, אבל זו בעיניי חידה: איך אדם דתי מעז להתאבד בקור רוח. לא מתוך מחלת נפש, אלא מתוך שיקול של כדאיות. זה נשגב מבינתי. יכול להיות שהמערכת הדתית כבר לא פעלה אצלם".

אפשר להניח שהסרט ייגע בעצבים רגישים, לאור ההתרחשויות האחרונות.
"אני לא יודע מה יהיו התגובות לסרט הזה, אבל איכשהו אין לי ברירה. כיוצר אני חייב ללכת עם האמת שלי. כשאני מסתכל אחורה על כל הסרטים שלי, מה שמאפיין את כולם זה שאנשים אומרים לי 'זה סרט מטלטל'. כנראה אני מאמץ את השיטה של השב"כ... בכלל לא מפריע לי שקולנוע מטלטל את הצופה, זו המתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לו".