חיים שפירא: "הסיכוי למצוא שני בני אדם שיתאהבו ויתאימו לאורך זמן שואף לאפס. אנשים מתחתנים כי צריך, זה עצוב"

חיים שפירא
חוקר רב־תחומי
מרצה בינלאומי ומומחה לתורת המשחקים. בעל תוארי דוקטור במתמטיקה ובהוראת המדעים. מרצה בכיר במכללה למינהל. מחבר הספר "רשימות על אמנות החיים" (הוצאת כנרת, זמורה, דביר)

***

חיים שפירא, אנחנו נפגשים על רקע יום הולדתך ה־60, שלכבודו כתבת ספר חדש, "רשימות על אמנות החיים" (כנרת, זמורה, דביר), שיצא בסמוך לשבוע הספר. בספר אתה מנהל שיחות עם הוגים, פילוסופים וסופרים, ויהיה מעניין לשמוע גם מה הדמויות שאתה כה אוהב - פו הדוב, אליס בארץ הפלאות והנסיך הקטן - חושבות על המתרחש. בתור התחלה, אשמח לשמוע היכן אתה פוגש בעצמך בגיל 60.

"אני עדיין שואל את עצמי מה ארצה להיות כשאהיה גדול. הפילוסוף הבריטי ישעיהו ברלין חילק אנשים לקיפודים ולשועלים. לקיפוד יש טריק אחד, הוא שולף קוצים. השועל יודע לעשות המון דברים, וזה הכיוון שבחרתי בו: מתמטיקה, נגינה, פילוסופיה. הסקרנות שלי לא לגמרי שפויה. אריסטו אומר שאדם שהגיע לשגשוג אנושי, אודימוניה, הוא כזה שהגיע לגרסה די טובה של עצמו ביחס לקלפים שקיבל. אז השאיפות שלי צנועות: אני רק שואל את עצמי האם הספר האחרון שכתבתי די קרוב לספר הכי טוב שאני מסוגל לכתוב".

מה חיים למוד הניסיון היה אומר לגרסה הצעירה יותר שלו, זו שלפני עשור או שניים?

"אני חייב להפחיד אותך קצת: בגיל 55 הבנתי את חשיבות הזמן. בחיי אדם שחי 100 שנים יש 36,500 ימים. זהו. נותר לי פחות מחצי, אולי 15-14 אלף ימים, ומי בכלל מבטיח שאגיע לגיל 100, ועוד בבריאות מאפשרת. אז נשארו כ־10,000 ימים. זה כלום. לפני כן לא חשבתי כך על הדברים".

ומה אתה אומר לעצמך בעניין הזה?

"שאני לא רוצה שיהיה יום שעבר עלי סתם כך, אלא כזה שניגנתי בו בפסנתר, אכלתי ארוחה טובה. אם תרצה, השאיפה היא שכל יום יתערבב קצת באבק קסמים. פעם גם הייתי מבזבז זמן על אנשים שאני לא רוצה להיות איתם, היום אני משתדל להימנע מכך ורוצה להעשיר את חיי. אנשים מתקמצנים על המון דברים, הגיע הזמן שיתקמצנו קצת יותר על זמן".

בספר החדש אתה שואל אם יש משמעות לחייך ותוהה מהיכן מגיעה הכמיהה הזו למשמעות. אתה כותב שאין לך ממש תשובה, אבל אולי כן תדע להשיב, היכן אתה מוצא משמעות בחייך?

"ברור שלחיים אין שום משמעות, אבל - עצם העובדה שלחיים אין שום משמעות מעניקה להם את משמעותם. לו לחיים היתה משמעות, היא למעשה היתה מתבטלת. זה אומר שאנחנו צריכים למצוא משמעות לחיים, וזו משמעות החיים. ויש עוד אופציה: לדעת לחיות בלי לחפש משמעות. פו הדוב צדק כשאמר שמותר לא לעשות דבר ולנשנש משהו קטן. זה סוג של אושר. בפסיכואנליזה מגדירים לעיתים אושר כחופש מתשוקות. כך שבמובנים מסוימים פו הדוב הגיע למצב של אושר".

מצד שני, מן הידועות שאתה לא מצרכני מדריכי האושר למיניהם.

"כל אחד צריך לחפש את האושר לבדו. במתמטיקה כל חוק הוא אוניברסלי. שתיים ועוד שתיים הם ארבע עבור כל אדם. אבל אושר? איך אפשר לכתוב ספר שיתאים לכל כך הרבה אנשים שונים? אם אני בכל זאת צריך להתחבר לאיזשהו חוק רלוונטי בענייני אושר, הוא זה של ד"ר טל בן שחר. לפיו, אושר שווה להנאה, שאותה הוא כותב בקטן, פלוס משמעות, שאותה הוא כותב בגדול. ההנאה כתובה בקטן כי בסוף חייו אדם לא יאמר 'אחחח, איזה מסאז' שמונה ידיים בלתי נשכח עשיתי'. סביר יותר שהוא יתייחס לכך שילדיו אהבו אותו, לזוגיות הטובה שהיתה לו, להישגים מקצועיים. כלומר, דברי משמעות".

החידה הגדולה של אליס

אתה תוהה בספר מדוע בעצם אין אושר כרוני – כפי שקיימים דיכאון, חרדה או כאב כרוניים - וגם מסייג כמובן שאין הדבר אפשרי, לצערנו. אבל הדברים מובילים אותי לשאלה אחרת, שקשורה למרכזיות האושר בחיינו: חלקנו מצפים במידה רבה לאושר תמידי, אלא שקיימת תהום בין המציאות העגומה לעיתים לבין הרף הבלתי אפשרי שמציבה לנו התרבות.

"הפער אכן קיים, ולצערי אנשים מנצלים אותו - למשל גורואים שמציעים הצעות פשטניות ונוראיות, ומבטיחים לנו חיים נטולי סבל. מי יכול להבטיח דבר כזה? אפשר להקצין ולחזור לזיגמונד פרויד, שאמר שהאושר לא נכלל בתוכנית בריאת העולם".

אחד המשפטים שתפס אותי בספר הוא שככל שאתה מתבגר, כך אתה מאמין יותר שהחופש שלנו מוגבל בצורה מעוררת רחמים. עצוב. יש לנו תקרת זכוכית פנימית?

"אני חושב שכן, אבל זו אמת מאוד לא נעימה. יש משפט שבעיניי אסור לומר: 'אם אני הצלחתי, גם אתם יכולים'. זה כמו שיוסיין בולט יאמר זאת על ריצת 100 מטר ב־9.58 שניות. אבל בולט הוא אתלט חד־פעמי. לכל אחד מאיתנו יש גם רף שקבעו לו הגנים. לא נעים לשמוע, אבל זה נכון".

עוד בעניין החופש הפנימי, אתה מביא בספר ציטוט של ההיסטוריון היווני תוקידידס: אושרו של האדם מבוסס על היותו בן חורין, ועובדת היותו בן חורין נשענת על מידת האומץ שבליבו. גם בעניין האומץ יש לנו תקרת זכוכית?

"זו שאלה מרתקת, ואני מקדיש לנושא הזה לא מעט בספר. בסופו של דבר, קיים כאן משחק עדין בין תחושת פחד להתגברות עליו - מה שמביא לאומץ. באופן אישי, אני לא מספיק אמיץ כפי שהייתי רוצה להיות. אני מאמין שכדי להיות מאושר אדם צריך להיות בן חורין, לעשות דברים שבהם הוא מעוניין, ולא דברים שמצופים ממנו. הסופרת אנאיס נין כתבה שהעולם שלך, האושר שלך, גדל או קטן בהתאם למידת האומץ שיש לך".

איך אתה מרחיב את דרגות החופש הפנימיות שלך, ומאיזו דמות ספרותית אתה שואב השראה בעניין הזה?

"אני חושב שקודם כדאי לתהות על קנקננו. במידה מסוימת אני שואב השראה מ'אליס בארץ הפלאות'. בספרי 'על הדברים החשובים באמת' אני כותב שהיא שואלת את עצמה 'מי אני' בעקבות השינויים הרבים שעברה. פעם היא הופכת לקטנה מאוד, פעם היא גדלה פלאים, ובפעם אחרת רק צווארה מתארך. התהפוכות לא שינו את מהותה, רק את צורתה. כך או כך, היא מבינה שהשאלה מי אני היא 'החידה הגדולה'.

"לצד הבנת החידה הגדולה, אנחנו יכולים למצוא תשובות פשוטות אך מקסימות. אחת הסיבות שבזכותן אני כה אוהב את פו הדוב היא שיש לו אומץ להיות מי שהוא. בכל רגע אפשרי הוא עושה מה שבא לו ואומר: 'הדברים שגורמים לי להיות שונה הם הדברים שגורמים לי להיות מי שאני'. הוא אף פעם לא ממהר לשום מקום. אז במובן הזה אני שואב ממנו השראה ומודע לעובדה שלרוב לפני מותם אנשים מצטערים על מה שהם לא עשו, ולא על מה שהם כן עשו".

אחת החרטות שמובילה את מצעד החרטות של הנוטים למות היא "הלוואי שהיה לי אומץ לבטא את רגשותיי". אני חושב על אהבה. כל חיינו תרים חלקנו אחר אהבת אמת. אבל בסופו של דבר, כך מראים הנתונים, רוב האנשים אינם נמצאים עם בני זוג שהם אוהבים.

"ובכלל, הסיכוי למצוא שני בני אדם שיתאהבו ויאהבו ויתאימו לאורך זמן שואף לאפס. אנשים מתחתנים כי צריך, זה עצוב. ואתה צודק לגבי הנתונים. לפי נתוני עבר, בארה"ב מתגרשים כ־50 אחוזים מהזוגות. מהנשואים, 75 אחוזים חשבו להתגרש. עבורי, ללא אהבה החיים היו בגדר טעות, חיים בלתי נסבלים. זו כמובן יכולה להיות אהבה להורים, לילדים, למשהו גדול שאתה עושה. אבל הגדולה מכל האהבות, המדהימה מכולן, היא האהבה הרומנטית, שיכולה להתפתח לאהבת אמת שהיא נדירה בצורה בלתי רגילה. אבל הסיכוי למצוא אהבה הוא כמעט לא סביר, זה בגדר נס".

אולי בני האדם נועדו לפשרה? האם מרוץ אחר האהבה הוא חסר סיכוי מלכתחילה?

"הסיכויים באמת כל כך נגדנו. המילה אהבה משמשת לכל מיני דברים. כשמישהו בתיכון אומר למישהי שהוא אוהב אותה, זה לא רציני. אם זוג לא חי יחד כמה שנים טובות, המילה אהבה עדיין לא במקום. היא אינה באה לידי ביטוי במובן העמוק והאמיתי שלה".

אתה מפריך כאן את אם כל האהבות – רומיאו ויוליה.

"רומיאו ויוליה הם המודל הכי מטופש שיש לאהבה. או שאנשים לא קראו את המחזה או שהם עושים צחוק. למה? המחזה נפתח בכך שרומיאו מאוהב ברוזלין, לא ביוליה. מה לעשות. הוא מאוהב בה קשות ואומר, בתרגום חופשי, שהשמש יצאה אל העולם כל כך הרבה פעמים ומעולם לא ראתה יצור יפה יותר מרוזלין. לא יוליה, כאמור.

"תסלח לי על הפרשנות, אבל זה ילד לא מפותח במיוחד שמתאהב בכל חמש דקות. הסיבה שלקחו אותו לנשף, שבו הוא פוגש את יוליה, זה כדי לעזור לו באהבה הנכזבת לרוזלין. אם רומיאו ויוליה היו נשארים בחיים, ייתכן בהחלט שאחרי זמן קצר הוא כבר היה מתאהב במישהי אחרת. חוץ מזה, יוליה בת 12. איזו אהבה יש בגיל 12? זה המודל שלנו לאהבה?

"אם תרצה, יש לנו חלופה בדמות טולסטוי. בחלק החמישי, בפרק 14 של 'אנה קארנינה', הוא כותב על לוין וקיטי שזה עתה התחתנו ומבלים בבית קיט רוסי. לקראת סוף הפרק לוין מסביר מי זו קיטי בשבילו: 'לוין פתאום הבין שקיטי היא לא רק הבן אדם הקרוב ביותר אליו, אלא שהוא כבר לא ממש יודע היכן מסתיים הוא ומתחילה היא'. זו הגדרה יפה לאהבה, אבל לוקח זמן עד שמגיעים לדרגה כזאת".

המחשבה החכמה מכל

בספר אתה מתייחס לקיצון השני שעל מנעד היחסים - בדידות. אתה כותב בספר על דור שלם של אנשים, הנראים נורמטיביים למדי, שהפכו לנרקומנים של סמארטפונים ורשתות חברתיות. ואתה ממשיך וכותב שלפי חוקרי פסיכולוגיה, האדם היום בודד יותר מאי פעם. מדאיג, לא?

"אכן מדאיג. יש כאן דור שאנשיו הפכו להיות נרקומנים טכנולוגיים של רשתות וטלפונים חכמים. קראתי מחקר, שלפיו הדור הצעיר בגילי 15-12 הפך להיות יותר חרדתי, דיכאוני, נרקיסיסטי, וגם איבד אמפתיה. כשאתה יושב מול הרשתות וחושב על דימוי עצמי שעות כה רבות - שום דבר מארבעת הדברים שאמרתי לא מפתיע. וכן, סביר שההתמכרות לרשתות תביא לחרטה ביום מן הימים. אף אדם לא אומר בסוף חייו: חבל שלא גלשתי יותר בפייסבוק.

"בבריטניה כבר מונתה שרה לענייני בדידות. גם האושר של הדור החדש קטן יותר. הקטע המוכר של לואי סי.קיי, 'הכל מדהים ואף אחד לא מאושר', הוא עוד עדות לכך. לפני הקורונה שמעתי שתי נערות משוחחות, והאחת אמרה לשנייה כך: 'מלדיביים? בהתחלה התלהבתי אבל בגדול זה מים, מים, מים'.

"בגיל 17 כך היא חושבת על המלדיביים. כשאני מטייל בעין הוד, בצפון, בדרום, ביפו, בירושלים - זה נס גדול מבחינתי, ואני בכלל לא ציני. הכל קל וזמין לנו, ואנשים איבדו דבר חשוב מאוד - את יכולת הפליאה. אבל מחקרים חדשים מראים שאחד הדברים החשובים ביותר לאושרו של אדם הוא יכולת פליאה, זה ממש מחזיק אותנו בחיים".

הפליאה שדיברת עליה מזכירה תינוקות. הם נפעמים מכל דבר, ולו הפעוט והקטן ביותר.

"לאה גולדברג, במאמרה 'האומץ לחולין', כתבה שההבדל בין תינוקות וילדים קטנים לבין מבוגרים הוא שמבוגרים פיתחו את תפיסת החולין - הכל רגיל, סתמי. 'הנסיך הקטן' מבוסס על זה - על אובדן תודעת הפליאה עם הגיל והפיכתה לתודעת חולין. פליאה היא היום מתכון לא להיכנס לדיכאון, להרגיש טוב יותר עם עצמך. פו הדוב אומר 'לפעמים הדברים הקטנים ביותר תופסים את המקום הגדול ביותר בלב שלך'".

לסיום, כאיש אקדמיה, מעניין לשמוע את דעתך על מצב בוגרי מדעי הרוח בשוק התעסוקה. לצד שיעור נרשמים נמוך יותר, בהיי־טק מכניסים לענף עוד ועוד בוגרים של מדעי הרוח. זה משרת את התעשייה?

"המקצוע שלי הוא מתמטיקה. כשלמדתי בביה"ס למתמטיקה באונ' ת"א – רוב המרצים בפקולטה היו בעלי תחומי עניין במדעי הרוח, ברוח האנושית. אנשים לומדים שם לחשוב, להתפתח, לראות עולם. קריאת כל מחזות שייקספייר היא ממש לא בזבוז זמן, ואם תוציא מעולמי מוזיקה, ספרות ואמנות - צר יהיה עולמי כעולם נמלה. אבל איינשטיין ניסח את זה טוב ממני. הוא סבר שהמחשבה הכי חכמה שהגה בן אנוש היא לא של ניוטון או גאוס, אלא פתיחת פרק ה'לקרימוזה' ברקוויאם של מוצרט. אני מקשיב לזה ואומר וואו. כל מה שעובר על אדם בחייו נמצא בארבע התיבות הללו. אז אחרי מוצרט לא צריך לסנגר על מדעי הרוח.

"ואם לסכם, אני חושב שהנסיך הקטן תפס לא מעט לגבי המהות האנושית. אנחנו רואים פחות סטודנטים במדעי הרוח משום שהיום כמעט הכל נמדד במספרים: משכורת, שנות לימוד, פסיכומטרי או עלות של בית ואוטו. כשקניתי בית בזמנו, קרה לי כל מה שמתואר בפרק הרביעי של הנסיך הקטן. המבוגרים שרצו לדעת עליו לא שאלו אותי אם הוא נמצא ליד הים, אם יש לו מרפסת לצפות ממנה בכוכבים. כפי שאמר הנסיך הקטן, 'מבוגרים הם ללא צל של ספק מוזרים'". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il