מגיע לה יותר

אילו הייתי ירושלים, הייתי זורקת את המפתחות על השולחן. לא זורקת, כי זה לא הסטייל שלה, אולי מניחה על החומה בין השמשות ואז מעלימה אותם באיזה "פו" קטן ומסתורי. שאף אחד לא ייגע בשערים שלי ולא יגיד שהוא שומר עלי מאוחדת, שלא ישתמשו בי בתשדירים ארבע פעמים בשנתיים לטובת מפלגות מזויפות, או שורשיות, או אווירה, ואחר כך ירמסו. כי ירושלים הפכה מזמן למטבע פוליטי, והיא כמה רמות מעל המשחק המלוכלך הזה - משחק ישראלי שבו היא גוש סמרטוטים מודבקים היטב, שפוליטיקאים ומהדורות משודרות ומודפסות משחקים בו מסירות. ירושלים נמסרת, אבל אנחנו לא מסורים לה בכלל.

כ"ח באייר הוא תאריך קדוש. איך אני יודעת? כי יש עליו פרק בסדרת המופת "הבית של פיסטוק". פיסטוק (ספי ריבלין) ורגע (ציפי מור) נוסעים לבקר את הדודה חנה בירושלים. הם לוקחים לשם רכבת. בדרך הם כותבים פתק לטמון בכותל, ספי ריבלין כותב לאלוהים: "עשה שהדודה חנה תהיה בריאה, ולא אכפת לי שגם כל הדודות חנות תהיינה בריאות". הרכבת מובילה אותם לאיבוד (כרוניקה של תחב"צ ידועה מראש), והם נקלעים למנהרת זמן המפגישה אותם עם דמויות חשובות בהיסטוריה של עיר הבירה, ובהן אברהם משה לונץ, אישה אגדית שחשפה את שער האשפות, וצנחן ששחרר את ירושלים דרך שער האריות. כשהשניים יוצאים מהמערה, הם מגיעים לגמרי במקרה לחגיגת יום ירושלים ברחבת הכותל. חפשו את התוכנית ביו־טיוב ותידהמו: מאות ילדי גן בלי כיפות או חצאיות, שרים עם גננות ועם דודו מ"פרפר נחמד" שירי ירושלים, מוחאים כפיים ורוקדים במעגלים. ולא רק ירושלמים.

20 שנה אחר כך, חגיגות יום ירושלים הפכו לקטע פרטי של דתיים. החילונים נטשו, אגב, לא הודרו. גם החינוך החילוני יכול היה ליזום צעדה לילית שדימתה את הפריצה ההיסטורית אל העיר העתיקה, הם הרי לא היו דוסים, הלוחמים - אבל איכשהו זה לא קרה. אצלנו במשפחה, היות שלמדנו בחינוך חילוני, ההורים הבריזו אותנו מבית הספר ויצרו מור"ק משפחתי. שנים לקח לי להבין שרק אנחנו מדקלמים בעל פה את אחד הטקסטים התנ"כיים שנכתבו אי־פעם: "אל מפקדי הגדודים / אנחנו יושבים כרגע על הרכס שצופה אל העיר העתיקה / ועוד מעט אנחנו עומדים להיכנס אליה / העיר העתיקה של ירושלים שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה".

חלפו שנים, התהלוכה הלילית הפכה ל"ריקודגלים" של אחר הצהריים, ומה שהחל בתור הדרך של בני עקיבא לפגוש בנות בין שער האריות לבין עיר דוד, הפך לקרנות המזבח היחצניות של עמר בר־לב. המצעד שבזכותו יש במה להתעסק, תירוץ לשנוא את הדגל. ואת האהובה הבלתי מושגת, ירושלים.
חשוב להגיד, כי גם בימין שכחו: ההכרזה כי צעדה עם דגלי ישראל תעבור בשער שכם אינה אייטם. ממחזרים את הידיעה הזאת בכל שנה לקראת כ"ח באייר. אבל זה לא חדשות. כי אם זה חדשות, אז אפשר למחוק מלוח השנה את יום שחרור ירושלים, שממילא רוב הישראלים מחקו מתודעתם, ואפשר למחוק את מלחמת ששת הימים מלוח הניצחונות שלנו, נקבנו מרצון בתאריך התפוגה.

הקריינות של מוטה על הדרך לשער האריות לא היתה נבואה חד־פעמית או פואמה דמיונית. היא נועדה לפרקטיקה. ואם הפרקטיקה של החיים היהודיים בעיר הבירה היא אייטם, או קרדום פוליטי לחפור בה, אז הפסדנו.

את יום הנישואים שלנו עם ירושלים אנחנו חוגגים במעמד צד אחד. כל עוד מישהו מגיע למקום המפגש, יש מה להציל, אבל משנה לשנה הדופק נחלש. כמדינה, אנחנו לא בעניין של ירושלים. ולגמרי מגיע לה יותר.