אני רואה את המהומות הבאות בדרך. אני רואה את הפורעים שוב מגיעים לשכונה שלי, ואת השוטרים חסרי אונים. רואה את עצמי מפטרל בלילה במשמרות מסביב לבית, מרגיע חבר שרץ החוצה בבהלה כי חשש שהציתו את רכבו. ברוכים הבאים לחיים שלי. מה לא אמרו לנו, הלודאים. שזו הנוכחות שלנו שמתסיסה את השכנים. שהג'נטריפיקציה מתסכלת את המיעוט הערבי. שעד שהגענו התושבים הוותיקים הסתדרו יופי, יהודים וערבים, ורק הגרעין המתנחל חולל את הצרות.
המציאות, כמובן, הפוכה. שכונות יהודיות התרוקנו מיהודים עוד לפני שהגרעין הגיע, בתי כנסת כמו דוסא נחרבו, והכל בלוד העתיקה, בעידן ההיסטורי שבו שררו הרמוניה ותום. ועוד לא התחלתי לתאר את סבלם של יוצאי אתיופיה, שספגו הטרדות על בסיס יומי.
לא מאמינים? כי לא ראיתם, כמוני, איך תושבי שכונת רמת אשכול שמחים על הדלקת נר חנוכה משותפת, אחרי ששנים נמנעו מכך בגלל הפחד מהתנכלויות. כי לא צעדתם יחד איתי לבית הכנסת דוסא, כדי לראות בשיפוצו אחרי שערבים ניסו לשרוף אותו. כי לא פחדתם ללכת איתי למכולת של יהודים שנמצאת ליד מסגד.
אבל משום מה את האמת הזו מסתירים, ובמקום זאת - בוחרים להאשים אותי. אותנו. הפכתי למתנחל ולכובש בעל כורחי. כן, בעת שניסו לרצוח אותי בשנה שעברה, לרצוח ממש, עסקו אנשי תקשורת, ולא רק הם, בהסברה שזה בגלל הגרעין התורני בלוד, הגרעין שבו אני חבר, או בגלל הגרעין התורני בעכו, ביפו, במרחבי הנגב, הגליל ושאר חלקי ארץ ישראל שבתוך הקו הירוק.
זו לא רק האשמת הקורבן - זו הצדקה של האלימות המופנית כלפינו. וזה הרבה יותר מחולשה משילותית. אם אני כובש או מתנחל בלוד, 15 דקות מתל אביב, 30 דקות מירושלים, על כביש 40 - אז דומה שהאמון במפעל הציוני כולו חולה. ואת החלל הזה לא יצליחו למלא טנקים ומטוסים.
והוויתור על האמת שלנו - הוא מה שמרפה את ידינו "להתערב" באוטונומיה שבה נשים נרצחות על בסיס חודשי, שבה חוליות פשע מטילות אימה ברחובות, שבה מואזין יכול להחריש אוזניים לפנות בוקר באין מפריע, שבה חודש הרמדאן הופך את סביבת המגורים לשדה קרב בלבנון.
הדברים שלובים אלה באלה. יש האומרים כי הבוז המופגן לחוק הוא חלק מהתנגדות לאומית, או ביטוי למרד במדינה. על אותו המשקל, אפשר לומר שאי־אכיפת החוק, הנורמליזציה של מובלעות אוטונומיות שהחוק אינו חל עליהן, הן תוצר של ויתור עמוק; ויתור על זכותנו הבסיסית פה.
אני מרגיש את הוויתור הזה בכל פעם שאנשים מדברים אלי כאילו אני חי בלוב, ולא בלב הארץ שלנו. יותר מכל אלימות ופרעות, אני פוחד מהניתוק התודעתי הזה, מהוויתור על לוד, שאינו אלא בריחה מנטילת אחריות ומרצון למשול בשלך - כי שלך הוא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו