רגל פה רגל שם

זה קורה לאחרונה מתחת לרדאר התקשורתי. מדי ערב, מייד לאחר ארוחת שבירת צום הרמדאן, מתקבצים עשרות צעירים ובני נוער ערבים בחבורות. הם מתפזרים ברחובות ובסמטאות במרכז העיר המנדטורי של עכו, בין הבניינים המאכלסים משפחות ערביות ויהודיות. ובכל ערב, בשלב מסוים, נאלצים השכנים, המשוועים לקצת שקט בשעות הקטנות של הלילה, להזמין את הפיקוח העירוני ואת המשטרה.

מי שעמדו על פוטנציאל ההתלקחות המהיר היו כמה אנשי חינוך בעיר, שבראשם מנהל מרכזי הנוער הערבי בעכו, פאטין עודה. הוא ועמיתיו ניגשים לנערים המשוטטים עצמם, מאתרים את הוריהם ומיידעים אותם, ועושים כל מאמץ להרגיע את הרוחות. אולי כך נמנעת, נכון לכתיבת שורות אלה, הידרדרות נוסח מאי 21' או אירועי 2008.

"קיים צורך דחוף בחיזוק החינוך ובהדגשת ערכי שלטון החוק בקרב בני הנוער הערבים", אומר לי עודה, מהדמויות המוכרות לכל מי שעוסק בנוער בעכו. "אבל זה לא הכל. היעדר שיח על הנרטיב של בני הנוער הערבים בכל המסגרות החינוכיות מצד אחד, ומצד שני החשיפה שלהם לרשתות החברתיות, יוצרים אצלם סתירה פנימית חזקה. בני הנוער מושפעים מאוד מהאנרכיה סביב הנשק הבלתי חוקי, וגם מתרבות הנהיגה סביבם. הם חיים באשליה שהכל אפשרי ושהמדינה לא באמת עושה משהו לעבריינים, וכל זה נמזג לתוך תחושת חוסר השייכות שלהם למרחב שבו הם גדלים וחיים".

זה נשמע כמו תיבת פנדורה של בעיות.
"זה הכל מהכל. יש ממד כלכלי, כמובן. הנוער הערבי גדל ברובו במציאות של אי־שוויון. אלה נתוני הפתיחה. וכשהוא מגיע לבית הספר, הוא נחשף לתכנים הרשמיים של משרד החינוך, ושם אסור בתכלית האיסור לדבר בפתיחות על הנרטיב שלו ושל משפחתו. אגב, מורה יהודי יכול לדבר על מלחמת העצמאות, ובתוכה על הנכבה, וזה ייחשב חלק מהשיח והדיאלוג שהוא מנהל עם תלמידיו. אך אם מורה ערבי ידבר על זה, הוא עלול למצוא את עצמו מהר מאוד מוזמן לשימוע לפני פיטורים. מחוץ לבית הספר אותו הנער הוא ערבי־פלשתיני, חשוף לכל התוכן החלופי ברשתות החברתיות וברחוב, חשוף לאירועים הביטחוניים, למבצעים בעזה ולמה שמתרחש בשכונת שייח' ג'ראח. אז באופן טבעי הוא שואל את עצמו: 'איפה אני? מה אני? איזו זהות אני מגבש לעצמי?'".

כמי שחי את הנוער המקומי, הופתעת במאי 21'?
"האירועים עצמם היו הפתעה גדולה. עד עכשיו אני לא מבין מה הקשר בין מחאה לבין ריסוק מתקנים ושריפת עצים. אובדן השליטה היה מאוד מהיר. אך אם נבחן את הרקע או את המניעים, נבין שההפתעה לא גדולה, ואני לא אופטימי לגבי העתיד. משום שגם עכשיו, בכל מה שאסור לגעת בו עם בני הנוער במסגרות החינוך הרשמיות - מישהו אחר ממלא את הוואקום באופן חופשי ברשתות החברתיות. חוסר שייכות מצד אחד, ורשתות חברתיות מצד שני - זה חומר נפץ".

הפקירו את הרווחה

אירועי מאי 2021, שפרצו על רקע מבצע שומר החומות, הותירו יהודים וערבים כאחד בהלם גדול. בשנה שקדמה להם, היה נראה שיחסי יהודים־ערבים עולים על מסלול של הבראה. המפלגות הציוניות, כולל מהימין, חיזרו אחרי המצביעים הערבים. בקורונה הועלתה על נס תרומתם של הערבים למערכת הבריאות. מפלגה ערבית שולבה בקואליציה. והנה, דווקא בתנאים האלה פרצה האלימות - ואחד ממאפייניה הבולטים היה שיעור ההשתתפות הגבוה של צעירים ובני נוער.

אחת הסברות הרווחות בשיח הערבי היא שבניגוד למקבילו היהודי, לנער הערבי אין מסלול התפתחות מוגדר שיכול לייצר משמעת עצמית. אין אופק של צבא או שירות לאומי בקצה הנעורים, ומנגד - אין משהו מקביל שיוצר מעין הכנה לחיים הבוגרים, במיוחד בקרב מי שלא מתכנן לימודים אקדמיים לאחר התיכון.

אבל גם ההווה של הנוער לא מטופל. רבות מהרשויות המקומיות שקעו בגירעונות, חלק גדול מאוד מהמתנ"סים לא תפקדו, ומסגרות החינוך הלא־פורמלי יובשו כמעט לחלוטין, לפחות עד אישור תוכנית החומש 922. אירועי מאי 21' הם בין היתר, ואולי בעיקר, תוצאה של תהליכים אלה, שאפשרו לנוער השוליים להשתלט על המרחב הציבורי ולעשות בו שפטים.

מי שציפו למהלך של הסקת מסקנות וחשיבה מחודשת, בהובלת מקבלי ההחלטות ברמה הלאומית, בין משרדי הממשלה השונים לבין הרשויות המקומיות - עלולים להתאכזב. צוותים מקומיים ברמת מוסדות החינוך וברמה המוניציפלית בוודאי עסקו בכך, אבל לא כחלק ממהלך מרכזי עם מתווה ויעדים ארציים.

"בהינתן המצוקה הכלכלית המתמשכת ברשויות המקומיות הערביות, שכולן מנוהלות על ידי משרד הפנים באמצעות חשב מלווה, שתפקידו להגדיל את הגבייה וההכנסות ולצמצם את ההוצאות", אומר לי ד"ר וליד חדד, מומחה לפשיעה ואלימות בחברה הערבית מהמכללה האקדמית אונו, "הראשונים להיפגע הם הפרויקטים בחינוך הבלתי פורמלי וברווחה. לפני 20 שנה אף אחד לא הרגיש בקיצוצים - אבל היום אנחנו מרגישים את התוצאה. דו"ח מבקר המדינה מ־2005 התריע על קריסת הרווחה בחברה הערבית, ונתן דוגמאות ספציפיות - אך משרדי הממשלה לא עשו דבר, ואפילו שיתפו פעולה עם סגירת הפרויקטים ופיטורי העובדים. לא מוכרחים להיות מומחים בתחום הפשיעה והסטייה החברתית, כדי להבין שבעיות שלא טופלו לאורך שנים יובילו למצב של שגשוג הפשיעה".

אתה רואה קשר ישיר בין דו"ח מבקר המדינה ב־2005 לאירועי מאי 2021?
"חד־משמעית כן. גדל כאן דור שסובל מניכור ומתחושת חוסר שייכות למדינה, מבלי שנעשים ניסיונות אמיתיים לשילוב הצעירים בחינוך הבלתי הפורמלי. במקביל, אתה רואה את העלייה ברמת הפשיעה בחברה הערבית, והלגיטימציה החברתית להחזיק בנשק. כולם מתעוררים כשהדבר זולג למישור הביטחוני, או כשהנשק הזה מופנה כלפי יהודים, או כוחות הביטחון והמשטרה, אבל לפחות ברור שמדובר באיום אסטרטגי על כולנו".

אתה מדבר על הזנחה, אבל בממשלה הזו ובקודמותיה דובר על עשור של השקעות עצומות בחברה הערבית.
"אני טוען שחלק נכבד מהתקציבים לא הגיע ליעדו. המאבק בפשיעה, לדוגמה. נתנו תקציבים לפרויקטים רבים, כמו 'עיר ללא אלימות', שבעיניי היא אלימות ללא עיר, אבל בעיקר לבניית רשת מצלמות. היום ברור שמדובר בכישלון אדיר, שלא הוריד את רמת האלימות, ואף גרם לאובדן האמון הציבורי בפרויקטים כאלה".

אז איפה הפתרון?
"הקמת רשות ממשלתית סטטוטורית למאבק בפשיעה בחברה הערבית, שמטרותיה הן חינוך, מניעה, טיפול ושיקום, לצד פיקוח על עבודת המשטרה. חינוך ואכיפה יחד. זה ייקח כמה שנים, אבל הפתרון צריך להיות מערכתי, לא סתם הזרמה של תקציבים כדי לפצות על הזנחה".

מסגרות משותפות

הדואליות הזו, שבין הפתעה מעוצמת האירועים לבין הסכמה לגבי גורמי הרקע, עולה כחוט השני בשיחות שאני מקיים עם אנשי חינוך וגורמים מקצועיים. אולם לא לכולם היה ברור שמהומות בעוצמה כזו הן עניין של זמן. "קמנו לבוקר מאוד־מאוד אפור", אומרת לי אורית אסייג, מנהלת מחלקת החינוך בעיריית עכו. "בנינו כאן מציאות אחרת. היינו בטוחים שאנחנו מוגנים ושבנו זה לא יפגע, בטח אחרי אירועי כיפור 2008, ובטח אחרי תהליכים שנעשו במערכת החינוך בעיר. נאלצנו להבין שלא משנה כמה נתנו ועשינו - היו לנו שוליים של בני נוער שנלקחו על ידי כוחות עברייניים ונכנסו חזק־חזק לתוך הוואקום, והם אלו שהיו ברחובות".

איך הסברתם את זה לעצמכם?
"בראש ובראשונה - שמדובר בצעירים ובני נוער ללא אופק. זאת אומרת, ילד יהודי שמסיים בית ספר ועובר גם דרך תנועת נוער, אפילו אם הוא מוגדר כמאותגר, יש לו אופק מסוים. הוא הולך לצבא, עושה שנת שירות - מה שלא לגמרי ברור במגזר הערבי. וזה מחמיר כשמדובר בנוער שהוא על רצף של טיפול והדרה, שלרוב מגיע מסביבה מסוכנת, ולעיתים רבות גם ללא עורף משפחתי תומך ומכוון. וכשגדלים בתחושה של היעדר אופק או סיכוי למוביליות חברתית, הדרך לרחובות קצרה".

אז איך אוספים את השברים?
"אנחנו למודי ניסיון. קמנו למחרת בבוקר, נפגשנו למעגלי שיח משמעותיים מאוד של כל המנהלים בחינוך הפורמלי והלא־פורמלי, עם כל המפקחים וכל הרשתות שעובדות איתנו בשדה החינוכי, ובנינו תוכנית עירונית למוביליות חברתית. המוטו הוא שכל בוגר של מערכת החינוך, יהודי או ערבי, יהיה לו אופק למוביליות תעסוקתית וחברתית, ודגש מיוחד אנחנו שמים על בני נוער בסיכון. בין היתר יזמנו משהו חדשני: מכינה לחיים לנוער הערבי. מלווים אותם בכיתות י"א-י"ב, מעניקים רשת ביטחון, משפרים איתם מיומנות והשתלבות בעולם העבודה, על שפה כמקדמת מוביליות. זה נעשה בשיתוף רשת אורט. הבנו שאם לא נתפוס את הדור הבא, או אם לא נצליח למנוע את המהומות הבאות - לפחות נדע שעשינו הכל כדי לצמצם סיכונים ואת המוטיבציה של בני הנוער להיסחף לאלימות".

האם את חושבת שמסגרת של חינוך משותף, יהודית־ערבית, עוזרת במניעת העימות והחיכוך?
"אנחנו עושים את זה. תלמידים יהודים וערבים לומדים יחד פיזיקה לבגרות, ויש גם תחומים אחרים. אי אפשר לא לעשות את זה, בטח עם ילדים בעכו. למרות המורכבות, לבני נוער שגדלים בעיר מעורבת יש ערך מוסף שהם גדלים עליו, שאין במקומות אחרים. ערכים מוספים שהם גדלים עליהם, שאין לילדים במקומות אחרים. יש בני נוער יהודים וערבים שלא רואים את האחר עד אחרי הצבא. אצלנו הערבי פוגש יהודי והיהודייה פוגשת ערבייה כל הזמן. מערכת חינוך שלא מנצלת משאב כזה היא מערכת כושלת".

נרטיב כפול

מבלי לזלזל בתוספות התקציב ובמסגרות המשותפות, עבור רבים מאנשי החינוך בחברה הערבית, שורש הבעיה עדיין נעוץ בפער בין הנרטיב החינוכי הרשמי לבין מציאות החיים. "התפיסה של החינוך הערבי במשרד החינוך היא בעייתית ומצומצמת", אומר לי ד"ר שרף חסאן, יו"ר ועדת המעקב העליונה לחינוך הערבי. "עיקר פעילות המשרד מוכוונת להישגים ולציונים, ואין כל התייחסות לצורכי החברה הערבית, לזהות התלמידים הערבים, לנושא השייכות שלהם ולעולם הערכים שלהם. זו מציאות מורכבת, במיוחד תחת תפיסה רשמית עם נרטיב הרוב. התלמיד הערבי לומד על נרטיב הרוב, ובמציאות שלו חיי נרטיב אחר. מצב זה פוגע במיוחד בילדים ממצב סוציו־אקונומי קשה, שאין להם את הפריבילגיה להיכנס למעגל התחרות על הציונים".

מה זה אומר בפועל, "נרטיב הרוב" ו"נרטיב אחר"?
"שאין בבתי הספר מרחב שמטפל במורכבויות שעימן מתמודד הנוער הערבי. התלמיד הערבי - מצד אחד הוא פלשתיני, ומצד שני הוא אזרח בישראל. הוא במולדת שלו, אך אינו חי במדינה שלו, כי אומרים לו שזו מולדת ששייכת לעם אחר. ועל זה לא מתקיים דיון בבית הספר. לדוגמה, התכנים של מקצוע האזרחות מאוד ברורים: מדינה יהודית ודמוקרטית, והרוב קובע. אין דיון במורכבות שנוגעת לו. אין טיפול בנושאים הבוערים, אין שיח בנושאים פוליטיים, והתוצאה היא סביבה מנוכרת. אין שום דבר שקושר בין מה שמתרחש בבית הספר לבין מה שקורה בחייו של התלמיד. וכאשר התלמיד לא מתחנך על הערכים, אלא רק על הציונים, וכשנאסר לקיים במסגרת החינוך שלו דיון על הנרטיב שלו, וכשלא מוענקים לו כלים להתמודד עם המורכבות, וכשמותר לשמוע גרסה אחת בלבד - הוא חי תחת כוחניות ממסדית".

מצד שני אתה רואה עלייה באקדמיזציה, במיוחד במקצועות הרפואה, בקרב הצעירים הערבים.
"הלימודים הם באמת האופציה היחידה להתקדם. המשפחות משקיעות ככל יכולתן בחינוך, כולל בחו"ל. זה מוסבר גם בהתרחבות מעמד הביניים והשינויים החברתיים. אי אפשר להכחיש את השינוי בהישגים, שהתחיל כבר באמצע שנות ה־90, אך הואץ יותר לאחר שמדינת ישראל הצטרפה לארגון המדינות המתקדמות, ה־OECD, בשנת 2003. ישראל צריכה לעמוד במבחנים בינלאומיים, כמו פיז"ה. אנחנו עוקבים אחרי התהליכים האלה, ברור, וחלקם נושאים פרי. אבל תקציבים, גדולים ככל שיהיו, לא יפתרו לבד את הבעיה הגדולה: הפער בין מציאות החיים הקשה והלא שוויונית, והנרטיב שלאורו מתחנכים בבית ובסביבה התרבותית - לבין מה שמשדרת המדינה לנוער הערבי דרך מערכת החינוך שלה".

***
ממשרד החינוך נמסר בתגובה:
"עם כניסתה לתפקיד מינתה שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא ביטון, ועדה משרדית לקידום 'חיים בשותפות', שמגבשת בין היתר המלצות לחיזוק השותפות עם החברה הערבית. בתוך כך, הוועדה מקיימת תהליך היוועצות עם הציבור הרחב בסוגיית חיים בשותפות, כדי לשלב את התובנות שיעלו מצד הציבור במסקנות הסופיות. עם תום גיבושן, יציג אותן המשרד במסודר לציבור".