זמן לוד: צו קריאה על אזרחי

לוד, יום שני, 10 במאי, 21:30

בשעות הערב מתחילים ערביי העיר לשרוף דגלי ישראל שנתלו בעיר לרגל יום העצמאות ולעקור תמרורים. מאוחר יותר הם גם מציתים רכבים ובתי כנסת ומיידים אבנים לעבר יהודים ורכושם. תושבי העיר היהודים מסתגרים בבתיהם ומזעיקים את המשטרה. הניידות לא מגיעות.

"בחיים לא הייתי בלוד קודם, אבל ראיתי בחדשות מה שקורה והבנתי שאני צריך לנסוע לשם", מספר עקיבא הכהן, תושב יצהר, שהיה מראשוני המתנדבים שהגיעו ללוד כבר ביום שני בערב. "לפני שיצאתי שלחתי הודעה שעפה בקבוצות: 'אנחנו נענים לקריאת אחינו שבערים המעורבות ובשאר חבלי ארצנו, הסובלים מאלימות הערבים. החל מהיום נצא לסייע להם בליווי המשפחות מחוץ לבתים, בשמירה על בתי הכנסת וגני השעשועים ובמרחב הציבורי'. ארגנתי כמה עשרות אנשים ונסענו לעיר. מישהו כיוון אותנו לשכונת רמת אשכול. כשהגענו, מייד ראינו כמה ערבים שמנסים לתקוף בית כנסת, כשמאחורי חומה מסתתרים שלושה שוטרים ולא עושים כלום בזמן שאבנים עפות סביבם. הברחנו את הערבים".

איך? יריתם באוויר?

"לא. בלי נשק. כשמישהו רואה מישהו מתקרב אליו עם ביטחון עצמי - הוא הולך".

כשזורקים עליך אבנים, האינסטינקט הוא לברוח.

"לא אצלי. במשך כל הלילה כוונו על ידי התושבים שנשארו בשכונה ולא התפנו ממנה, שאמרו לנו איפה מציתים רכבים ובתי כנסת. רצנו ממקום למקום, רק אנחנו עם כמה תושבים, וב"ה הצלחנו להציל כמה בתי כנסת וכמה עשרות רכבים. היה לנו כלל - לא לפגוע בערבים, אלא אם כן הם פוגעים בנו או ברכוש".

הכהן (37), נשוי ואב לתשעה, הוא אחד מכמה עשרות מתנחלים, בעיקר אנשי השומרון, רבים מהם תושבי יצהר, שנחלצו לסייע לתושבי לוד במעין הגנה אזרחית מאולתרת.

"בסופו של דבר, החבורה מיצהר היתה צעד אחד לפני המחנה", מסביר אברהם בנימין (36), נשוי ואב לחמישה, תושב יצהר, ראש אגף מדיני בתנועת רגבים. "יש ביישוב הזה הרבה אנשים עם מחשבה עצמאית. אנשים מיצהר שיחטפו אבנים, כנראה לא יפנו את הלחי השנייה. למנוע האנרגטי הזה יש המון יתרונות. אני מכיר בחסרונות שלו לפעמים, אבל ברור לי למה אנשי יצהר הצליחו לזהות את האירוע לפני כולם".

לאורך הלילה יסלימו האירועים. בחצות תעלה המכינה הקדם־צבאית באש. תושבי נווה נוף בעיר, שמנסים להיכנס כדי לעזור לתושבי רמת אשכול, נתקלים בהתנגדות עזה. המון ערבי מקיף אותם, משליך לעברם בקבוקי תבערה ויורה לתוך הבתים. אחד התושבים נפצע. הם מתקשרים למשטרה, ובמשך 40 דקות איש אינו מגיע לחלץ אותם. כשעה לאחר מכן יש אירוע ירי, שבעקבותיו נפצע ומת מוסא חסונה, אחד הפורעים. בעוד כמה שעות תעצור המשטרה את היורה ואת חברו בחשד לרצח. לאחר כמה חודשים תזכה הפרקליטות את היורה מאשמה ותסביר כי ירה מתוך הגנה עצמית.

לאברהם לוקח זמן להבין את חומרת המצב. הוויכוח על ריקודגלים בירושלים וההפגזה המאסיבית מעזה דוחקים את האירועים בלוד לשולי החדשות. הוא מתעורר למבול טלפונים ממכרים בלוד וברמלה, שמספרים לו על הכאוס. הוא משוחח בטלפון עם מנכ"ל רגבים, מאיר דויטש, שירד לאזור. "המשטרה עצרה אותו בצומת גינתון ואמרה לו שהכל בסדר, כשמאחור ניידת משטרה עולה באש". אז נופל האסימון סופית.

"כמתנחל אתה מוכן לאירוע על הכביש או אפילו ביישוב. זאת המציאות שלנו. אבל זאת לא המציאות בלוד. כשהגעתי לשם, בבת אחת נכנסתי למצב של מלחמה, של כאוס. במקום הכי מרכזי בארץ, חמש דקות מנתב"ג, אתה לא אמור לחוות שום דבר שדומה לזה. פתאום התושבים שם היו צריכים להגן על המשפחה, על עצמם".

הרבה ערבות הדדית, רצון טוב ואומץ זרמו באותו לילה לרחובות לוד. לפי ההערכות, היו בעיר כ־600 מתנדבים בימי הפרעות הקשים. כדי שההגנה תהיה אפקטיבית, הבינו בעיר שיש לתעל ולארגן את הכוחות במבנה היררכי מסודר יותר.

שלישי, 11 במאי, בוקר

פחי אשפה מעלים עשן, חלונות מנוקבים בכדורי רובים, מכוניות שרופות. תושבי העיר חוששים מהתפרעויות אחרי הלוויית חסונה, המתוכננת להמשך היום. הם מבקשים מהעירייה להטיל עוצר, ומסורבים. סא"ל (מיל') ידידיה צוקרמן (42), נשוי ואב לחמישה, תושב שכונת נווה זית בעיר, מקים חמ"ל עירוני מאולתר ומפקד עליו. הוא ממקם את החמ"ל המרכזי במבנה בשם "הקליקה" בכניסה לשכונת רמת אשכול, וחמ"לים שכונתיים ברחבי העיר. המתנדבים הרבים הזורמים לעיר מתחלקים לחוליות: כאלה המפטרלות בשכונות, חוליית מודיעין שמנתבת את הכוחות להתפרעויות בשטח, צוות שמקבל קריאות מתושבים, וקבוצה שמאיישת דירות שננטשו מחשש ביזה.

אחד המתנדבים ששובץ על ידי החמ"ל לפטרל בשכונות היה רן בר־יושפט (38), סמנכ"ל פורום קהלת, רווק תושב ירושלים. בהיותו מפקד במילואים של יחידה מובחרת בצבא, הוא חמוש באקדח, ובמהלך הימים הקרובים הוא ילווה משפחות וקשישים ברחובות.

שלישי, 17:00

מסע ההלוויה של מוסא חסונה יוצא לדרכו. אלפים משתתפים בו וקוראים לרצוח יהודים. הם מיידים אבנים לבתי יהודים, שוברים חלונות ותריסים. "האירועים בלוד תפסו אותנו בהפתעה", מספר ד', אחראי יחידת שטח של ארגון "עד כאן", שהתחיל לפעול מתוך החמ"ל. "הגענו ללוד לראות במה אפשר לעזור, והתחלנו להסתובב חמושים בשכונה ולהראות נוכחות. אחרי יום הבנו שאנחנו יכולים להשתמש ביכולות שצברנו לא רק כדי להגן, אלא גם לסכל. פרסנו נקודות תצפית והכנסנו אנשים שהיו מסתערבים בצבא לתוך מוקדי ההתפרעויות". לד' היו שלושה מסתערבים שנשלחו להתערות בשטח, להביא מודיעין. הם התחפשו לערבים ונכנסו למוקדי ההתפרעות.

לא היה חשש שהם ייפגעו על ידי הערבים או אפילו המשטרה?

"הם ידעו להישאר מאחור, לא לרוץ לבלאגן. צריך ראש על הכתפיים. הם ידעו שאנחנו צריכים את המודיעין, ולא פרובוקציה או מעשה. מובן שהם היו חמושים וקרי רוח, יודעים מה לעשות ומבינים את המטרה. בסופו של דבר, זה לא 'פאודה' ביו"ש, למרות שלפעמים זה נראה ככה".

המסתערבים נשלחו להתארגנויות המקדימות, צילמו, הקשיבו, זיהו את המנהיגים של כל התפרעות עוד לפני שפרצה, והעבירו את המידע הלאה, לד', שהעביר אותה למשטרה ולמתנדבים. "בסופו של דבר, המשטרה הגיעה למקומות האלה ולפעמים גם עצרה את האנשים. כך הצלחנו למנוע הרבה דברים שהיו יכולים להידרדר לסכנה אמיתית".

אברהם, תחזיר אותנו לאותם ימים.

"יושבים יהודים נעולים בבית, בבניין המשותף עם השכנים הערבים שלהם, שמכוונים את השבאב שלמטה אילו מכוניות לשרוף. נזרקתי לקרבות הרחוב של מלחמת העצמאות, כשלא מדובר בגבול ברור, אלא במשבצת קטנה שבה הכל בוער. בתי הערבים בלוד מלאים נשק. אתה הולך ברחוב וחוטף אש חיה מהגגות ומהדירות. זאת סיטואציה כל כך הזויה. מצאתי את עצמי מפנה פצועים תחת אש. יש לי בפלאפון סרטונים ותמונות שצילמתי בזמן אמת, שרואים בהם שאנחנו מוציאים אדם עם כדור בירך ועוצרים לו את הדימום בזמן שיורים מסביב".

שלישי, 22:30

לאחר שעות של פטרול ניגש בנימין יחד עם עוד שבעה גברים לשמור על דירה שפונתה. הם מבחינים בלהבה גדולה מהרחוב למטה. פורעים ערבים הדליקו בלוני גז.

"ואז אנחנו שומעים רעשים מחדר המדרגות שמגיעים לקומה שלנו. אנחנו מסתכלים מהעינית ורואים רעולי פנים עם חומר בעירה שמנסים להצית את הדלת, אבל אנחנו לא עושים כלום, כי ההנחיה מהחמ"ל היא לשבת בשקט. כמו עכברים בפוגרום בעליית גג, יושבים בשקט שלא יקלטו אותנו. קשה לתאר במילים את תחושת ההשפלה וחוסר האונים. יש לנו צבא ומשטרה, ומה קורה כאן, לעזאזל?!"

לאורך הלילות האלה היתה אינטראקציה עם המשטרה?

"כן, אינטראקציה שלילית", עונה עקיבא, "בזמן שהערבים יורים עלינו בקת"בים וזיקוקים בכינון ישיר, המשטרה מצאה לנכון לירות עלינו רימוני הלם וגז מדמיע שפצעו כמה מאיתנו. רצנו מצד אחד לצד שני של השכונה, בעוד השוטרים נמצאים רק בשלושה מקומות שהותקפו בלילה הקודם, מתחבאים מאחורי גדרות וחומות".

הכהן מבין שהוא וחבריו לא מצליחים להשתלט על כל השכונה לבד. "בזמן שאנחנו מכבים רכב או מלווים משפחה בשכונה, 300 מטר מאיתנו שורפים רכב. לא היינו מוכנים להתפצל לקבוצות קטנות יותר, של פחות מ־30 איש, אז הוצאנו עוד הודעה ובחצות הגיעו עוד 50 איש. ככה היו לנו כבר שלוש קבוצות של 30-25 איש, כי פחות מזה היה מסוכן".

חמישי, 13 במאי

אל העיר הבוערת מגיעים אנשי ארגוני ימין שונים כמו רגבים, ישראל שלי ועד כאן, ונרתמים לסייע בביסוס החמ"ל ובניהולו. "ביומיים הראשונים צעקנו דרך המקלדת", מספרת שרה העצני כהן, יו"ר "ישראל שלי". "הפעלנו לחץ ציבורי על כל מי שניתן. הגיעו אלינו הקלטות ושיחות טלפון נואשות למשטרה, שגרמו לי לשאול את עצמי, 'אלוהים ישמור, איפה אני חיה?' אני זוכרת סרטון אחד, שבו ערבים שורפים מכוניות בכמויות בזמן שיהודים יורדים למקלט בזמן אזעקה. זה שבר את הרשת, אבל זה לא עזר. אז עלינו מדרגה, והתחלנו לאיים: אתם לא תבואו - אנחנו נבוא, אבל גם זה לא עזר.

האתגר הבא היה לנהל את כל כוח האדם המטורף הזה. הגיעו מאות, אם לא אלפי, מתנדבים מכל הארץ, והיינו צריכים להבין מי מחפש מכות ומי באמת רוצה להגן. כל מי שלפני שירות צבאי - שלחנו הביתה. במקביל, התמקדנו בגיוס ציוד: אוטובוס ממוגן ירי, אפודי מגן. בשישי בלילה המשטרה סוף־סוף תפסה פיקוד על העסק".

כעבור שנה

העובדה שאזרחים מתנדבים היו צריכים להגיע ולהגן בגופם על חיים ועל רכוש, היא בעיני עקיבא כישלון של המדינה. "אני מקווה שהמדינה תתעשת או התעשתה. במדינה שיש בה אזרחים שמתנהגים כאויב - המדינה צריכה להתייחס אליהם בהתאם".

אתה בעצם מדבר על מיליציה מאורגנת. אתה לא רואה את הבעייתיות?

"אני לא מדבר על מיליציה, אלא על אזרחים שמגינים על הרכוש שלהם, על החיים שלהם. ודאי שיש לזה גבול. גם בזמן אמת, כשאנחנו נמצאים בסיטואציה מול מתפרעים ומגיע כוח משטרה - אנחנו מתקפלים מייד. זה ממש לא מיליציה, אלא אירוע שבו לנגד עיניך מערכות השלטון בישראל פשוט מתאדות, לא מסוגלות להתמודד עם הסיטואציה הזאת. העובדה שהמשטרה הצליחה להיכנס לפעולה רק אחרי שלוש יממות, ורק למפרע התברר המרכיב הלאומני, ושב"כ נכנסו לפעולה רק אחרי ימים - ממחישה עד כמה המדינה לא נערכה לזה. זה סוג של מלחמת יום כיפור, שבה הקונספציה קורסת לנגד עיניך ואתה מוכרח להגיב".

בר־יושפט שותף לתחושת התסכול. "ראיתי איך המדינה לא מצליחה לספק את המינימום ההכרחי לביטחון אזרחיה, אם מסיבות של מדיניות ואם מסיבות של יכולת. וזה לא רק בערים המעורבות. אני רואה את זה ביו"ש, כשמתנחלים מאבטחים צירים באופן עצמאי, בעוטף ירושלים, בפרוטקשן בגליל או בנגב. המדינה לא שומרת על האזרחים".

כשצוקרמן, מפקד החמ"ל ותושב העיר, נשאל איך הוא ממשיך לגור בעיר לאחר ש"בגדה" בו, הוא עונה: "העיר לא בגדה בי. הערבים עשו את תפקידם, ואנחנו עשינו את תפקידנו. למדנו שצריך להסתכל על הרבה מאוד מערביי לוד כפלשתינים, כי כך הם רואים את עצמם, שנאבקים למען הרעיון הפלשתיני. היה לנו נוח לספר לעצמנו סיפור על השתלבות ומגמת שינוי, ולא לראות את מה שקורה באמת. כנראה נרדמנו. לא רק אנשי לוד, אלא כל המדינה ובכיריה". צוקרמן שותף כיום להקמת "ערי ישראל", ארגון הגג של הערים המעורבות, הנגב והגליל, כדי ליצור רשת קהילתית שתסייע להתכונן טוב יותר לקראת הפעם הבאה.

אברהם בנימין מוסיף: "למדינה יש קושי להגדיר את ההתמודדות עם ערביי ישראל כמשהו שאינו פלילי־אזרחי. מסרבים להבין שיש כאן מרכיב לאומני מאוד־מאוד כבד. הערבים עצמם מתייחסים לזה כאל אירוע לאומני. 'צעירי לוד מגינים על אל־אקצא'. אבל המדינה מדחיקה באופן מודע. ספוילר - זה יתפוצץ גם באירוע הבא. יש הרבה מאוד גוונים בחברה הערבית בישראל, אבל המרכיב הזה קיים. כשאנחנו רואים משפחות נורמטיביות בחברה הערבית צוברות נשקים לא חוקיים, זה לא חריקות בשוליים, זאת המציאות. משפחות נורמטיביות מראשון לציון לא צוברות נשק בארון".

יהיה סבב נוסף?

"אין ספק", טוען אברהם, "אני מאוד רוצה לקוות שבפעם הבאה המדינה תהיה ערוכה, כי אזרחים לא צריכים להיות שם". גם עקיבא משוכנע שיהיה עוד סבב פרעות: "אני חושש שהמשטרה תתמקד בפעם הבאה בערים שנפגעו קשות בשנה שעברה, ותזניח מקומות אחרים. אבל המוקדים יעברו למקומות כמו הנגב, הגליל או מזרח ירושלים, שבסיבוב הקודם היו רגועים יותר".

אתם סוחבים איתכם טראומות מהשבוע הזה?

עקיבא משתתק ואומר בשקט: "כן. מדי פעם, כשאני שומע הקלטות של רגעים קשים ששלחנו בווטסאפ אחד לשני, זה מחזיר אותי אחורה".