נעמי רגן | צילום: יהושע יוסף

"ניסו לנקום בי כי כתבתי על העולם החרדי"

נעמי רגן המשיכה לכתוב ספרים, גם אחרי שנתבעה שלוש פעמים על גניבה ספרותית - עבורה מדובר בניצחון • "החברה החרדית ניהלה נגדי קמפיין, והמיינסטרים החילוני הצטרף" • בראיון לרגל צאת ספרה החדש, היא מכריזה: "זאת הפעם האחרונה שאני כותבת על חרדים"

"זאת הפעם האחרונה שאני כותבת על חרדים", מכריזה נעמי רגן בפתח שיחתנו, בביתה המואר בלב המושבה זכרון יעקב. "אמרתי עליהם כבר כל מה שהיה לי להגיד".

בימים אלה רואה אור ספרה ה־13 במספר, "אחרי החופה" (כנרת זמורה דביר), שעוסק בזוג חרדי בשנות ה־30 לחייו, אלמן וחוזרת בתשובה, שנפגעים מהקהילה החרדית בבורו פארק שבניו יורק, ומחפשים קהילה דתית אחרת לחיות בה. כמו ברומנים אחרים של רגן, הגיבורים לא נוטשים את האל אלא את האובססיות של מאמיניו, ומחפשים דשא ירוק יותר, מבפנים ומבחוץ, לחיות בו את חייהם.

הספר המאוד נעים לקריאה הזה, יש לציין, פותח צוהר לא רק לחברה שבה מתמקדת רגן גם ברומנים אחרים, אלא מפגיש אותנו עם חוויות רגשיות וחברתיות של משפחה המנסה לבנות עצמה מחדש לאחר מות האם, ומתמודדת עם יום־יום מורכב במיוחד. הדמויות המרכזיות בספר מצליחות להפתיע, וגם בזאת כוחו - החותנת שאיבדה את בתה מגלה גדלות נפש, ועושה הכל כדי שהשידוך של האלמן יעלה יפה; האלמן בעצמו מחליט שדפוסי הנישואים האפורים שהכיר בפרק א' לא ימוחזרו בפרק ב', והוא משנה את סגנון החיים המסורתי כדי לפתוח דף חדש; הכלה החוזרת בתשובה מחליטה לשמר את המקוריות שאפיינה אותה גם בעולם הישן, ולא מוחקת לחלוטין את זהותה החילונית כפי שמקובל בבורו פארק; ואפילו לשכנה הרכלנית יש רגע של הולדת.

הכניסה הראשונית לתוככי חברה סגורה, שסיפקה השראה ספרותית. שכונות בורו פארק בברוקלין, צילום: צילום: אי.פי

עם זאת, מול האנשים החסידים הפשוטים, שמתגלים על פי רוב במלוא תפארתם, ניצבים האוחזים בשררה ומאיימים על שלמות הגוף והנפש. נוסף על כך, נדמה כי ברומן הזה האפיזודות החדשותיות המרכזיות בישראל האמיתית, שמחוץ לעולם הבדיוני, שזורות בעלילה. באחת מהן ניצב יועץ רבני המתחזה לפסיכולוג, שמוזעק כדי להחזיר בת סמינר שקצת סוטה מן הדרך, אך מתגלה כשטן בהתגלמותו.

"צמרמורת טיפסה במעלה גווה. היא הסתכלה כה וכה. עכשיו היו שתי הדלתות סגורות, וחלונות לא היו בכלל. פירוש הדבר שהם עוברים עכשיו על איסור ייחוד, אמרה שיינדל בליבה ונבהלה מאוד. ובמקום להציב את הכיסא מצידו השני של השולחן, זה מה שציפתה לראות, הוא גרר את הכיסא שלו מסביב והעמיד אותו ליד שלה, קרוב כל כך, שהם כמעט נגעו זה בזה.

"היא היססה. זה באמת היה קשה, והיא באמת לא הרגישה נוח לדבר על חיי המין שלה עם חסיד שיש לו ספה במשרד ותמונות של נשים בבגדי ים על הקיר. שלא לדבר על כך שהוא מתעלם מאיסור הייחוד. אבל שוב - איזו ברירה היתה לה?"

את כותבת על "יועץ רבני" שנחשב דמות חינוכית ומקובלת במוסדות חינוך בקהילה חרדית. קשה לקרוא ולא להיזכר בשני הכוכבים של העת האחרונה: יהודה משי זהב וחיים ולדר.

"על משי זהב ידעתי שנים. כשכתבתי את המחזה 'מניין נשים' (שהוצג ב"הבימה" בין 2001 ל־2007 וכבש גם את הבמות בארה"ב, קנדה וארגנטינה; מ"ק), פגשתי אישה שסיפרה לי שמשי זהב ידוע כדמות שלילית, שבמאה שערים יודעים שמי שרוצה סרטים כחולים וחוברות פורנו יכול ללכת לדירה שלו, כך שעבורי זו לא היתה הפתעה. לגבי ולדר לא ידעתי, אבל נתקלתי בסיפור דומה שהתרחש בארה"ב, סיפור שמוזכר גם ברומן עצמו. בניו יורק היה פסיכולוג שכל בית ספר חרדי לבנות באזור הכריח את התלמידות ללכת לשיחה אצלו, והוא פגע בהן מינית אחת אחרי השנייה, עד שתלמידה אחת היתה אמיצה מספיק כדי לחשוף את מה שקרה ולתבוע אותו. ביהמ"ש בניו יורק שם אותו בבית הסוהר ל־106 שנים. לאחרונה הופחת עונשו ל־50 שנים".

אני לא פוסקת הלכות, אלא מאירה זרקור על בעיות שאף אחד לא מדבר עליהן. רגן, צילום: יהושע יוסף

"את דתייה בכלל?"

כשהתחלת לכתוב, הספרים שלך סיפקו הצצה נועזת לעולם החרדי, לדברים שנדמו אז כמעט בדיוניים. היום הם ראי לאקטואליה?
"שנים רבות אני חשבתי שמדובר במקרים חריגים, אחד למיליון, שזה לא דפוס ושזה לא פייר לחשוב או לומר כך. התגוררתי אז בירושלים, ונחשפתי למקרה שבו אישה שהייתי רגילה לפגוש ליד גן הילדים לקחה את בתה לקומה ה־24 של בניין גבוה בתל אביב וקפצה אל מותה, התאבדה עם התינוקת על הידיים. זה גרם למפנה בתוכי. אנשים אמרו שהיא משוגעת, ואני חקרתי את המקרה והבנתי שזה לא נכון. היא היתה נשואה לגבר סוטה, שהוצג כבן תורה למרות שהיה מתעלל בה ובבתה. היא היתה בהיריון, רצתה להתגרש אך לא זכתה לתמיכת בני משפחתה. הפתרון היחיד שהאישה הזאת מצאה היה מוות. בזמנו חשבתי שאם אגיד את האמת בקול רם, יודו לי. זו היתה ההשראה לספרי הראשון, 'בת יפתח', שהוצאתי בהתחלה רק באנגלית".

חלפו מאז 30 שנה. היום מודים לך?
"הרבה שנים שנאו אותי בגלל התוכן של ספריי, והוציאו דיבתי רעה. אמרו עלי שאני לא דתייה ושאני שונאת את הדתיים. רק השבוע נתתי את הספר החדש לרב הקהילה שלי בזכרון, והוא אמר לי שהוא לקח קשה את 'בת יפתח', ואנשים בבית הכנסת שאלו אם אני דתייה בכלל. הוא ביקש ממני סליחה על מה שהוא חשב אז. אני באתי לטובת החברה החרדית, לא נגדה. אהבתי את החרדים, רציתי להיות חלק מהם וידעתי שהם סובלים. אבל היו שלבים קשים שבהם חלקים בחברה הזאת ביקשו לנקום בי".

רגן מתכוונת לתביעות שהוגשו נגדה בטענה לפלגיאט בין השנים 2007 ל־2014. תביעה אחת הוגשה על ידי סוזי רוזנגרטן, שפוצתה בסופו של דבר ב־73 אלף שקלים, שאותם היא תרמה לצדקה לפי ההסכם שנחתם בבית המשפט. "התביעה הראשונה היתה של אישה שלמעשה נתנה לי לקרוא כתב יד שלה 20 שנה לפני שהיא תבעה אותי. זה קורה הרבה, אני מגיעה למפגשי קוראים, ונשים מבקשות שאקרא מה שהן כותבות, אעיר ואחזק. אני עושה את זה כדי לסייע. אותה אישה לא מצאה מו"ל, אז היא פרסמה את יצירתה מכספה ואז אמרה שאני העתקתי ממנה.

דמיון ספרותי. חיים ולדר,

"תביעה אחרת הוגשה ע"י שתי נשים חרדיות בעזרת אותו עו"ד. אנשים לא יודעים, אבל הטענה היתה שהעתקתי מידע מספרי עיון! אפילו לא פלגיאט ספרותי, ללא קשר לדמויות או לעלילה. הייתי כל כך מבוישת ומוכה שלא יכולתי לדבר עם העיתונות. כל המסע הזה נגדי כל כך דיכא אותי. באיזשהו שלב פשוט אמרתי לעצמי שיגידו עלי מה שהם רוצים, ואני פשוט אמשיך לכתוב. התובעים אמרו לעו"ד שלי שאכתוב צ'ק על מיליון שקלים ונסגור את התיק. אמרתי לעו"ד: 'לכו עד הסוף'. לא הסכמתי לסגור כלום מתחת לשולחן".

מה הם רצו בעצם?
"להשתיק אותי ולנקום בי. זה גם היה כתוב מפורשות בכתב התביעה, שאני מלכלכת על העולם שלהם ושהם רוצים להוריד את ספריי מהמדפים".

בתודעה הציבורית זה לא נצרב כך.
"התאכזבתי מאוד שלא קיבלתי יותר תמיכה מהעולם הספרותי פה. לי היה ברור מה קורה שם, במגזר שנלחם בי, אבל כאן אנשים לא גילו עניין כי אני לא חלק מהברנז'ה. אם היו עושים את זה למישהו אחר, יותר אהוב וחלק מהקונצנזוס, זה לא היה עובר ככה. הסופרת יהודית רותם, שמכירה את העולם החרדי היטב, היתה היחידה שעזרה לי ובאה להעיד. אני דתייה, אני ימנית, אני פמיניסטית, שפת האם שלי אינה עברית, אני לא מקושרת. היה פשוט להילחם בי. כתבו על הפרשייה ולא נתנו לי גיבוי".

הפרסום לא סייע לך בעקיפין?
"לא. נעלבתי מזה מאוד. הרגשתי שהמילייה לא רוצה שאכנס לו לטריטוריה, ולכן העולם החרדי ניהל נגדי קמפיין, והמיינסטרים החילוני למעשה הצטרף אליו. הם חושבים שספרות זה רק עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן. כל מי שהוא גבר, חילוני, שמאלני. זאת טריטוריה שלהם. ויש נשים חילוניות שמאלניות שגם להן מותר".

יש פוליטיזציה של ספרות בישראל?
"יש בישראל אנשים שמחליטים מה זו ספרות טובה. הם יושבים בוועדות וממונים על ידי ועדות פוליטיות, הם אלה שנותנים את הפרסים ומחוקקים את החוקים, למי ניתן כבוד ולמי לא. זה בידיים שלהם. אולי זה בתת המודע והם אינם מודעים לכך שהם נוהים אחרי סופרים מהמילייה השמאלני־חילוני, אבל באופן טבעי קובעי הטעם מזדהים עם מה שאותם הסופרים כותבים, כי הם באותו ראש. ואם גם את באותו ראש - אז מגיע לו פרס, כי הוא אותו דבר. כל העניין הספרותי במדינה מנוהל כך. אני לא צריכה פרסים ולא כבוד. פרסום עצמי קשה לי. אני אוהבת לפרסם את הספרים והדעות והערכים, ואני מוכרת בכל העולם. אני לא תלויה במה שיגידו עלי בארץ. אני כל הזמן באמצע כתיבה, וזה מה שחשוב לי".

יונתן זינדל, פלאש 90, צילום: "לא הופתעתי". יהודה משי זהב

איך קמים בחזרה מפגיעה משפטית־ציבורית כמו זו שחווית?
"כתבתי הרבה ספרים. לא נכנעתי, אלה תביעות שתכליתן היתה הענשה והשתקה, הוצאת הספרים שלי מהחנויות כדי שאף אחד לא יקרא. אז שיחשבו מה שהם רוצים, את האמת שלי על החברה החרדית כתבתי לא רק בספרים אלא גם באתר שלי. היום זה מופיע בעיתונים.

"לחזור לפרסם ספרים אחרי משבר אמון כזה זו תרופה. אני מראה בפועל לכל מי שחשב אחרת", היא מחייכת, "אני כותבת רומנים גם בלי עזרתם של ספרי עיון שכתבו חרדיות. הדבר היחיד שכואב לי הוא שמאז מה שקרה - אני לא מסכימה יותר לקרוא ספרים של יוצרים צעירים ולייעץ להם. תמיד הייתי קוראת ועוזרת ונותנת המלצות, אך מאז המשפטים אני שומעת בעצת עורכי הדין שלי, ולא חוזרת למקום הזה".

"לרבנות יש זכות לשנות"

נעמי רגן נולדה ב־1949 בברוקלין, למשפחה יהודית שלא שמרה תורה ומצוות. היא חזרה בתשובה באופן עצמאי במהלך לימודיה במסגרות חינוך יהודיות, ובמהלך לימודיה הגבוהים התגוררה בשכונת בורו פארק שבניו יורק, שם נחשפה לתוככי החברה החרדית שמככבת בספריה. "שכרתי חדר אצל משפחה חרדית, ונדהמתי מאורחות חיים שהם בפועל מנוגדים לערכים הנשגבים של היהדות", היא נזכרת, ומספרת כיצד נוצלה כלכלית והושפלה, בין השאר מפני שהיתה אישה וחוזרת בתשובה. היא ידועה כמי שכותבת על החברה החרדית, אך כתבה גם רומן היסטורי על דונה גרציה ("בידך אפקיד רוחי", כתר, 1999), ואת הרומן "הברית" (כתר, 2004), שמתמקד בדילמה חברתית־רפואית ברקע הסכסוך הערבי־יהודי.

רגן עלתה לארץ בראשית שנות ה־70, לאחר שנישאה בניו יורק לאלכס ("הוא היה היחיד מכל הגברים שפגשתי שתכנן כמוני לעלות לישראל"). יש להם ארבעה ילדים, שהצעיר בהם, עקיבא, הוא סופר שהוציא זה מכבר את ספר הביכורים שלו.

בכל הספרים שלך, הגיבורים בסוף עוזבים את הקהילה, וחלק עולים לארץ. יש חרדים פרטיים שמתגלים כצדיקים, אך הקולקטיב שלילי. זאת אמנות מגויסת?
"זו לא פרופגנדה, כל אחד קורא חלק אחר. מישהו יכול לומר שזה נגד חרדים, וזה לגיטימי, אחר יכול לגלות את החלקים היפים בחברה הזאת שאני מראה. תפקיד הספר הוא להשאיר אזורים חסרים כדי שהקורא ישלים את הפערים, סופר טוב משאיר מקום. במשך השנים קיבלתי תגובות רבות על כך שבעקבות קריאת ספריי ההערכה ליהדות גוברת, כי יש בסך הכל הרבה דמויות חיוביות בספר. מי שיגיד שזה מגויס הוא דווקא אדם שרגיל לקרוא ספרות חרדית, כזו שמציגה את החברה הזאת כמושלמת ואת האנשים כצדיקים גמורים. אני מעדיפה איזון".

יצרת תת־ז'אנר של סצנות סקס שמרניות.
"המטרה שלי היא להסתכל מקרוב על אישה בתוך מערכת יחסים אינטימית, שמנסה גם לשמור על החוקים ההלכתיים, וזה מאוד קשה. אני יודעת כי כשהתחתנתי, היה לי קשה לא לנגוע בבעלי חצי מהחודש. הרי לפי ההלכה זה לא רק שאת לא יכולה לגעת בו, אסור גם לתת לו חפץ ביד או לקחת ממנו משהו, שום דבר. לקח לי שנים להבין עד כמה זה לא הוגן, ושזה לא באמת מה שכתוב בתורה. הפער בין יחסי מין לבין לקחת יד או לשבת באותה ספה הוא רב, אך בהלכה צמצמו את הפער, ובחיים עצמם זה הורס יחסים בין בני זוג. כמו למשל כשאת הולכת ללדת והבעל שלך לא יכול לגעת בך, זה מוגזם".

גם בספר, לאה החוזרת בתשובה קוראת תיגר על ההלכה, לא רק על החברה החרדית.
"צריך הקלות בדברים האלה, ולרבנות יש זכות לשנות את מה שהציבור לא יכול לעמוד בו. הם יכלו לקחת יוזמה כבר מזמן. כל אחד הולך לרב שלו, כן? אני לא פוסקת הלכות, אני רק שמה זרקור על נקודה שעליה אף אחד לא מדבר. יש נשים שמתרגלות לחיים האלה, עובדה שיש משפחות חרדיות עם יחסים זוגיים טובים עם עשרה ילדים, אז נראה שזה לא מפריע לכל אחד".

כשאת מפרטת סצנות מחדר מיטות חרדי, למה מצפה לדעתך הקורא החילוני?
"מבחינתי, אני הקורא היחיד של עצמי. אני כותבת רק את מה שאני רוצה לראות הלאה, ואני לא מסתירה מעצמי דברים שאני צריכה לכתוב, אפילו כשזה קשה. אני לא אוהבת את הסצנות האלה. כאישה דתייה קשה לי לכתוב על אינטימיות, אבל כסופרת זה היה נחוץ. והסופרת מנצחת כשיש מלחמות בין האישה הנורמלית והשגרתית לבין הדתייה. אני צריכה להיכנס לדמות הסופרת.

"הקורא החילוני מתענין בפרטים הללו, וגם החרדי. כי שניהם לא מדברים על מין ועל הבעיות שלהם. כאשר יצא 'ואל אישך תשוקתך', הספר הראשון שלי בעברית, נאלצתי להכין באותו הזמן מודעות אבל ללוויית חמי. גבר חרדי עם זקן ארוך קיבל ממני את ההזמנה, וכשהוא שמע את שמי הוא שאל אם אני הסופרת. פחדתי כשהוא זיהה, רציתי לברוח משם, אבל הוא אמר 'קראתי את הספר, ולמדתי דברים על אשתי שלא ידעתי'.

"יש נטייה לקטלג את הספרים שלי בז'אנר המציצנות, אבל אם זה המקום שבוחרים להציב בו את הרומן, אז כל סופר וכל ספר נחשבים מציצנות. כל עלילה לוקחת אותך לעולם אחר ומעבירה אותך את סף הדלת. גם טולסטוי רצה להבין מה עובר בראש של אישה נשואה, ואת הקשר שלה עם המאהב שלה. אין חברה שהיא מחוץ לתחום ושסופר לא יכול לתאר את קורותיה. אם אנשים לא אוהבים את מה שהם רואים - שלא יאשימו את הסופר, אלא שישנו את פרצופם הנשקף מן הכתובים".

"ניצלתי בנס"

ליל הסדר הקרוב מעורר בנעמי רגן זיכרונות. השנה מציינים 20 שנה לפיגוע במלון פארק בנתניה, שגבה את חייהם של 30 ישראלים, ושממנו ניצלה רגן יחד עם בני משפחתה: "חמי וחמותי ניצולי השואה הזמינו אותנו להצטרף לליל הסדר של שנת 2002, יחד עם בני משפחה נוספים שהגיעו במיוחד מבוסטון. למזלנו עלינו לאולם למעלה בדיוק כשהמחבל התפוצץ, ובנס לא נפגענו". הסופרת המצליחה מתארת את השתלשלות האירועים באותו לילה, את ההלם והקולות. "אחרי הפיצוץ לקחו אותנו למלון אחר לעשות סדר אחר, וישבנו וקראנו את ההגדה, ואני זוכרת שהרגשתי שלמילים 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו' יש משקל. בכל שנה יש לי הכרת הטוב שאני בחיים, שיש לי עוד פסח עם הרכב משפחתי מלא".

על מה הספר הבא?
"סיפור אהבה שמתרחש בין צאצאית של צייד נאצים לבין דור ההמשך של קצין נאצי. צריך לראות את שני הצדדים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו