הבטחתם יונה

ארכיון מוזיאון הפלמ"ח שברמת אביב הוא עולם ומלואו. תמונות, מסמכים, ספרי זיכרון וסרטונים המתעדים את הארגון הצבאי שמציין 80 שנה להקמתו. בשיטוט אקראי בין אינספור המגירות והמדפים, צד את העין מכל מספר 7, שעליו מדבקה עם הכיתוב "יחידת היונאים", ותוכנו מספר את סיפורה המרתק של יחידת היונאים שפעלה בתקופת הפלמ"ח - לוחמים ולוחמות שתפקידם היה לגדל את יוני הדואר ב־68 שובכים שהיו פזורים בערים ובקיבוצים ברחבי הארץ, לאמן אותם, ובעת לחימה הם היו אחראים לשלח אותן עם מסרים חשובים, בימים של טרום מכשירי קשר, טלפונים ובכלל טכנולוגיה מתקדמת שמשתמשים בה היום חיילי חיל הקשר והתקשוב.

בין חוברות ההדרכה הרבות ששימשו את הלוחמים - ובהן חוברת שנכתבה בסוף שנות ה־30 בידי אברהם עץ הדר, מי שנחשב לאבי היונאות בישראל - ובין עדויות מאותה תקופה ורשימות משתתפי ומשתתפות יחידת היונאים, לוכד את תשומת ליבי פנקס כיס אדום, שדפיו המצהיבים מלאים עד אפס מקום בשורות צפופות של כתיבה תמה ועגולה שנכתבו בעיפרון: "סגולות היונה: לחזור למקומה, להבדיל משאר העופות שאינם מחוננים בסגולה הזאת. מעלות היונה: באפשרותה להעביר מפות, שאי אפשר להעביר אותן ברדיו או באלחוט. אפשר לשלוח כמה ביחד. צילומים או תרשימים אפשר להעביר רק בעזרת בעלי החיים, ולכן היונה שימושית ביותר. היונה עוברת בכל תנאי גיאוגרפיה, אפשר להשתמש בה בסודיות, בניגוד לרדיו שאפשר להאזין. מהירות התעופה תלוי בגיל היונה, באופי ובאופן האימון.

"מהירותה הממוצעת היא כ־60 קמ"ש, ומרחק התעופה שלה בשנה הראשונה 7.5 ק"מ, בשנה השנייה 300 ק"מ. יונה בת שלוש-ארבע הכי מתאימה לתפקיד. קשה לצוד אותה מפני שהיא עפה במהירות גדולה ולגובה, וגם אם היא תהיה עייפה היא אינה עוברת לשובך אחר. יש בכוח ההתמצאות שלה את היכולת לחזור לבסיסה, והיא מסוגלת לתפקד גם בקור של מינוס מעלות. אבל יש ביונה גם חסרונות: היא לא יודעת לתמרן, היא יכולה להיטרף בלילות על ידי ינשופים, ובמזג אוויר גרוע היא אינה עפה".
בהמשך דפי הפנקס מפורטים סוגי היונים, ההבדל בין יוני דואר ויונים רגילות, תורת ההזנה של היונה, הדרישות ממגדל היונים וכיצד מנהלים רישום נכון בשובך.

על כריכת הפנקס נכתב השם "אורה זייצוב", והחלטתי לנסות לאתר את אורה ולשמוע ממנה ממקור ראשון על אודות הקורס לגידול יוני דואר שבו השתתפה. דרך מכתב שהשאירה ביחד עם הפנקס שהעבירה בעצמה לארכיון הפלמ"ח, הצלחתי להגיע אליה, וניכר כי החזרה לתקופת הפלמ"ח ריגשה אותה מאוד. זייצוב־דוידוביץ' בת 90 היום. היא נולדה בנס ציונה ב־1931. הימים היו ימי המנדט הבריטי. היא בת שלישית מתוך ארבע בנות לאבא פרדסן. בדירתה התל־אביבית שברחוב דיזנגוף מבהירה אורה בהתרגשות שהפנקס בן 75 שנה ומשחזרת את שנותיה כנערה: "מגיל צעיר עניין הגנת המדינה היה חשוב לי, כמו לאחותי תמר, ששירתה גם היא בפלמ"ח. אני עצמי התגייסתי כבר בגיל 13 ל'הגנה', והיו לנו קורסים והכשרות כל הזמן. היינו גאות מאוד להצטרף להגנה על המולדת.
"אני זוכרת עד היום את התשדורות באור ובזמזם שלמדתי בקורס אלחוט מורס שהיה סודי ומסווג ביותר. הייתי גם בקורס מ"כים בגיל 16, מוטה גור ז"ל היה מפקד הקורס שלי. שנה לפני הקורס הזה, כשפלוגות המחץ (הפלמ"ח) כבר היוו את הזרוע המגויסת של ה'הגנה', הציעו לי להצטרף לקורס לגידול יוני דואר, ואני, שרדפתי בחצר שלנו אחרי תרנגולות ודאגתי להן, לא נרתעתי מהעיסוק ביונים, להפך. צריך להבין שהשנה היא 1945, וכל התקשורת היתה מוסווית: אין מכשירי קשר, בבתים עוד לא היו טלפונים קוויים בכלל. הבתים שהיו בהם מכשירי רדיו נחשבו 'הבתים של העשירים'. כדי לשלוח הודעה בצורה מהירה מעיר לעיר, ממקום למקום, השתמשו אך ורק ביוני דואר. הן היו נדבך חשוב בתקשורת בעיתות לחימה".

מציעים לך להצטרף לקורס ואת מייד מסכימה?
"בוודאי, לא היתה שאלה בכלל. הייתי רק בת 15 אבל הייתי ממושמעת, היתה לי משמעת ברזל. אומרים שאני צריכה ללכת לקורס יוני דואר, אז אני לא שואלת שאלות מיותרות. צריך לצאת אז צריך לצאת, והכל בחשאי. שאלת אותי אם יש לי תמונות מהקורס - איך יהיו לי? מה פתאום להצטלם בזמן הקורס? הכל היה שם כל כך סודי".

ומה אמרו ההורים?
"צריך להבין את רוח התקופה הזו. ההורים לא שאלו שאלות מיותרות, ולי היה חשוב להוכיח שאפילו שאני בת - ועוד הייתי בלונדינית אז - אני לא פחות טובה מהבנים. אמרתי שאני צריכה לצאת, ויצאתי אל תחנת האוטובוס".

איפה התקיים הקורס וכמה זמן הוא ארך?
"הקורס התקיים בקיבוץ גבעת ברנר. היה שם שובך גדול ומרכזי. אני זוכרת שביקשו להגיע בלי מדי חאקי כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת, ולהביא פנקס קטן ועיפרון. את מבינה למה עיפרון, כן? כדי שבכל רגע נתון נוכל למחוק את כל המידע. כל הזמן חזרו על ההוראה לא לספר לאף אחד על ההכשרה הזו, חלילה שהבריטים יגלו שהיא מתקיימת. אני זוכרת שהיה לי מדריך ייקה עם מבטא גרמני כבד, ואת כל מה שהוא לימד במשך השבוע של ההכשרה כתבתי בפנקס הזה. לא פספסתי מילה. בקורס הבנתי עד כמה היונים היו לגמרי מגויסות להגנת המדינה והיו חיילות לוחמות לא פחות חשובות במלחמה על המדינה. מאיתנו, מגדלי היונים, דרשו להיות דייקנים, זהירים, מתמידים וסבלניים. בקורס למדנו את כל שלבי הגידול של היונה, כולל מה שנקרא 'תורת ההזנה'. אני זוכרת שאמרו לנו שהיונים אוכלות יותר ממה שצריך, ממש ירדו איתנו לדקויות".

בפנקס של אורה מפורטים כל אבות המזון שהיונים צריכות לאכול, ואלה כוללים "חלבונים, פחמימות, שומנים, ויטמינים, מזון מינרלי, וכמובן מים נקיים שמחליפים מדי יום והזנה ממריצה של לחם מיובש שטבול בחלמונים ובסוכר".
בעמוד הבא מפורטים בדקדקנות הרכבי המזון של היונה: "כמות המזון ל־25 יונים ולמשך 13 ימים תכלול 7.4 קילו בקיה, קילו חיטה, קילו תירס, שני קילו דורה, חצי קילו דוחן, חצי קילו פשתן ו100 גרם זרעי קנבוס".

רגע, זה רציני שערבבו להם זרעים של קנבוס? קרוב המשפחה של הקנביס, שממנו מופקים מריחואנה וחשיש?
אורה צוחקת בקול רם: "כנראה שזה היה התמריץ שלהן לשוב אל השובך. יש סיכוי שלזרעים האלה היה תפקיד בהסחת הדעת או במיסוך הפחד. אולי. אני זוכרת היטב את קריאת ה'בואי, בואי, בואי' שהיינו קוראים ליונים, והן היו מגיעות לאכול.
"בנוסף לימדו אותנו בקורס שלא שולחים יוני דואר, אלא משלחים. תרגלנו את האחיזה המדויקת לשילוח, שצריכה להיות חלקה ובטוחה כדי שהיא תוכל להמריא כמו שצריך. גם את אופן קשירת הטוטפים לימדו אותנו במדויק". בפנקס שלה כתבה אורה "איך תופסים את היונה? לופתים את היונה בבוהן ובאמה, מניחים את היד על הגב, מקרבים אל החזה, ופוסקים את האצבעות ותופסים את הרגליים שאליהן בעצם היו קשורים הטוטפים".

הטוטף שנקשר לרגלה של היונה עם חגורה דקה היה בעצם נרתיק קטן שעשוי מאלומיניום. בתוך הטוטף היה מכל ייעודי ל"פתקיון" - צירוף המילים "פתקית" ו"יונה" - או ל"יונוגרמה" ("יונה" ו"טלגרמה", מברק). שני השמות הללו אפיינו את המכתב שאותו נשאה היונה, ובו היו כתובים בקצרנות רבה המסרים שאותם היה צריך להעביר.
לאחר שסיימה בהצלחה את קורס היונאים - עדיין מסתירה את העובדה הזו מהוריה - חיכתה אורה לשיבוצה בשובך בעיר הולדתה, אך לצערה זה לא קרה. "אני יודעת שהיונים המאומנות צורפו בכל מסעות הפלמ"ח, בעיקר בדרום הארץ, על מנת שיישלחו על ידי חיילים אם חלילה ייקלעו למצוקה כלשהי. ב־2006, כשקראתי את 'יונה ונער' של מאיר שלו, נפעמתי לגלות איך כל חוויות הקורס שלי מתוארות שם אחד לאחד בספר, והחלטתי להעביר את הפנקס שהיה שמור אצלי מכל משמר לארכיון מוזיאון הפלמ"ח - כי שם מקומו".

יוני הדואר שימשו בתקופה שלפני הקמת המדינה גם ליצירת קשר עם אוניות המעפילים, שהתקרבו לחוף בזמן שנדרשה דממת אלחוט כדי לדעת כמה אנשים נמצאים על האונייה. בליל הגשרים, ב־17 ביוני 1946, התברר שוב כי על אף שהיונה הלבנה הפכה להיות סמלו הבלתי מעורער של השלום הנכסף, היה לה חלק משמעותי מאוד בלחימה על תקומת המולדת ועל הגנתה.
חברי הפלמ"ח יצאו באותו לילה למבצע שבמהלכו פוצצו בו־בזמן 11 גשרים המחברים את ארץ ישראל עם שכנותיה. את המבצע הגה מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, וחלק מהחוליות נשאו עימן את יוני הדואר כדי לעדכן בתוצאות המבצע. בארכיון הפלמ"ח נמצאת עדותה של אסתר קנטור ז"ל, שהיתה יונאית, ובה היא מתייחסת לשאלה שנדונה זמן רב לגבי חוליית גשר אכזיב - האם היונים הסגירו את הלוחמים?
"אני אימנתי את יוני הדואר שהיו בשובך שבקיבוץ יגור. הגעתי למצב שהן היו עפות וחוזרות ממרחקים עצומים. למשל כשהחבר'ה יצאו למסעות למדבר יהודה ולמצדה הם היו לוקחים איתם יונים, ואלה היו חוזרות אלי כל הדרך עם עדכונים ומסרים.
"שני ערבים לפני ליל הגשרים פנה אלי נחמיה שיין, מי שפיקד על פעולת פיצוץ גשר אכזיב, וביקש ממני להכין לו שתי יוני דואר. היה לי תרמיל מיוחד למטרה הזו, ובחרתי ביונים הכי מאומנות. לדאבון הלב, קרה מה שקרה שם (בפיצוץ נהרגו 14 לוחמים מהכוח התוקף, ובהם מפקד הפעולה), והיונים לא חזרו. אחרי כמה ימים מישהו מהמפקדים סיפר שקרא בעיתון שהמשטרה הבריטית לכדה תרמיל עם יוני דואר אך בלי פתקים, אבל כעבור שלושה ימים אחת היונים חזרה לשובך".

קנטור נקראה למטה הגדוד בקיבוץ שער העמקים, ושם הבהירו לה כי קיים חשש גדול שהיונה השנייה תוביל את הבריטים לקיבוץ יגור. "הם אמרו לי 'עלייך להשמיד מייד את השובך', ואני פרצתי בבכי. הייתי קשורה ליונים, הכרתי כל אחת ואחת מהן. עניתי 'אינני מסוגלת להרוג גוזלים'. לאחר הפצרות ותחנונים הסכימו שאעביר את יוני הדואר לגבת, וכך עשיתי בתרמיל מיוחד. קיוויתי שהיונה השנייה לא תחזור לשובך שלה ביגור. למחרת הבריטים אכן פרצו למשק יגור והתחילו להפוך בו כל אבן. הפעם לא היתה ברירה, ובחסות החשכה הרסו בפטישים ובגרזינים את השובך, ואת הקרשים החביאו בוואדי".

בשנה האחרונה, ככל הנראה בשל העובדה שבמקומות רבים ציינו את התאריך העגול להקמת הארגון, מוצף ארכיון הפלמ"ח בפניות שבעקבותיהן רבים מביאים עיזבונות של מי שנמנו עם כוחות הפלמ"ח. אלו ממוינים ומתויקים אחר כבוד בארכיון המוזיאון המרהיב, שמציע סיורים חווייתיים הכוללים תפאורה תלת־ממדית, סרטים ואפקטים רבים המשלבים חומרים דוקומנטריים. אלדד חרובי, מנהל הארכיון במוזיאון, הוא בעצמו בנה של לוחמת פלמ"ח, ומקדיש את עשייתו לשימור המורשת. "מאז שעלתה לאוויר סדרת הנוער 'הפלמ"ח' ביס, נוצר באזז מטורף", הוא אומר. "בנים ובנות של, נכדים ונכדות של - כולם מבקשים לחזור לעשייה של הדור הקודם, ללמוד עליה ובעיקר לשמר אותה".
סגולותיה של היונה במילוי תפקידי השליחויות ידועות עוד משחר ההיסטוריה, בגין היכולת הייחודית שלה לחזור לנקודת המוצא שלה. היה זה נח שהשכיל לשלוח את היונה לבדוק "הקלו המים", והיא אכן שבה אל התיבה לעת ערב, "והנה עלה זית טרף בפיה". יוליוס קיסר, גינג'ס חאן, מרקו פולו, נפוליאון - כולם השתמשו בחיה החכמה הזו כדי להעביר מסרים. בארצנו גויסו היונים למחתרת ניל"י, ובתחילת ספטמבר 1917 תפסו העות'מאנים יונת דואר שנשלחה על ידי שרה אהרנסון. ליונה היתה מצורפת הודעה מוצפנת, שהעות'מאנים לא הצליחו לפענח. תפיסת היונה לא חשפה את הרשת, אך לאחר תפיסתה ידעו העות'מאנים בוודאות שקיימת רשת ריגול הפועלת בארץ, ופעילי המחתרת נאלצו לשחוט את כל היונים ולהשמיד את כל המסמכים.

יונת שלום ומלחמה

לאחר קום המדינה הועבר השובך בקיבוץ גבעת ברנר לאחריות יחידת הקשר של צה"ל שהמשיכה את פעילותו עד 1954, אז נכנסו לשימוש מכשירי קשר מתקדמים והשובך ננטש ועמד מוזנח 60 שנה. ב־2008 הוכרז המקום כאתר מורשת מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ובאפריל 2016 נחנך רשמית לאחר ששופץ ויונים הובאו אליו.
מי שמגיע בכל בוקר אל היונים ועושה זאת בהתנדבות הוא חבר הקיבוץ חיים וולף, שעוסק בבעלי הכנף משחר ילדותו. "אוכל, אוכל, אוכל", הוא קורא את הקריאה שהשתנתה מאז ימי הקורס של אורה, אבל כן נשארה מודגשת עם חזרה על המילה שלוש פעמים, והיונים אכן מתקבצות סביבו מייד.
"את גוזלי היונה מתחילים לאמן לתעופה מגיל 28 ימים", מסביר וולף. "בהתחלה פותחים את השובך, והגוזלים יוצאים ועפים מעליו. בהמשך מעבירים את היונים בעזרת שובך נישא למקום מרוחק מעט ומשחררים אותן, ובהדרגה מגדילים את המרחק בין היונה לשובך. כך היונה לומדת להכיר את אזור השובך, ומתרגלת לשוב אליו מכל מקום שבו משחררים אותה, ללא חשש שהיא תפנה לנדידה כי יוני דואר לא נודדות. יונת דואר תדע לחזור רק לשובך האם שלה, או לשובך שהובאו אליו צעירות מאוד. 50 אחוזים מהיכולת המופלאה הזו שלה נרכשת תוך כדי אימונים, וחמישים אחוזים הם גנטיקה, שכנראה קשורה למינרלים המכילים ברזל שנמצאים בקרבת המקור שלה, וכך היא יכולה לנווט בשדה המגנטי הקיים בכדור הארץ. האימון של היונים הוא תהליך ארוך בדיוק כמו אימון של אתלט. אין הבדל פרט לזה שהן 'רצות בשמיים' ולא על אספלט".

"שתדעי שאם חיים לא בא בבוקר, הן כולן כאן עצובות", מדגיש בפני דוד זקס, רכז המורשת של הקיבוץ ומי שמדריך את המבקרים שבאים לסיור באתרי הקיבוץ ובשובך יוני הדואר בפרט. "היונים קובעות את התוואי שלהן על פי שלושה פקטורים: השדה המגנטי, מיקום השמש וכיוון הרוח. יש להן את הגנטיקה, את היכולת, וחיים פה כדי לאמן אותן. היום היונים הללו בעיקר משתתפות בתחרויות".

"זוג יונים"? לא בדיוק

למראה זוג יונים שאינו מש זה מזו, או ההפך, מצטחק וולף: "הביטוי הזה 'זוג יונים', כלומר חיים באהבה ובהרמוניה לתמיד, הוא לא כזה מדויק כאן. כשאני רוצה מה שנקרא לזווג זוגות, אני סוגר זכר ונקבה בחדר ייחוד ייעודי שיש לנו כאן בשובך, ואז אחרי תקופה מסוימת הם הופכים לזוג. אבל היונים הם כמו בני אדם בכל התחומים. ליונה יצא שם של חיה מונוגמית, אבל כשהיונה דוגרת מתברר שהזכר כן מאפשר לעצמו 'להתרועע מהצד' ולהפך. פה מתקיים שוויון מגדרי בין הזכר לנקבה בעניין הזה".
מבקרי השובך בגבעת ברנר ישמעו מזקס את האתוס של הקיבוץ שחוזר לחודש מארס 1948, אז יצאו חבריו לפעולה שמטרתה היתה לפגוע בתחבורה הערבית מדרום ליבנה. הלוחמים התאספו בקיבוץ יבנה ערב הקרב (ב־29 במארס), ושלחו יונוגרמה ראשונה ב־17:45 שהודיעה על הגעתם למקום בזו הלשון: "הגענו בסדר".
בלילה נעו הלוחמים אל עבר הכפר הערבי באשיט, אולם מזג האוויר הגשום הקשה עליהם להסוות את עצמם ולמחרת בבוקר הם התגלו. בקרב שהתחולל במקום נהרגו שלושה חברי גבעת ברנר. הידיעה על מותם הגיעה לחברי הקיבוץ על ידי יונת דואר שנשלחה ב־30 במארס. לרגלה נקשר טוטף, והפתקיון שעליו הודיע בקצרה: "נהרגו בקרב: ברטהולד לוי, עודד ירקוני וחנן פלץ. ליתר - שלום. לא ידוע מתי נחזור". שעת שילוח היונה היתה 9:30 בבוקר, שעת ההגעה לשובך היתה שתיים בצהריים.
"דרך כזו, בין באשיט, מושב עשרת כיום, לקיבוץ, אמורה לקחת ליונה 20 דקות", מבהיר זקס. "משום מה הדרך ארכה לה כמעט חמש שעות, אולי בגלל שהיו שם יריות שהקשו עליה, אולי בגלל מזג האוויר. יונה נוספת הגיעה מאוחר יותר עם המסר 'אנחנו חוזרים הביתה עם שלושת ההרוגים'".

שמשון בן אשר (86) היה נער מקיבוץ גבעת ברנר בן 13 שעבד בשובך יוני הדואר, והיה זה שקיבל לידיו את שלוש היונוגרמות שהוצאו מהטוטפים.
"כל ילדי הקיבוץ עבדו בענפים השונים ואני בחרתי לטפל ביוני הדואר, כי מי שהקים את כל המפעל של יוני הדואר בקיבוץ היה שמעון הנדלר (אבידור), שהיה גם שכן וגם חבר של הוריי. כנער בקיבוץ גבעת ברנר טיפלתי ביונים בשעות אחר הצהריים. אני זוכר היטב את יום הקרב על הכפר באשיט. הייתי בתורנות בשובך, ובמשך שעות הבוקר והצהריים של אותו יום קיבלתי שלוש פעמים את פניהן של יוני הדואר שלקחו איתם היוצאים לקרב. תפקידי היה לקחת את היונוגרמה ולהביאה למא"ז (מפקד האיזור) בקיבוץ. שלוש פעמים רכבתי על אופניים כדי לחפש את האיש ולהביא את המכתב. כמובן שכילד סקרן בן 13 קראתי כל אחד מהמכתבים בטרם מסרתים ליעדם, וכמובן שהדמעות לא איחרו לבוא".

כדי לשנע את היונים לשדה הקרב או לנקודות שממנה יצאו לפעילות, היו לוקחים היונאים את היונים בשובך נייד או נישא. הנייד היה קרון נגרר שהכיל בתוכו את כל צורכי היונים, בדומה לשובך קבוע. היונים אומנו לחזור אליו, לכל מקום שבו הוא יימצא. השובך הנישא היה בעצם סל או קופסה, בדרך כלל עם ידיות לכתפיים, ששימשו לנשיאת יונים לאתר מרוחק מהשובך שבו הן חיו.
במהלך הביקור במוזיאון הפלמ"ח סיירה שם קבוצת חיילים וחיילות של חיל הקשר והתקשוב, שהוקם באופן רשמי עם הקמתו של צה"ל לאחר מלחמת העצמאות. ב־1948 הכיל חיל הקשר מערך טכני, משרדי קשר אבל גם יחידת יונאים. החיל - שהחל את דרכו כשירות הקשר של ההגנה והפלמ"ח ב־1937 באמצעות איתות ראייה, יוני דואר ותחנות אלחוט מאולתרות - נמצא כיום בחזית טכנולוגיית התקשורת והמחשוב ובמרכז המערכה הקיברנטית על עליונות במידע. אבל גם בשעה שצה"ל נמצא בשורה הראשונה בעולם מבחינת הקדמה הטכנולוגית, מקומה המרכזי והמשמעותי של יונת הדואר החכמה בתקומת המדינה ייחרט לתמיד מעל דפי ההיסטוריה.