המתכון לעם גדול

חג שמחת תורה הוא החג האהוב עלי, חג של שמחה. טוב, אנחנו תמיד מצווים להיות בשמחה, אבל בחג הספציפי הזה אפילו עוד יותר. "ושמחת בחגיך והיית אך שמח".
התורה היא חיי, אני פועלת איתה ועם מטלותיה בכל מה שקשור בחופש שלי, באהבות שלי, בהתבוננות. היא הקשר שלי לכל המסתורין של העולם. ככה, כשאני בשבח והודיה כלפי מעלה, אני מביאה את עצמי לבירורים על הדברים הלא טובים שבי, משהו מזדכך בי. התורה והתפילה מחזירות אותי שוב ושוב ליכולת להרגיש, להתבונן, להעריך.

בין שאתם בוחנים אותי עכשיו בעין "פרימיטיבית" ובין שלא, אני חושבת שאפשר כבר להודות (ואחרי שהוא כבר עובר אלפי שנים מדור לדור) שספר התורה הוא אוצר נצחי המתאר את שלל עלילותיהם של אבותינו המתפרסות על כאלף שנים. זוהי הירושה המזהירה ביותר שיכולנו לבקש מהתרבות הקדומה, ההשפעה שלו עלינו ועל העולם היא עצומה. מדובר באבן התשתית של תרבותנו. דרך סיפורי אבותינו אנחנו לומדים כל כך הרבה, בעיקר על עצמנו.

אז ה' עדי שאני משתדלת ממש להיות בשמחה תמיד, ובמיוחד בסוכות. אבל בדיוק בחג הכי שמח - בום. פרידה ממשה רבנו. שבטי ישראל נכנסים אל ארץ כנען בהנהגתו של מנהיג חדש - יהושע בן נון - ואי אפשר שלא ייצבט הלב על הפרידה של משה רבנו מאיתנו, פרידה שהיא טרגית ממש.
תנסו לדמיין רגע את הסבא הזה, עומד לו שם ככה לבד על ראשו של הר נבו ומתחנן לאלוהים, בתפילה חרישית ועמוקה, שייתן לו להיכנס לארץ. לאותו אלוהים שבכבודו ובעצמו הסמיך אותו לתפקיד. לאותו אלוהים שהעיד עליו ש"בכל ביתו נאמן הוא". ששכנע את משה שוב ושוב לרדת למצרים ולשחרר את עם ישראל.

הזמן מביא שכחה וספק

ומשה, שמלכתחילה לא רצה להיכנס לכל ההרפתקה הזו של "להוציא את בני ישראל ממצרים", בטענה שהוא לא איש דברים, עומד עכשיו על ראש ההר ופותח את פיו כנואם מחונן ומתחנן. מתחנן לאלוהים שייתן לו להיכנס לארץ, לעבור בדרכים שלה, לראות את עם ישראל שכל כך אהב מתמקם ומשתלב בגבולותיה אחרי 40 שנה שבהן בני העם חלמו ודמיינו אותה יחד.

אבל הקב"ה לא מסכים, והוא אפילו כועס על בקשתו של משה, ועוד למעננו (ויתעבר ה' בי למענכם), ומוסיף ומודיע לו שהדיונים בעניין הזה נסגרו. התיק נסגר ("אל תוסף עוד דבר אלי בדבר הזה").
עכשיו הוא עומד בשקט כמו קיבל על עצמו את הגזירה. הוא נושא את מבטו אל הארץ, אל זיו יופיה הפרוס למרחוק, אל מפעל חייו, ועולה בו דאגה. הוא דואג שאנחנו נשכח את הדרך שהביאה אותנו עד הלום. את המשמעות הערכית של ההליכה במדבר, הוא דואג שנשכח את נתיבותיה, שנשכח את 42 תחנותיה שבהן נבנו היסודות שלנו. שנשכח יום אחד שמסע אבותינו במדבר הוא מהמאורעות הגדולים ביותר שקרו לעם שלנו. עם שההתחלה שלו בעבדות קשה, שרצחו את תקוותיו ואת ילדיו, שהיכו ועינו במשך שנים רבות, פתאום פורץ, לפתע ביום בהיר אחד, אל המרחבים הפתוחים של המדבר הצחיח ומתחיל במסע.

לא סתם מסע. מסע ניסי. מסע שבו הים נבקע לשניים, ענני כבוד מלווים ביום ועמוד אש מאיר בלילה, בבוקר יורד מן וטעמו כצפיחית בדבש ובערב הישר מן השמים השלו, מים מרים הופכים מתוקים וסלע יבש לצינור השקיה.
משה יודע שמסע אבותינו במדבר אכן היה מאורע גדול מאוד. והוא יודע כנביא, שהבעיה עם מאורעות גדולים מאוד - שככל שהם גדולים יותר ככה הם בסכנת הכחדה גדולה יותר. כי מופתים גדולים יכולים להיות אמיתיים רק למי שראה אותם. הוא דואג שמא סיפור המסע שלנו במדבר יטופל בידי דורות של בני אדם שיתעמתו עם הסיפור או שיזרעו בו ספק או יתכחשו לו עד שיעלימו אותו לגמרי. כי ככה זה בטבע האנושי - הזמן מביא איתו שכחה וספק. והוא עומד שם על ההר, מקווה ומייחל בשקט שלא נבלע את מה שנועד להיות לנחלה.

באהבה ובחן התגבש החלום

ואולי הוא כן הצליח ברגעים האלה להביט אל האופק ולראות את הטוב שבמהלך העצוב הזה, לראות באמת את האור האלוהי ללא עכירות שכלית או נפשית.
הלוואי שלא התעצבת שם, רבנו משה, הלוואי שזכרת באותם רגעים כמה המנהיגות שלך היתה מעצבת. אתה מנהיג שעשה הרבה יותר ממה שהוא באמת האמין שהוא מסוגל לעשות. נתת לעם שלנו כלים לחיים. כלים להבין מהי מחויבות, מהי עוצמה ומהי יכולת.
אבל עכשיו זה נגמר. עם ישראל יצטרך להתמודד לבד עם הכלים שהשארת לו כדי להגן ולשמור על עצמו, יותר לא תהיה המשענת שנותנת ביטחון כשהם שבורים ועייפים ו"לא יראים את האלוהים". מעכשיו אתה צופה, משה. העם שהנהגת נכנס אל ארץ העצמאות, נכנס לגורלו. כבר לא תהיה שם להתפלל למענו או ליפול על ברכיך ולבקש רחמים עליו, כבר לא תהיה שם להבין את הכאב מאחורי כל תחבולה מרגיזה שלו, יותר לא תוכל להזמין אותו לגדול.

עכשיו זה הזמן של עם ישראל להילחם לבד את מלחמות החיים, להיות עצמאים באמונתנו במחשבתנו. עם הכלים שהשארת לנו, אנחנו יכולים להצליח, למרות שאולי מרחוק קשה לך לראות את זה.
נכון, אין עצמאות שהיא ממש מוחלטת, אבל קיבלת לידיך עם מבולבל של עבדים, וברוחב לבך עזרת לו לברור את חייו, באנושיות ובפגיעות שלך הנעת אותם למרות המציאות הקשה, קדימה, אל תקווה לעתיד טוב יותר. האהבה והנאמנות שלך לאלוהים ולברואיו, החן הרב שלך שנטמע בנו, כל אלו עזרו ועודם עוזרים לעיצוב וגיבוש החלום שלנו. ועכשיו, ערב הכניסה לארץ, עם ישראל ימשיך לצמוח ולגדול כשאתה במחשבתם. כי ממנהיג גדול כמוך חייב לצאת רק עם גדול.