טרגדיה יוונית- יהודית

כל תייר המגיע לקורפו שביוון מבקר במוקדם או במאוחר במבצר העתיק שלה. שלל בניינים היסטוריים המפוזרים במתחם, ונופי האי המשתקפים מחלקו העליון, מרשימים ומהממים ביופיים, והתיירים משוטטים בו שבעי רצון ומחויכים. אילו רק ידעו מה התרחש במקום הזה ממש ב־9 ביוני 1944, החיוך היה נמחק ודאי מפניהם.
"באותו יום מר, כל יהודי קורפו נדרשו על ידי שלטונות הכיבוש הגרמניים להתאסף באחת מכיכרות העיר, והובלו ממנה אל המבצר העתיק שהפך עבורם לכלא אחד גדול", מספר ההיסטוריון אלכסיוס מנקסיאדיס, מומחה לתולדות הקהילה היהודית של האי. "כאן, במבצר, הכריחו אותם למסור את כל חפצי הערך וגם את המפתחות של הבתים והדירות, שנבזזו כבר באותו היום".
כעבור יומיים, הועמסו 300 מהנשים היהודיות שנכלאו במבצר על דוברה, שהשיטה אותן מן האי לנמל הקרוב ביוון ומשם הובלו במשאיות לאתונה. ב־14 ביוני הגיע תור הגברים והנשים הנותרות - ואלו הושטו לפיראוס וממנה הועברו למחנה הריכוז היידרי. כשכל הקהילה התקבצה שוב במחנה זה, נדחסו אנשיה אל קרונות משא המיועדים להובלת בקר, ויצאו בדרכם האחרונה לאושוויץ־בירקנאו. כשמסע הרכבת המסויט בן תשעת הימים הסתיים, הוצאו 1,800 יהודי קורפו אל רחבת הסלקציה הידועה לשמצה. 1,600 מהם נשלחו ישירות לתאי הגז. בתוך שבועיים בלבד מיום האיסוף במבצר העתיק של קורפו, קהילה יהודית מפוארת בת מאות שנים פסקה להתקיים.

איך התקבלה "העלמת" היהודים על ידי האוכלוסייה היוונית של קורפו? לדברי מנקסיאדיס, על קירות הבתים בעיר הבירה של האי הודבקו כרזות מטעם הרשויות, ובהן תמיכה בגירוש היהודים. הרכוש של היהודים שנטבחו, בתיהם וחפציהם, נתפסו במהרה על ידי השכנים, שככל הנראה לא הזילו דמעה על ביש המזל של מי שהתגוררו לצידם במשך דורות רבים.

במהלך הדורות, היהודים בקורפו ידעו עליות ומורדות. גורלם נקשר בהיסטוריה הפתלתלה של האי המיוחד, שהוגדרה במידה רבה על ידי מיקומו בקצה הצפון־־מערבי של יוון. בגלל מיקום זה, התפתחה במשך מאות שנים קורפו באופן שונה מן המדינה שאליה היא שייכת היום. כאשר יוון נשלטה על ידי העות'מאנים, קורפו היתה דווקא תחת שלטון הרפובליקה של ונציה.

"בשנת 1386, אחרי שתושבי קורפו התעייפו מחילופי השליטים שמשלו בהם - שכללו את שושלות מלכי סיציליה, נפולי ואנז'ו - הם שיגרו משלחת בת שישה נציגים לוונציה, כדי לבקש להסתפח אליה", מסביר מנקסיאדיס. "אחד מהשישה היה יהודי, דוד סמוס".

פסיפס של סגנונות

העדות הראשונה לנוכחות היהודית בקורפו שייכת לנוסע המפורסם בנימין מטודלה. לפי רישומיו, בשנת 1148 חי באי יהודי אחד, צבע בשם יוסף. מאה שנים אחר כך היהודים מנו כבר כמה מאות איש, שהגיעו משני כיוונים הפוכים - מחוז פוליה האיטלקי ויוון הביזנטית. קשה להאמין, אבל החלוקה ל"יהודי פוליה" (שכללו אחרי גירוש ספרד גם יהודים ספרדים, ובהמשך גם אנוסים מפורטוגל) ו"יהודי יוון", תלווה את הקהילה עד לימיה האחרונים ותגיע מדי פעם לשיאים בלתי מוסברים של עוינות ואיבה ביניהם. להבדיל, היא תבוא לידי ביטוי באמנות היהודית, ובזכותה יגיעו לאוויר העולם פרטי יודאיקה ייחודיים, שלא נראו בשום מקום אחר.

"יהודי פוליה" ו"יהודי יוון" הקימו בתי כנסת נפרדים אבל חיו באותו אזור, ברובע שידוע עד היום בשם "אווראיקי" ("הרובע היהודי"). שליטים ונציאניים פתחו בפני יהודי קורפו אפשרויות, שהיו סגורות בפני יהודים בוונציה עצמה ואסרו בכמה מקרים להפלות בינם לבין התושבים האחרים של קורפו. כך, למשל, מספר מנקסיאדיס שליהודי קורפו תחת השלטון הוונציאני הותר לעסוק ברפואה, אם כי רק יחידי סגולה הגיעו לכך, וכמה מהם שירתו כרופאים בצבא הוונציאני.

לפני שנתפעל ממידת סובלנותם של הוונציאנים, נזכיר שהניעה אותם ההכרה בחשיבות היהודים לפיתוח הכלכלי של קורפו ולהעצמת השליטה הוונציאנית בנתיבי הסחר של הים התיכון. כך או כך, את חובת היהודים בקורפו לשאת על בגדיהם טלאי צהוב לא עלה בדעתם של השליטים הוונציאנים לבטל.
ב"אווראיקי" נמצא בית הכנסת היחיד ששרד, "בית הכנסת היווני", אשר הוקם עוד בתחילת המאה ה־17. איליאס (אליהו) חציס, שהגיע למקום במיוחד כדי לפתוח עבורי את דלתותיו, אינו מסתיר את גאוותו על המקום ומפרט את הידוע על מאפייני הבניין ותולדותיו: "הנכנס למבנה יכול לרדת חצי קומה למשרדי הקהילה או לעלות קומה לאולם התפילה. את הסגנון של בתי הכנסת המוגבהים לעומת מפלס הרחוב, אבותינו העתיקו מוונציה.
"למרפסת של עזרת הנשים היו עולים בגרם מדרגות חיצוני ונפרד, שכבר לא קיים. ואף שזה בית כנסת יווני רומניוטי, יש בו השפעה ספרדית בפרטים מסוימים, כמו שימוש בפרוכת פנימית, מאחורי דלתות ההיכל, הנוסף לפרוכת החיצונית. ככה זה אצלנו באי, יהודים בני קהילות שונות הסתכסכו ובו בזמן הפרו אלה את אלה".

עד מלחמת העולם השנייה פעלו ברובע היהודי עוד שלושה בתי כנסת, ומשערים שגם הם נבנו החל מהמאה ה־17. "ל'יהודי פוליה' היו שני בתי כנסת, ועל פי אחד המקורות, הם מוקמו באותו בניין, זה על גבי זה - בית הכנסת היומיומי הותקן מעל לבית הכנסת הראשי", מסבירה קריסטינה מרי, אוצרת במוזיאון היהודי של יוון. בתי הכנסת האלה הושמדו בהפצצות של הגרמנים בספטמבר 1943, כאשר צבאו של היטלר עמד לכבוש את קורפו מידי הכובשים הקודמים, האיטלקים.

"בתי הכנסת של קורפו ופריטי ותשמישי הקדושה שבהם היו יוצאי דופן", מוסיפה מרי. "הם הושפעו מאוד מן הסגנון הוונציאני, ומכאן ההבדל הגדול לעומת מה שהיה מקובל בבתי הכנסת ביוון היבשתית. 'יהודי פוליה' ו'יהודי יוון' רבו ביניהם בהרבה נושאים, אבל את בתי התפילה הנפרדים בנו בסגנון אחד, דו־קוטבי: הבימה בצד המערבי, וארון הקודש בצד המזרחי, וביניהם ספסלי המתפללים.
"כל בתי הכנסת עשו שימוש ב'תיקים' לספרי תורה בעלי עיצוב ייחודי - הם היו גבוהים וגדולים, בעלי קישוטים בארוקיים שנצבעו בזהב. בתוך ה'תיקים' היתה מעין כיפה פנימית, שנועדה לשמור על החלק העליון של התיק מפני פגיעת הידיות של ספרי התורה. גם 'הרימונים' של ספרי התורה בקורפו היו מיוחדים: צורתם היתה כשל 'רימונים' באימפריה העות'מנית, אבל קישוטיהם נעשו בסגנון הבארוק האיטלקי".

מרי מספרת בצער ש'הרימונים' האלה, שלא היו כמותם בשום קהילה יהודית אחרת בעולם כולו, אבדו. גם 'שדיות', לוחיות הקדשה ייחודיות מכסף שהוצמדו לפרוכת ולתיקים של ספרי התורה, נעלמו בלי להשאיר עקבות. בשונה ממקומות אחרים ביוון ש"זכו" לביקורים של "קומנדו רוזנברג", קבוצת מומחים גרמנים שבאה לשדוד ספרים ופרטי ערך יהודיים בתקופת הכיבוש הנאצי, מאמץ השוד המאורגן פסח על קורפו, מציינת מרי, ותוהה לאן נעלמו חפצי הקודש של הקהילה: "אולי הם הושמדו יחד עם בתי הכנסת, ואולי הוצאו מהם מבעוד מועד והוסתרו אי שם באי".

על חזית בית הכנסת מתנוסס לוח זיכרון ענק, המוקדש לסופר הדגול אלבר כהן. אנשי קורפו, יהודים ולא יהודים, לא שוכחים את הבן המפורסם ביותר של הקהילה היהודית המקומית, ואחד הרחובות של הרובע היהודי אף נושא את שמו. עד כדי כך גדולה ההערצה, שאפשר בקלות לשכוח שהסופר לעתיד רק נולד בקורפו. כשהיה בן חמש משפחתו עברה למרסיי, ובעצם חזרה עימו לאי הולדתו רק לביקור קצר לרגל טקס בר המצווה. את ספריו כתב בצרפתית, ורק חלק מהם תורגמו ליוונית.

אתרוגים ועלילות דם

שתי מכות בעלות אופי שונה לגמרי ציפו ליהודי קורפו בשלהי המאה ה־19, בסמוך ללידתו של כהן. הראשונה היתה כלכלית, אם כי מקורותיה היו בוויכוח הלכתי תמים. השגשוג של יהודי האי נבע במידה רבה מהפופולריות העצומה של אתרוגי קורפו. בשל הידורם הכללי של הפירות מן הזן הזה, וכן בזכות ניחוחם הטוב, אתרוגי קורפו כבשו את השווקים בעולם היהודי החל מן המחצית השנייה של המאה ה־18. מעבר למראה החיצוני, היתה להם מעלה משמעותית ורבת ערך בעיני המקפידים על דקויות של מצוות נטילת ארבעת המינים: הפיטם של אתרוגי קורפו מיעט לנשור.

אולם במחצית השנייה של המאה ה־19 נתגלתה באתרוגי קורפו גם מגרעת: נטען כנגדם שהם מורכבים עם מינים אחרים שאינם אתרוג. פולמוס סוער ורחב היקף התחולל בסוגיה, והמשבר העלה לגדולה את המתחרים הגדולים - אתרוגי ארץ ישראל.
המכה השנייה הונחתה בשנת 1891, כאשר הרגשות האנטישמיים והקנאה במצבם המשתפר של היהודים באו לידי ביטוי בפרעות ביהודי האי, שהוצתו כתוצאה מעלילת דם ימי־ביניימית קלאסית. באופן פרדוקסלי, הכל התחיל מרציחתה של ילדה יהודייה לפני חג הפסחא, בשעה שמפלס השנאה כלפי היהודים עלה ממילא.

השמועות הזדוניות שהתפשטו בקרב האוכלוסייה היוונית הציגו את הקורבן כילדה נוצרייה, שנרצחה על ידי היהודים במטרה להשתמש בדמה בפולחן. המוני מתפרעים השתוללו ברובע היהודי, שרפו בתים, חיללו בית עלמין יהודי, היכו ובזזו. רק כעבור חודש, לדרישת הצי הבריטי שחנה בסמוך לקורפו, הסכימה הממשלה היוונית לשלוח לאי כוחות צבא כדי להחזיר את הסדר על כנו. בינתיים, גבו הפורעים את חייהם של כמה עשרות יהודים.
בעקבות "משבר האתרוגים" והמאורעות, החלו יהודים לעזוב את האי קורפו. הם היגרו לכל עבר - לצרפת, לאיטליה, לטורקיה ולמצרים - והקהילה שמנתה כבר 6,000 איש הצטמקה עד לתחילת מלחמת העולם השנייה ל־2,000 בלבד. בדיעבד, אנו מבינים שבזכות העזיבה מרביתם ניצלו מפני ההשמדה בשואה.

"עד לסוף המר, קהילת יהודי קורפו עוד הספיקה לחוות תקופה נוספת של שגשוג יחסי", מבהיר מנקסיאדיס. "במחצית הראשונה של המאה ה־20 היא ידעה פריחה כלכלית ותרבותית. משפחות רבות התבססו ויכלו להרשות לעצמן להחזיק מוסדות קהילתיים, מוסדות דת ומפעלי רווחה לטובת הנזקקים. בשנת 1925 נפתח אפילו בית מדרש לרבנים. אבל גם בעת הזו פצעי הסכסוך הישן בין 'יהודי פוליה' ו'יהודי יוון' לא התאחו, והם ניהלו מפעלי חסד נפרדים".

רק האנדרטה נשארה

לטענת מנקסיאדיס, ראשיתו של הסכסוך המוזר הזה נעוצה אי שם במאות ה־15 וה־16. עם הגעת גלי ההגירה של יהודים מפוליה וספרד, הם ביקשו להצטרף לקהילה הרומניוטית של יהודי יוון, אבל הוותיקים סירבו לאמץ את החדשים אל חיקם מתוך חשש שיאבדו את זכויותיהם, בראש ובראשונה את הזכויות הפוליטיות מטעם השלטונות. משכך, בשנת 1551 נוסדה הקהילה האיטלקית של יהודי קורפו, ומאז לא ידעו שני הצדדים להסתדר. אפילו נישואים בין "יהודי פוליה" ו"יהודי יוון" שהתגוררו באי, נמנעו.
מנקסיאדיס משוכנע שלאיבה הפנימית היו השלכות הרות גורל על סיכויי היהודים לשרוד את השואה. לדבריו, החדשות על גורלם הנורא של יהודים ביוון היבשתית, בעיקר בסלוניקי, הגיעו לאוזניהם של יהודי קורפו, אולם הפירוד ששרר ביניהם היה לבסוף בעוכריהם.

גרסה זו אינה נקייה מספקות, והרי מה יכלו לעשות יהודים באי מבודד בעיצומה של מלחמת עולם, גם אם היו זונחים את הריב העדתי הנושן? לעולם לא נדע אם ניתן היה לשנות את גורלם של יהודי קורפו טרם שליחתם לאושוויץ־בירקנאו. רק כ־120 מתוכם שרדו את הזוועות של מחנות המוות הנאציים, ומרביתם כבר לא חזרו אל האי היפה שפעם היה להם בית. את העבר שנגדע מזכירה האנדרטה לזכר נספים, שנמצאת בכניסה לרובע היהודי ומציגה משפחה יהודית שנידונה למוות: אב, אם ושני ילדים מארד. את האנדרטה רואים כולם. לעומת זאת, יהודים כמעט ולא מוצאים באי.

"כיום מתגוררים בקורפו לא יותר מכמה עשרות יהודים", נאנח חציס ומודה שהמספר הזה צפוי לקטון. "אנחנו שמחים לבקר בישראל, וברור ששם העתיד של העם שלנו. ילדיי גדלים כאן, הם יודעים שהם יהודים, אבל חוץ מזה הם לא שונים מבני גילם היוונים. אל בית הכנסת באים בעיקר בחגים, וביתר הימים הוא היה עומד שומם, אם לא הישראלים הרבים שפוקדים אותו כדי לגעת במה שכבר לא יחזור".