הפלייליסט של חשבון הנפש

האם גם אתם חושבים כמוני, שאנשים שאומרים "אני לא צריך את יום כיפור כדי לבקש סליחה ממי שפגעתי בו. אני עושה את זה כל השנה..." הם לא רק מעצבנים, אלא גם לא ממש דוברי אמת? הרי בינינו, אף אחד לא אוהב להתנצל, לבקש סליחה, להודות בטעות. הרצון התמידי הזה - להיות "בסדר" כל הזמן - הוא תכונה מאוד אנושית ונוגעת ללב, והתנצלות לא ממש מתחברת לקונספט הזה.

אז רובנו, מתברר, מסתובבים בעולם רוב הזמן בלי כוונות זדון, אבל מדי פעם מפילים בדרך מישהו, או פוגעים במערכת יחסים, או הורסים ביטחון עצמי של מישהו אחר, או מנפצים תקוות... זה לא בהכרח הופך אותנו לפילים שמבלים את כל חייהם בחנות חרסינה, אבל זה לא ממש רחוק מהמציאות.

אני לא אדם מאמין במובן הדתי של המילה. כלומר, אני מאמין בהמון דברים כמו רוח האדם, אהבה, כוחות הטבע. לגבי השגחה עליונה - יש לי הרבה שאלות ותהיות. אבל יום כיפור היה תמיד מיוחד בלוח השנה, גם בבית החופשי שגדלתי בו. מהיום הזה אני תמיד זוכר בראשי מנגינות ושירים שהתפתלו ונשזרו כמו צמות בקולות התפילה שהגיעו מכל בתי הכנסת מסביב.

"סליחות" - יהודית רביץ

אז כמו שמוזיקה מקיפה אותנו מכל עבר ומשקפת כל רגש אנושי קיים, גם את התחום הזה מחדדים ומאירים שירים רבים ומגוונים. מיטב המלחינים והכותבים ניסו להעביר דרך מילים ומנגינות חרטה, ניסיון לכפר על משהו לא מוצלח, רגשות אשמה, וכל סליחה ומחילה אפשריים - מול אהובים, חברים, אוהבים, העולם כולו, ורוב הזמן בעיקר מעצמם.
רגע לפני יום כיפור אספתי עשרה שירים אייקוניים שכאלה, שעוסקים בזוויות שונות של בקשת סליחה. של הודאה בטעות. חלקם עדינים, חלקם קוצניים, חלקם מופנים למעלה ורובם לצדדים. סבוך מאוד העניין הזה, ואמנים דגולים נברו בו במשך השנים ודלו פנינים נצחיות שכולנו מכירים, שרים, לפעמים אפילו משתמשים בשירים האלה במקום לבקש סליחה בעצמנו.

אז שיהיה לכולנו יום כיפור מלא מחשבה ותובנות, וכצפוי - אני מבקש סליחה מראש על הבחירה שלי...

אז לפני שאתם זורקים את העיתון בחמת זעם על כך שאני משייך את השיר הזה, ולו רק בגלל שמו, לשירי סליחה וחרטה - תנו לי להגן על עצמי. נכון, "באת אלי את עיניי לפקוח/ וגופך לי מבט וחלון וראי" נשמע כמו שיר אהבה ותשוקה הרבה יותר מאשר שיר על חרטה וסליחה. אבל, אם לא ידעתם, הלחן הנהדר של עודד לרר ששרה יהודית רביץ האחת והיחידה בפסטיבל הזמר 1977 לא מקיף את כל הטקסט של לאה גולדברג, אלא רק את בתיו הראשונים. כשמתחילים להעמיק במעבה השיר, המילים מקבלות גוונים וצבעים נוספים.

בחלק המולחן בשיר המקורי, מדברת המשוררת על "חוף הסליחה...", ויהודית רביץ הצעירה שרה ברוך מופלא את השורות האלה. אבל בהמשך השיר, בחלק שלא הולחן, כותבת לאה גולדברג:

אשמתי מאוד, כי עודני זוכרת
את חום צעדיך בשחור הדממה
היתה סליחתי נבונה ואחרת
עכשיו היא פשוטה כדמעה...

ופתאום המילים החושניות מהבתים הראשונים מקבלים תפנית כהה... יש פרשנים המייחסים את החלק השני בשיר לאביה של לאה גולדברג שנשאר מאחור באירופה ונספה בשואה, אבל אני לא בטוח כמה אפשר באמת להעמיק אל תוך סבך רגשותיה של המשוררת המופלאה הזאת. עוד בית שעוסק בסליחה, ומצדיק אפילו יותר את שמו של השיר:

אז אגש לחלון לבקש פתרונים
והלילה יפתח לי לוע
ואראה כי אנחנו נהיה אחרונים
אחרונים היודעים לסלוח...

אז אני מקבל באהבה את העובדה שהלחן שעוטף את חלקו הראשון של השיר יוצר יצירה אחרת מהשיר כפי שנכתב במלואו במקור, ושגם כך וגם כך שם השיר "סליחות" מעלה מייד, למרות תוכנו האישי והחושני, תמונות של גבאים עוברים בחצי הלילה בין בתים ירושלמיים בצעקות : ס־לי־ח־ו־ת ! ונמשיך לשיר את פיתוליו הנפלאים של הלחן למילים:

אם היו עינויים, הם הפליגו אליך
מפרשי הלבן אל האופל שלך
תנני ללכת, הו תנני ללכת
לכרוע על חוף הסליחה...

"זה הזמן לסלוח" - יואב יצחק

אני לא אוהב חלוקה של מוזיקה לז'אנרים, והתנשאות על סוג מוזיקה אחד בהשוואה לאחר. בעיניי יש רק שירים נוגעים ומרגשים וכאלה שלא. אבל אפשר לעשות הכללות בקלות גדולה יותר בסגנונות שירה. רוב מכריע של הזמרים בז'אנר המכונה "ים־תיכוני" הם טנורים עם קול גבוה. רובם מגיעים לגבהים מוזיקליים שבהם האוויר דליל ומצליחים לסלסל שם בצורה מעוררת התפעלות.

הלוואי שהייתי זמר כזה... אבל זה שם דגש דווקא על יוצאי הדופן, ויואב יצחק הוא אחד הבולטים. זמר עם קול עמוק נמוך ובשרני יותר, שבשיר הזה מגיע לאיכויות שירה מופלאות מחוץ לחוקי הז'אנר. את הלחן כתב כנעימה עם ניחוחות ארמניים מוזיקאי ג'אז ונגן עוד נהדר מניו ג'רסי (שכתב גם את נעימת הפתיחה הנהדרת שבה השתמשה החמישייה הקאמרית בתוכניתה) בשם ארא דינקאג'יאן, ויואב יצחק, ששמע את הנעימה בתוכנית של שמעון פרנס בזמן מלחמת המפרץ (1991), התחיל לזמזם עליה את המילים "עוד ארוכה הדרך אל האושר..." והטקסט התחיל לזרום.

להבדיל מרוב השירים שבחרתי כאן - השיר הזה לא עוסק בסליחה ספציפית אלא מדבר קולקטיבית על הצורך לסלוח, לוותר, לשכוח... ואף שהוא מדבר על "את ואני" התחושה בו היא יותר "ניו־אייג'ית" ופחות אישית. מה שממש לא הפריע לו להפוך ללהיט עצום. כל מה שרצו האנשים שישבו עם מסיכות בחדר אטום עם מגבת רטובה ליד הדלת ומזרק אטרופין ביד (אתם מאמינים שזה היה אמיתי, הדבר ההזוי הזה?...) היה שיר מנחם וחם. עד היום השיר הזה הוא אחד האהובים והמושמעים ביותר ברדיו הישראלי. כנראה ככל שאנחנו סלחנים פחות, כך אנחנו רוצים יותר שירים שמדברים על זה...

עוד ארוכה הדרך אל האושר
רצופה היא מכשולים רבים
עת לחייך, לשמוח, גם לדמוע
אך מה יפים, יפים הם החיים
זה הזמן לסלוח, לוותר, לשכוח
שנינו יחד את הכל עוד נשנה
לא צריך לברוח, את האמת למרוח
אני ואת לא נשנה את העולם הזה
זה הזמן לסלוח...

"ALL APOLOGIES" - נירוונה

נירוונה היתה במידה לא מבוטלת מה שנקרא באנגלית A FLASH IN THE PAN, להבה גדולה שעולה במחבת, חמה ושורפת, ושסופה מהיר. הביטוי הזה משמש לפעמים ביטוי למשהו שלא משאיר הרבה אחריו, אבל נירוונה היא ההפך המוחלט מזה. קורט קוביין, הכותב והזמר הראשי של הלהקה הנהדרת הזאת, שפתחה עולם שלם של מוזיקה שכונה "רוק סיאטל", לקח את חייו במו ידיו בגיל 27 והשאיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת ומיוסרת. להבה גדולה באמת שבוערת עד היום. יש המתייחסים לשיר הזה כמכתב הפרידה שלו מהעולם.

השיר הזה לקוח מהאלבום השלישי והאחרון של הלהקה מ־1993, והביצוע המוכר שלו הוא מהופעת האנפלאגד האגדית שלהם באם.טי.וי. הכל התנצלויות וסליחות... קורט קוביין אמר בראיון נדיר שהקדיש את השיר הלא תמיד קוהרנטי אבל מפוצץ הרגש הזה לקורטני לאב זוגתו ולבתו, ולמערכת היחסים הסבוכה מאוד ביניהם. אין בשיר הזה סליחה ספציפית, אבל ההרגשה הכללית היא תנועה חדה ופרועה מאוד של הכותב (הוא גם שר את זה ככה) בין שמחה לחרטה. את השיר הנהדר הזה ביצעה גם שינייד אוקונור, שללא ספק יודעת דבר או שניים על כאב, על זעם ועל סליחה, וגם הביצוע שלה לוקח את השיר עמוק לנבכי נשמה מסוכסכת. אז אולי זה לא בדיוק התפריט הראוי שיישמע ליד תקיעת השופר ביום כיפור, אבל היי - הרגשת חרטה והתנצלות טובות בכל שפה, בכל עם ובכל מצב.
ובתרגום חופשי מאוד:
מה עוד אני יכול להיות?
רק חרטות והתנצלות
מה עוד אני יכול להגיד?
אין לי אפילו זכות
באור השמש אני מרגיש אחד, כן
באור השמש אני נקבר, מתחתן,
הכל התנצלויות...

"אני סולחת" - ג'וזי כץ

נהוג להגיד בהומור שבכל הספד המכבד את עצמו, קשה למספיד שלא לדבר בעיקר על עצמו. סוג של "המנוח ואני". אני באמת חושב שכל שיר, לא משנה כמה מנסה הכותב להרחיק אותו ממנו, קשור בעבותות בלתי ניתנים להתרה לנפשו של הכותב. זה מעניין במיוחד בשירים שבהם הכותב מספר את חייהם של אנשים אחרים.

ג'וזי כץ היא אייקון במוזיקה הישראלית. מאז "החלונות הגבוהים", "לול" והצמד עם שמוליק קראוס, בעלה דאז, הקול המיוחד עם המבטא הבלתי ניתן לטשטוש צעד בשדרה המרכזית של זיכרונותינו. אני באופן אישי הייתי נוכח בערב קשה ואלים במיוחד במועדון לילה שבו שרתי בצעירותי, שבסופו עזבה ג'וזי את הארץ להרבה שנים. אבל היא חזרה, אחרי המון שנים. וכשהיא חזרה, היא הקליטה את השיר הנפלא הזה שכתב לה גלעד שגב והפיק ברגישות חמי רודנר, וליבי נמס.

גלעד הצליח לכתוב את סיפור חייה הלא קל של ג'וזי ולהציב אותה במקום עוצמתי של יכולת לסלוח על כל מה שהחיים והאנשים סביבה עוללו לה. הסליחה הזאת מיוחדת, כי היא באה מעמדה של כוח, אבל כוח חומל ומכיל. גלעד משתמש בשיר בתבונה רבה במערכת היחסים הסבוכה של ג'וזי ושל שמוליק קראוס, על היופי ועל האלימות שבו, ומסיים את הפזמון במילים האלמותיות של המשוררת רחל שהלחין קראוס ושרו הוא ג'וזי ואריק איינשטיין, "התשמע קולי" (ששמו הרשמי הוא "זמר נוגה").

אני לא יודע כמה מתוך רגשותיו ועולמו של גלעד שגב כתובים בשיר הזה, אבל לי יש תחושה חזקה שהמון. ג'וזי הנהדרת מבצעת את השיר בדרכה הייחודית, כאילו היא שרה וגם מסתכלת על עצמה מהצד בעת ובעונה אחת. זה לא קל לסלוח. בשיר הזה היופי של היכולת הזו למחול על מה שנגרם לך נוגע בשלמות.

אני סולחת עכשיו
על כל השנים
על כל הדמעות
ימים אבודים
אני יודעת עכשיו
זה גם בגללי
והרבה זמן עבר -
התשמע קולי?...

"BABY CAN I HOLD YOU" - טרייסי צ'פמן

פעם, בימים רחוקים, הייתי מיוצג בהופעותיי על ידי טלית הפקות של יהודה טלית ז"ל ואשתו בתיה, תיבדל לחיים ארוכים. הפריבילגיה הגדולה בייצוג במשרד הזה היתה, נוסף על כל השאר, להיות חלק ממשרד שמביא המון אמני ענק מחו"ל להופעות בארץ. כך זכיתי להיות מופע החימום של סטינג בפארק בראשון לציון, וכמו כן להיות מופע החימום בקיסריה של טרייסי צ'פמן בתקופת השיא של הצלחתה. ואיזו הצלחה ענקית זאת היתה.

באלבום הראשון של טרייסי צ'פמן היו המון להיטי ענק, אבל אני חושב ש"BABY CAN I HOLD YOU", השגור בפי כל כ-"SORRY", היה הנוגע מכולם. משהו בבחורה המופנמת והביישנית הזאת עם הקול העמוק והשירים הוויראליים (אולי זה לא הביטוי הכי מוצלח בתקופה הזאת...) נגע בכולם. וכולם זמזמו "פורגיב מי, איז אול זאת יו קנט סיי..." חלקם הניכר בלי באמת להרגיש את העומק והכאב בשיר ואת עוצמת הבדידות הצורבת שבו. רק חבק אותי, ואולי אם נמצא את המילים הנכונות (חוץ מסלחי לי ואני מצטער כמובן) נוכל להיות יחד.

כל כך הרבה כאב עצור, ויופי בודד.

FORGIVE ME IS ALL THAT YOU CAN'T SAY
YEARS GONE BY AND STILL
WORDS DON'T COME EASILY LIKE FORGIVE ME
....LIKE SORRY

ובתרגום חופשי מאוד:
ואז אתה יכול להגיד "ילדונת",
במילים רכות,
האם אני יכול לחבק אותך כולי
ואם נמצא את המילים המדויקות
אולי תהיה שלי...

"HARD TO SAY I'M SORRY" - שיקגו

כמו שכתבתי בהקדמה למקבץ עשרת שירי התשובה שבחרתי, השיר מדבר על הקושי הגדול בבקשת סליחה. אף שכולנו, בעיקר באי בתי הכנסת ביום כיפור, מפליגים בסליחות ובמחילות למרחקים ארוכים לאורך כל התפילות והצום ולאורך כל ימי התשובה, בפרקטי - ביום־יום שלנו - לרוב האנשים סליחה היא הר גבוה מדי לטפס עליו. גם כשממש־ממש צריך.

להקת שיקגו אהובה עלי מאוד. המקצוענות המוזיקלית, כלי הנשיפה האדירים והשירים המושלמים שלהם עובדים לי על החושים היטב. את השיר הנפלא הזה כתב בסיסט הלהקה פיטר סטרה (שגם שר אותו בעוצמה ובהתכוונות רבה) יחד עם דייויד פוסטר המפיק המוזיקלי. מלודיה מושלמת ומילים חזקות וישירות, שהביאו את השיר הזה למקומות הראשונים בכל מצעדי העולם ב־1982.

שיר סליחה קלאסי בין בני זוג, הגבר מבקש את סליחתה של האישה, ובמשפט שאולי היה מרים גבה או שתיים בעידן שלנו, מבקש ממנה לחבק אותו, כי קשה לו כל כך להגיד שהוא מצטער, והוא פשוט מסרב לשחרר אותה מאהבתו. אני מעדיף לראות את המילים בדרך תמימה יותר של מישהו הנאבק על אהבתו מאשר לייחס מיזוגיניה למילים הכואבות האלה. אבל אין לי ספק שהמנגינה הנהדרת והביצוע מלא הרגש והכוח מביאים את השיר אל חוף מבטחים. או אם להיתלות בשיר קודם - אל חוף הסליחה...

ובתרגום חופשי מאוד -

כל אחד זקוק לקצת זמן להיות בודד
שמעתי אותה אומרת משפט כזה
אפילו אוהבים צריכים לפעמים להיפרד
זה מזו וזו מזה
חבקי אותי עכשיו,
קשה להגיד שאני מצטער
רק רוצה להיות איתך
אחרי כל מה שעברנו,
אני מבטיח להיות איש אחר
מבטיח לפצות אותך...
אבל כל כך קשה להגיד: "מצטער..."

"SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD" - אלטון ג'ון

בהתייחס למילות הפתיחה שלי, אלטון ג'ון הוא ללא ספק אחד הפילים שהכי השתוללו בחנות החרסינה שסביבם בשנות ה־70 וה־80. לא אני אמרתי את זה, הוא הודה בזה בעצמו על כל במה אפשרית.

האיש הסופר־מוכשר הזה, שחרך את כל במות העולם הענקיות וניסה כל חומר המרצה אפשרי, עלב תכופות בעולם סביבו והתנהג כגדול הדיוות עלי אדמות במשך שנים רבות ולא קלות. אבל בדרכם הפלאית של אמני ענק, הסערות שבנפשו הביאו אותו בין התקפי המגלומניה לתובנות רגישות מאין כמותן ולהבנה נדירה של נפש האדם המסובכת והמסוכסכת כל כך. והוא לא היה לבד. את המילים ללחן האדיר הזה כתב ברני טופין, שותפו רב השנים לכתיבה, שטעם את ארס לשונו של אלטון ג'ון לא פעם. והוא הצליח לנסח בעדינות אין קץ בקשת סליחה צנועה, שבעצם מתנצלת על אי־ההתנצלות ועל הקושי הגדול בלהודות בטעות.

השיר יצא ב־1976 והפך ללהיט ענק, ושנים מאוחר יותר אמר אלטון ג'ון שזה אחד השירים שהיה לו הכי קשה לשיר. בדיוק כמו שהשיר אומר.

ובתרגום חופשי מאוד:
מה עלי לעשות כדי להיות רצוי?
מה עלי לעשות כדי לקבל גישה?
מה עלי להגיד כשהכל הגיע למיצוי -
סליחה היא כנראה המילה הכי קשה...
וזה עצוב, כל כך עצוב
סיטואציה עגומה, מצב עלוב...
זה עצוב, כל כך עצוב...
למה אנחנו לא מצליחים לדבר על זה תמיד?
כי נדמה לי -
שסליחה היא המילה שהכי קשה להגיד...

"סליחה" - מתי כספי

איזה שיר מפואר ומסנוור ביופיו! אהוד מנור ומתי כספי כתבו לאלבום "אחד לאחד" מ־1988, שבו מתי כספי שר שירים עירומים מעיבוד, עם גיטרה ופסנתר בלבד, וכמה פנינים... משהו בחיבור בין מנור לכספי הוציא את המיטב משניהם. אנשים שונים כל כך זה מזה באופי ובעוצמת ביטוי הרגשות. יותר נכון בדרך ביטוי הרגשות. אהוד מנור הדברן והפתוח ומוצף הרגש, מול מתי כספי המאופק שמזכך את כל מה שהוא מרגיש לתוך קפסולות מוזיקליות מסנוורות ביופיין.

שיר פשוט לכאורה, שאם בוחנים אותו לעומק יש בו גם הרבה תחכום, כי הוא מדבר על הבושה שאחרי בקשת הסליחה אפילו יותר מאשר על הסליחה עצמה. ובעיקר על התחושה הקשה והמתסכלת מול בקשת סליחה שנדחית על ידי כעסה של האישה הנפגעת בשיר. מתי שר את השיר הזה בעדינות גדולה ובמריחות מכחול רכות במיוחד, ומדגיש בכך אפילו עוד יותר את ההוריקן הפנימי שמסתתר מאחורי מילות השיר.

זכרי לי חסד נעוריי,
את אמונתי
כאן מולך מוטלים שבריי,
בואי ואחי אותי.
גם ההבטחה
גם כוחה, גם רוחה
לו היית את כף ידך
על צווארי מניחה
לא הייתי עוד מתבייש
שביקשתי סליחה...

"I'M SORRY" - ברנדה לי

יש משהו מתוק וטהור ועם ריח של פעם בשירים נאיביים של טינאייג'ריות מאוהבות, שמבכות את אכזריותה של האהבה. פעם זה היה ז'אנר פופולרי מאוד, שפנה לא רק לקהל צעיר ומאוהב אלא גם למבוגרים ששירים מהסוג הזה - במקום לאיים על עולמם הזכירו להם את החצ'קונים הפנימיים שלהם עצמם.

ברנדה לי הקליטה את השיר הזה כשהיתה בת 15 בלבד, בתחילת 1960, וחברת התקליטים שלה חששה מאוד לשחרר את השיר לציבור הרחב, מהחשש שזה לא מוסרי שנערה כל כך צעירה תשיר על אהבה נכזבת. מעניין מה הם היו חושבים על הילדות ששרות היום בטקסטיל מינימלי על סקס בוטה במצעדי ההשמעות... אבל בסוף 1960 כוחו של השיר הכריע, והוא אכן הפך למגה־להיט בכל מצעדי הפזמונים בעולם.

האבסורד הוא שהשיר המתוק־מריר־תמים הזה הפך להיות אייקון קאנטרי בארה"ב וסטנדרט שכל זמרת חובשת כובע בוקרים חייבת ברפרטואר שלה. את השיר כתבו עבור ברנדה לי שני כותבים מבוגרים ממנה בהרבה בשם אלבריטן וסלף, שהפליאו לצבוע את השיר בניחוחות נעורים. גיבורת השיר מתנצלת על כך שלא ידעה שהאהבה יכולה להיות כל כך אכזרית ושטעויות קשות הן חלק ממערכת יחסים, ולמרות שקולה של ברנדה לי בהקלטת השיר בוגר מאוד, משהו בצריבה המתוקה־מרירה הזאת של אהבה נכזבת של גיל הנעורים מכסה את השיר בשכבה שהופכת אותו לקלאסיקה.

ובתרגום חופשי:
אני מצטערת, כל כך מצטערת
שהייתי כזאת טיפשה
לא ידעתי שהאהבה כל כך דוקרת
ויכולה להיות אכזרית וקשה
אתה אומר שטעויות
הן חלק מעולם הנעורים
אבל זה לא מצדיק את הבעיות
ואת העוול והמרורים
אני כל כך מצטערת...

"אדון הסליחות" - נקמת הטרקטור

טוב, כבר בכותרת הזאת יש משהו פרדוקסלי. הפיוט עתיק היומין ורב ההוד הזה בוצע כל כך הרבה פעמים על ידי כל כך הרבה מבצעים, בלי להתחיל אפילו להזכיר את אינסוף הפעמים שהמילים והלחן האלה הושרו בתפילות בכל רחבי העולם... אבל אני בחרתי את הביצוע של "נקמת הטרקטור" מ־1990 כי יש בו איזה עירוב אחר. פיוז'ן של מסורת ושל עולם חדש, פיוט ורוק.

ככותב שירים שאוהב גם צורה, נוסף על תוכן, הפיוט הזה, שכתוב כאקרוסטיכון ( כל צירוף מתחיל באות אל"ף־בי"ת, לפי הסדר, מא' ועד ת'), שובה תמיד את ליבי. אבי, שנולד בבית דתי מאוד, חישב מסלול חדש לחלוטין לחייו בקיבוץ שבו שהה כשעלה ארצה, ואחר כך בחינוך ילדיו, ואני בכורו בראשם. הוא אהב מאוד את הפיוט הזה, ואני זוכר אותו מושר בביתנו ללא הקשר של יום כיפור.

מזמור סליחות קלאסי, שבו הפנייה היא אל בורא עולם, והדגש הוא על קטנותו של זה שמשמיע את מילות הפיוט מול עוצמתו של בוראו. בקשת רחמים מפורשת, האדרת נשוא השיר באינספור צורות והתייחסות ישירה לכך שאין ספק שהוא שומע את תפילת מבקש הרחמים, ועוזר כשצריך.

אין לי כוונה להיכנס להתפלמסות תיאולוגית סביב הפיוט הנפלא הזה. כמו כל יהודי, דתי או שלא, צמרמורת עוברת בגבי כשאני שומע אותו. אבי כבר אינו בין החיים, אבל בכל פעם שהתופים והגיטרות של "נקמת הטרקטור" מרעימים (נקמה זה קצת ההפך מבקשת סליחה, לא?...) אני יכול לשמוע אותו מסלסל בקולו החזק והנעים:

אדון הסליחות בוחן לבבות
גולה עמוקות, דובר צדקות
.......
מלא זכויות, נורא תהילות
סולח עוונות, עונה בעת צרות
חטאנו לפניך
רחם עלינו...