אני מדרימה על איילון בג'יפ המאובק. ברדיו מדברים על המלחמות, על הקרבות, על מעשי הגבורה והכאב. בין סיפור לסיפור שיר שפותח את ברזי העיניים. כמה שכול במדינה כה קטנה וצעירה. היום הזה כבד עליי. אני מרגישה זאת בגופי, כאילו בן־לילה התווספו לו כמה קילוגרמים. קשה לי לנשום. אני חושבת עליו, תמיד חושבת עליו. על הסיפורים שינקתי מיום היוולדי, ובעיקר על אלו שמעולם לא סיפר.
אני כואבת את כאבו כאילו גם אני הייתי שם, בוכה על חיים שהיו יכולים להיראות אחרת, על הפצעים שמכרסמים בו יומם וליל במשך ארבעים שנה וממאנים לשחרר אותו. אני כואבת וכועסת. בעיקר על עצמי. 'חורף 73'' מתחיל להתנגן לו ברקע וראייתי מתערפלת. "אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש, חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות [...] וכשהריתם אותנו באהבה, בחורף שבעים ושלוש, רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה".
אני בשדרות קק"ל, רמזור אדום. מתוך ערפל הדמעות אני מביטה אל הרכב העומד לצדי. איש מבוגר, בטח בגילו של אבי, מוחה את הדמעות, מחפש טישו בתא הכפפות. האם הוא נוסע לפקוד את קבר בנו כעת, אני תוהה, אולי אחיו? הוא מביט בי חזרה, דמעה אל דמעה, ומהנהן בכאב. אני מנסה לשלוח לו חיוך מעודד. הרמזור מתחלף לירוק, היום אף אחד לא צופר בעצבים, כל אחד מכונס בעצמו. "[...] אם דרוש לכם כוח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש, אנחנו הילדים של החורף ההוא, שנת שבעים ושלוש".
אני נושמת עמוק, מנגבת דמעה מרדנית, ויוצאת.
יפעת ועיניה הטובות פותחות לי את הדלת ופתאום כל הסיבות שבגללן באתי אליה מלכתחילה נעלמות, וישנה רק המלחמה ההיא, והמשימה הזו שלי שמעולם לא הצלחתי להגשים, והתסכול והכעס העצמי, והלָמה.
"מה שלומך?" היא שואלת ועיניה כבר יודעות את התשובה, וחנוק לי וקשה לי לענות.
"בדרך השמיעו את 'חורף 73''. הוא כל כך מדויק, את מבינה? לדור שלנו יש אחריות, המלחמה לקחה כל כך הרבה ואנחנו היינו אמורים לפצות, למלא את הריק, את האובדן. גם ללא מילים ידענו שתפקידנו לאחות פצעים, לתת נחמה, לצייר חיוך, להעיר רגשות שהמלחמה כיבתה. שהגענו הנה עם משימה. אני הגעתי עם משימה, ואני לא מרגישה שאני עומדת בה בכבוד. אני לא מצליחה...
"תמיד חייתי בצל המלחמה. אף אחד לא הסתיר אך אף אחד גם לא אמר, זה פשוט היה שם, חלק מהמציאות שלנו, ואני הייתי כל כך גאה בו. בשוקיים השריריות, בסימני השרשראות בקרסוליים, אפילו בעין הפגועה. כשהיינו ילדים הוא היה מגיע מדי שנה לכיתה שלנו ומספר לנו בעזרת הרבה ציורים ומפות ותמונות, איך התחילה המלחמה ומה התרחש שם, והיה מוסיף חצי משפט על הנפילה בשבי... וכשבגרנו קצת הסיפורים הפכו מרתקים יותר, התיאורים על ימי הלחימה על ידי קומץ חיילים מול צבא מצרי ענק ריתקו את הבנים ואת הבנות, וגם בשבי אבא שלי הסכים לגעת קצת יותר, וכשהסתיימה ההרצאה והיינו יוצאים להפסקה, היו באים אלי חבריי לכיתה ואומרים לי בעיניים נוצצות, וואו אור, אבא שלך ממש גיבור!
"ואני הייתי משיבה ברצינות המכבדת בת של שבוי, כן, סיפור לא פשוט, ומזדקפת ונושמת עמוק וגאה להיות 'הבת של'. אבל פעם אחת, כשכבר הייתי יותר גדולה, אבא שלי אמר לי, אורי, המדינה יוצרת גיבורים לעצמה כדי שהיא תרגיש יותר טוב עם מה שקרה שם. ואני זוכרת שהבטתי בו, עם הניצוץ הזה של הערצה בעיניים, ואמרתי לו, אבל אבא, תראה אותך, אחרי כל מה שעברת, הצלחת לקום ולבנות את עצמך מחדש. זה בלתי נתפס ומעורר הערצה. והוא ענה לי במבט עייף ואולי קצת ביישן, זו לא גבורה אור, זו הישרדות. ואני חושבת שרק כשיצאנו לשליחות הראשונה, ועברתי לגור איתם, עם ההורים, הבנתי על מה הוא מדבר".
"מה התרחש שם?"
"אני זוכרת את הלילה ההוא כאילו זה היה אתמול... התעוררתי מרעשים שעד כה לא הכרתי. הייתי מבולבלת ואז מבוהלת. זעקות חיה פצועה, אנקות כאב ויבבות חנוקות נשמעו מהחדר הסמוך. התיישבתי על המיטה תוהה מה זה ומה לעשות. קמתי, אני זוכרת את הכותונת נוגעת ברצפת העץ ואת רגליי המסרבות לנוע אך אני דוחפת אותן, ואלומת האור מחדר השירותים שבמסדרון מובילה אותי לשם, לחדר שלהם, של הוריי. וראיתי אותו שם על בטנו, גפיו מפושקות כקשורות לקצוות המיטה, וגופו נע בפראות, במצוקה, כמנסה להשתחרר, והוא זועק ונאנק ונוהם.
"ליבי פעם בחוזקה, אולי כליבו שלו, וניסיתי להבין את שראו עיניי. אמי סימנה לי להיות בשקט. התקרבתי לצידה בדממה והיא כרכה את זרועה סביב רגלי ולחשה לי, אסור להעיר אותו, זה מבהיל אותו יותר. אני זוכרת איך חזרתי לחדרי והתיישבתי על המיטה עם מועקה איומה בלב. למחרת התחיל עבורי מסע שלא נגמר עד היום. הניסיון הזה להבין ללא מילים את שמתרחש שם בפנים, בראש שלו, בלב שלו. עקבתי אחרי כל פיסת מידע, אספתי, שמרתי, תיעדתי".
"בת כמה היית?"
"בת שתים עשרה. ורק אז התחלתי להבין שמאחורי הגיבור ששרד את הבלתי אפשרי, יש איש פצוע וכואב מאוד, ולגאווה האינסופית שהרגשתי נוספו עכשיו רחמים, וכל כך רציתי להיות שם בשבילו ולאחות עבורו את הפצעים...
"המשבר הרציני באמת היה במלאות עשרים וחמש שנה למלחמה. אז גם החלו להתפרסם הרבה כתבות על תופעת הפוסט טראומה. גמעתי אותן בשקיקה. זה הרגיש כל כך קרוב, כל כך מדויק. שמרתי אותן. עד אז תמיד דובר על אחוזי הנכות בשל הפציעה הפיזית, הנראית לעין, אבל פתאום הופיע ממד אחר, מאיים יותר".
"מה היה הטריגר שהוביל למשבר הזה לדעתך?"
"אחותי, זיו, שצעירה ממני בשלוש שנים, קיבלה צו גיוס. עולמו קרס עליו... בבת אחת הוא נבל מול עינינו. האיש הגבוה, החסון... האיש המצחיק, השטותניק, שתמיד במצב רוח טוב, נעלם לנו. הוא התכנס בתוך עצמו ונדם. העיניים שלו האדימו, מבטו היה שקוע ברצפה או בנקודה לא ברורה. הוא התהלך כצל בינינו והיה שקט מתוח באוויר. או דממה או התפרצויות זעם. לא היה אמצע. זה לא היה האבא שהכרנו. זה היה חזק ממנו".
"התקופה ההיא, כשהכל התפרץ, היתה מאוד מטלטלת. זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבא שלי כשבר כלי. ואז גם התחלתי לכתוב. הרגשתי שאני חייבת לספר את הסיפור שלו. עם השנים אני שמה לב שזה גם הסיפור שלי. אני לא מסוגלת לדמיין את מי שאני היום אלמלא המלחמה ההיא. זה טבוע בי".
"וזו הסיבה שגם את לא התגייסת..."
"כן. לא הייתי מסוגלת לעשות לו את זה. כשהגיע הצו הראשון חשתי שמשהו בו מתערער לגמרי. הוא השתדל לשמור על איפוק, אבל מבעד לעיניים האדומות אפשר היה לראות שהוא כמו חיה פצועה".
"ומה אמא שלך אמרה על ההחלטה שלך?"
"היא לא אהבה את זה. היא רצתה שאתגייס, שאהיה כמו כולם, אבל הכי היה חשוב לה שאקבל החלטה לפי מה שאני באמת רוצה וחושבת, ולא רק בגללו. אבל זה בכלל לא היה רלוונטי עבורי מה היא אמרה או חשבה, ואפילו אם בדיעבד היא צדקה, באותו רגע הייתי חייבת לכבות את השרפה שעדיין לא פרצה. בימים ההם רק הוא עמד לנגד עיניי, ומי שלא הצטרף אלי בהגנה עליו - הייתי פשוט מתעלמת ממנו או נעמדת כנגדו".
"זה מאוד נפוץ במשפחות שהאב סובל מפוסט טראומה אורי", יפעת מביטה בי "כפי שכבר דיברנו בפגישות קודמות, חל היפוך תפקידים, לא בזדון כמובן, אבל היפוך לא נכון ולאו דווקא בריא. את לוקחת על עצמך את תפקיד ההורה, המושיע, המגן, המציל - אבל את הילדה, עלייך צריך לגונן, לחבק, לשמור".
√ √ √
אני שותקת רגע, מנסה לשחזר את הימים ההם.
"עם סיום י"ב ירדתי לסיני עם החבר שלי, אביב. נסעתי לחשוב. הייתי הכי צעירה בשכבה, אז היה לי עוד זמן להחליט. נסענו למקום שבו הכל התחיל. היו לנו שם כמה ימים מדהימים. הסוגריים בחיים שחיפשתי. חשבתי המון..."
אני נזכרת בעצמי עומדת על קו המים ונותנת לגלים הזעירים ללטף את כפות רגליי וחושבת עליו, כמה צעיר ואופטימי הוא היה אז כשישב על החול הזהוב הזה ואיך הכל התנפץ ברגע. כמה סבל הוא עבר שם, וכמה הוא נושא את המלחמה הזו כל שנייה בחייו, ואיך מראות הקרב וזעקות הפצועים וריח הגופות החרוכות והדם שהתערבב עם החול, לא עוזבים אותו ולו לשנייה.
"והרגשתי, פשוט ידעתי, שאסור לי להתגייס, שזה לא אחראי ולא הוגן, ושזה המעט שאני יכולה לעשות כדי לעזור לו להתמודד, להקל עליו במשהו. ואז פרץ מבצע 'דין וחשבון' ואבא שלי כמובן נכנס לחרדות, וחזרנו. נשארתי בתל אביב כמו כל ילדי אצבע הגליל, וכשכבר הכל חזר לשגרה ושבנו לקיבוץ, עליתי ללשכת הגיוס בטבריה. כל הדרך ניסיתי להבין מה אני בדיוק רוצה".
אני רואה לנגד עיניי את עצמי יושבת שם במסדרון להמתין לרופא. הוא נראה עייף, והאמת היא שלא האשמתי אותו. קרוב לוודאי שדמיין לעצמו קריירה מזהירה יותר מאשר לשבת בחדר ישן עם חלון קטן הצופה אל מגרש חניה מוזנח המוקף קירות צבועים בצבע לא מוגדר, מעין תערובת של כחול ואפור, והמוני נערים ונערות נכנסים אליו מדי יום ביומו לבדיקה שגרתית לקראת הכרעתו הגורלית. ואילו אני, לא ידעתי מה בדיוק רציתי או למה קיוויתי. פשוט ישבתי בחדרו והמתנתי שיסיים לעיין בתיק שלי.
"לאחר שסיימתי את המבדקים הרפואיים וכבר פסעתי לעבר היציאה, נעצרתי לפתע ורוח ההחלטה פשוט נחתה עלי. אזרתי אומץ ושבתי פנימה וביקשתי לדבר עם הקב"ן".
אני שוב נזכרת בחיילת עם הציפורניים הוורודות שהביטה בי בבוז, שוב את? מה את רוצה? ואני אמרתי לה בקול קצת מתנצל שהייתי רוצה לדבר עם הקב"ן, והיא אמרה שאם בא לי להמתין לו עד סוף התורים אני מוזמנת, והצביעה על קצה המסדרון. ואני, עם החינוך הקיבוצי שלי של רק לא להפריע, רק לא להתבלט, להיות 'בסדרית' כזאת, ישר אמרתי שאין בעיה.
"קראו לו ד"ר שגב, לקב"ן, הוא היה אדם מאוד נעים, מאד נינוח, היו לו עיניים טובות ומחייכות, ידיים חזקות. אני זוכרת שברגע שראיתי אותו התפוגגו להם באחת כל הלחץ והמועקה שישבו לי במרכז הבטן בשעה שחיכיתי בחוץ.
"הוא שאל אותי לסיבת פנייתי והתשובה פשוט נפלטה מפי. אני לא יכולה להתגייס. לרגע היה נראה לי שהוא קצת מופתע, אבל הוא הביע עניין. אז כבר הכל זרם החוצה וסיפרתי לו שאבא שלי הוא פדוי שבי ושאני פשוט לא יכולה לעשות לו את זה. להפתעתי הוא חייך ברוך וביקש שאספר לו קצת עליו. ואני סיפרתי. הכל. והוספתי שאני יודעת בדיוק מה אבא שלי מרגיש בכל פעם שנוגעים בסוגיית הצבא בכלל ועוד יותר בנוגע לגיוס שלי, ושקשה לנתק את החוויה האישית שלו מהצבא של היום, ושאני לא חושבת שמגיע לו, שהוא כבר סבל מספיק. שהתחושה היא שפשוט ממתינים שהם ייעלמו מהעולם, והתיק הזה, שאולי יושב על איזה מצפון של מישהו, או מזכיר למישהו תקופה לא נעימה, יתנדף.
"ציינתי גם שאבא שלי לא יודע שבאתי לראות אותו היום, ודרך עיניו ראיתי פליאה והבנה כאחד. הוספתי בשקט שגם אני לא ידעתי. שכבר הייתי בחוץ אחרי המבדקים והרגשתי שאני חייבת לעשות את הצעד הזה ובאתי. ואז הוא שאל מה אמא שלי חושבת על הגיוס שלי וסיפרתי לו מה שסיפרתי לך.
"בשלב זה הוא רכן מעט קדימה ושאל בשקט, ומה את אומרת? מה את רוצה? עניתי לו שזה לא ממש חשוב מה שאני רוצה, שאני פשוט לא מסוגלת ושבחיים לא אסלח לעצמי. ואז הוא נשם עמוקות ואמר לי שאין לו ספק שהצבא יפסיד חיילת עם פוטנציאל, אבל הוא חייב לומר לי שהוא מבין לגמרי מה שאני אומרת ואינו יכול שלא להזדהות איתי, והוסיף שנכון שבכל בית זה שונה, ויש בנים ובנות של פדויי שבי שדווקא מרגישים שהם חייבים להיות חלק מהצבא, אבל זה באמת מאוד אישי. הוא הביט בי ואמר שיעזור לי.
"אני זוכרת איך הרמתי את מבטי אליו וגיליתי חיוך אבהי ומכיל ואיך כמעט בלי קול שאלתי אותו, באמת? והוספתי שאני לא רוצה שיהיה לי פרופיל עשרים ואחת, והוא חייך והבטיח שיהיה בסדר. וכל כך רציתי לקפוץ עליו בחיבוק תודה אך רק חייכתי בנימוס ושלחתי לו את ידי, והוא עטף אותה בשתי ידיו ואמר בחום, יהיה בסדר. וזהו. כשעזבתי את הלשכה אמרתי לעצמי שוב ושוב כמנטרה, 'עשית את הצעד הנכון, מגיע לו'".
זר לא יבין, הילה פלורסהיים־בראון, עריכה: מיכל חירותי,
עיצוב כריכה: רחלי רמון־נופך, 223 עמ', הוצאת נופך
