המסר מאחורי שמלות הקוטור: "אני רוצה שיהודים ירגישו שיש להם בית"

לקראת שבוע האופנה קנדה-ישראל בתל אביב, המעצב דילן פריאנטי חוזר למסלול עם קולקציה חדשה שנעה בין הקוטור הפריזאי לתעוזה הישראלית. מאחורי השמלות הדרמטיות, הנפחים והפפיונים מסתתר סיפור על ילד שהתחיל לצייר בגדים בגיל שש, חלום פריזאי שהפך למציאות ומסר אישי על זהות, שייכות ותקווה.

מתי הבנת שאופנה היא לא רק אהבה, אלא המקצוע שבו תרצה לעסוק?

"כבר בגיל שש ציירתי דמויות ושמלות. בזמן שילדים אחרים ציירו בתים, שמש ועצים, אני ציירתי בגדים. תמיד אהבתי לעבוד עם הידיים, לגעת בבדים ולגלות איך הם מרגישים וזזים. הייתי מרותק גם לטקסים ולשטיחים האדומים, ובעיקר לשמלות הגדולות שהכוכבות לבשו.

"בגיל 15 הבנתי שזו התשוקה שלי ושאני רוצה להפוך אותה למקצוע. בגיל 18 התחלתי ללמוד בשנקר, ובשנה האחרונה ללימודים קיבלתי הזדמנות להתמחות בבית הקוטור של ג'יאמבטיסטה ואלי בפריז. בהמשך נשארתי לעבוד שם, ושם העמקתי את האהבה שלי לחומרים, לטכניקות ולמלאכת היד".

רגע מכונן היה כששמלה שעיצבתי נבחרה לסגור את התצוגה. לראות את הקהל קם ומוחא כפיים, ובתוכו כוכבות שתמיד הערצתי, היה מרגש מאוד. באותו רגע הבנתי שאני רוצה ליצור בית אופנה משלי, שבו אוכל לבטא את האמנות שלי בדרך שלי. חזרתי לישראל כדי להתחיל את הסיפור האישי שלי".

הקולקציה החדשה שתציג בשבוע האופנה נוצרה בזמן קצר יחסית. מה עומד מאחוריה ומה היה האתגר המרכזי?

"מוטי רייפ יצר איתי קשר ב-1 בספטמבר, כששהיתי בשואורום שלי בפריז עם הצוות, בדיוק בעיצומן של ההכנות לעונת החתונות ולקולקציית 2027. לקחתי את הטיסה הראשונה לתל אביב, ומאז אנחנו עובדים על התצוגה בכל יום.

"האתגר המרכזי הוא הזמן. אנחנו בשיא עונת החתונות בתל אביב, ובמקביל מסיימים את קולקציית הכלות החדשה. לתוך התקופה העמוסה הזאת הכנסנו גם יצירה של לוקים חדשים, מורכבים ונועזים, שמביאים את השפה של המותג לשיא שלה. זו עבודה אינטנסיבית של הצוותים בפריז ובתל אביב, אבל גם הזדמנות לתת לדמיון ללכת הכי רחוק שאפשר".

הקולקציה מספרת את הסיפור של פריז בשעה 05:47 בבוקר, עשר הדקות האחרונות של הלילה לפני הזריחה. היא מתחילה בשחור עמוק, ובהדרגה נכנסים גוונים של אפור וכסף. שלוליות המים מנצנצות, עיטורי הזהב של העיר מתגלים, ובהמשך מגיע אור השמש.

יש גם מסר אישי מאחורי המעבר הזה מחושך לאור.

"בהחלט. המעבר הזה הוא גם אמירה אישית על מצבם של יהודי צרפת, על האנטישמיות הגוברת ועל החושך שאני מרגיש שהעמיק מאז 7 באוקטובר. סיום התצוגה מבטא עבורי תקווה ושלום, וגם את הזכות שיש לנו מדינה משלנו - מקום שאפשר להגיע אליו ולהרגיש בבית.

"אחרי 7 באוקטובר הרגשתי התרחקות מצד דמויות בתעשיית האופנה בפריז, גם כאלה שהיה לי איתן קשר מקצועי קרוב. זו הייתה חוויה כואבת, במיוחד כמי שתמיד נשא בגאווה את הזהות הצרפתית-ישראלית שלו. דרך התצוגה אני רוצה להעביר מסר של שלום ותקווה, ושיהודים בכל העולם ירגישו שהם לא לבד, שיש להם בית בישראל".

איך היית מגדיר את השפה העיצובית שלך? מה יגרום למישהו לזהות שמלה שלך גם בלי לראות את התווית?

"אני חושב שמזהים אותי קודם כול דרך הבנייה האדריכלית של הבגד, הנפחים והשובלים הארוכים. בתחילת הדרך אנשים בטח חשבו שאני קצת משוגע' יצרתי שמלות עם 500 מטר של טול, פליסה וכיווצים לכל כיוון. היום אני מפרש את אותה שפה בצורה בוגרת יותר. המבנים מסתתרים בתוך המחוכים ויוצרים קו ירכיים כמעט מעולם אחר. הכיווצים נעשו עדינים יותר, אבל עדיין נשאר בהם משהו חופשי וקצת לא מסודר. אני לא אוהב כשהכול מושלם מדי.

"אבל אם צריך לבחור סימן היכר אחד שמלווה אותי מההתחלה, זה הפפיון. כאביזר, כחצאית ענקית או כטאץ' אחרון' תמיד יסתתר אצלי פפיון איפשהו. עד היום מזהים אותי דרכו, ואני חושב שהוא יישאר איתי עוד הרבה שנים. זה הקטע הקטן שלי, אני לא ממש יודע להסביר למה, אבל קשה לי בלעדיו".

המותג שלך נקרא DYLAN PARIENTY PARIS. עד כמה פריז והקוטור הצרפתי הם חלק מהזהות שלך?

"זה התחיל דווקא כחלום. בזמן הלימודים בשנקר עבדתי כתופר אצל ענבל דרור, ובמקביל התחלתי לקבל לקוחות בבית הוריי. הם סידרו לי חדר שבו יכולתי לתפור ולפגוש לקוחות. כשיצרתי את הלוגו, חלמתי שיום אחד יהיה לי שואורום פריזאי גדול, כמו בתי האופנה שתמיד הערצתי - שאנל ודיור. כתבתי את השם שלי בשחור על לבן והוספתי מתחתיו את המילה PARIS. באותו רגע זו הייתה בעיקר משאלה לעתיד.

"לא יכולתי לדמיין שכעבור כמה שנים יהיה לי שואורום של 300 מ"ר בבניין היסטורי לשימור בלב פריז, ושהיצירות שלי יופיעו בקולנוע, בטלוויזיה ובאירועים כמו פסטיבל קאן, לצד המותגים שפעם רק חלמתי עליהם. פריז מייצגת עבורי את החלום, את תרבות הקוטור ואת ההקפדה על מלאכת היד שמלווה אותי עד היום".

אחרי כמעט עשר שנים של פעילות, לאן אתה רוצה לקחת את המותג ומה החלום הגדול שעוד נותר להגשים?

"בתוך פחות מעשר שנים בנינו שואורום בתל אביב, שואורום גדול בפריז ונוכחות ביותר מ-40 בוטיקים ברחבי העולם. היצירות שלנו מגיעות לשטיחים אדומים מהיוקרתיים בעולם ולקולנוע הבינלאומי, ובקרוב גם לסדרה מוכרת ואהובה בנטפליקס. אני כבר מחכה לרגע שבו אוכל לשתף יותר.

"יש עוד הרבה חלומות. לחזק את הנוכחות בארצות הברית, במיוחד בניו יורק, ולהיכנס ללוח התצוגות הרשמי של שבוע האופנה בפריז. אבל חשוב לי להגיע לשם עם בסיס כלכלי וארגוני חזק מספיק. מאחורי החלום יש השקעה עצומה ועבודה יומיומית שלא תמיד רואים מבחוץ.

"החלום הכי גדול שלי הוא שהבית שלי יזכה יום אחד להכרה הרשמית של ההוט קוטור בצרפת. זו תהיה הגשמה של חלום שהתחיל בילד שצייר שמלות, והכרה במלאכת היד ובדרך שבנינו. יש לי גם רשימה של כוכבות שהייתי חולם להלביש, מזנדאיה ועד סלין דיון".