במשך שנים הוצגה מייגן מרקל כבת שנטשה את אביה המבוגר והחולה, מנעה ממנו להכיר את נכדיו והעדיפה את חייה המלכותיים על פני משפחתה. כעת, טענות חמורות שטרם הוכחו נגד תומאס מרקל מחייבות לבחון מחדש את הסיפור.
אם מייגן אכן ידעה כבר ב־2018 על חשדות מדאיגים הנוגעים לאביה, ייתכן שהניתוק שהוצג כהוכחה לאטימותה היה דווקא ניסיון להגן על ילדיה. אין בכך כדי להוכיח את אשמתו או לזכות אותה מכל ביקורת אבל יש בכך כדי לערער על הנחת יסוד עיקשת שאם מייגן עושה משהו המניע מוכרח להיות אנוכי.
האישה שאי אפשר לזכות מאשמה
השנאה למייגן הפכה מזמן לתעשייה תרבותית. היא הקריפטונייט של הנסיך הארי, החשודה המיידית בקרע בינו לבין אחיו ויליאם והאישה שאפשר להאשים כמעט בכל כישלון של בני הזוג סאסקס. אם פרויקט נכשל זו היומרנות שלה. אם היא מדברת זו הנרקיסיסטיות שלה. אם היא שותקת זו המניפולציה. אין מעשה שאין דרך להפוך לראיה נגדה. אפשר להסתייג מהאופן שבו היא והארי מנהלים את יחסיהם עם התקשורת, לתהות על הפער בין הצהרותיהם להתנהלותם ולהצביע על כישלונות מקצועיים, ועדיין לא כל ביקורת עליה היא מיזוגיניה ולא כל כישלון הוא מזימה של התקשורת, אבל יש הבדל בין ביקורת על מעשים לבין הרשעה באופי.
בפסיכולוגיה החברתית קוראים לזה הטיית אישוש: הנטייה לפרש מידע חדש בהתאם לאמונה שכבר גיבשנו. כשדמות מסומנת כמניפולטיבית גם מעשה אחראי עלול להיתפס כתרגיל מתוחכם. מייגן כבר אינה רק אישה שנויה במחלוקת - היא אישה שהציבור מתקשה לאפשר לה להשתנות.
האב המסכן והבת כפוית הטובה
במשך שנים התראיין תומאס מרקל על געגועיו לבתו ועל הנכדים שמעולם לא פגש. הוא סיפק לציבור סיפור מושלם: אב מבוגר וחולני שנותר מחוץ לשערי הארמון ובת מפורסמת ששכחה מאין באה. אלא שלפי דיווחים, בנו, אחיו למחצה של מייגן, טען כי מצא בביתו הקודם של אביו בפיליפינים חומרים הקשורים להתעללות מינית בקטינים ודיווח עליהם לרשויות. תומאס בן ה-82 מכחיש את ההאשמות, שטרם הוכחו, בעוד מייגן הוציאה הצהרה לתקשורת לפיה נודעו לה טענות מדאיגות לגבי אביה כבר ב־2018 והביעה זעזוע מההתפתחויות כשהיא מאשרת את מה שכבר פורסם: ההחלטה לנתק קשר עם אביה ולהרחיקו לצמיתות מילדיה אמיתית ולא תשתנה לעולם.
ובתוך הסערה והדיווחים המטרידים חשוב להבחין בין החשדות שהיו ידועים לה אז לבין הטענות הנוכחיות שפרטיהן עדיין אינם ברורים במלואם. האפשרות שהניתוק לא נבע רק מפגיעה או מסכסוך משפחתי אלא גם מחשש לביטחון ילדיה משנה את ההקשר כשפתאום הסיפור על הבת האכזרית נראה פחות מובן מאליו.
סבא אינו זכות אוטומטית
יש משהו כמעט מקודש בתרבות שלנו ברעיון המשפחה. קשרי דם נתפסים כזכאות מוסרית: הורים ראויים לקשר עם ילדיהם, סבים לנכדיהם אבל קרבת דם אינה ערובה לביטחון וחמלה אינה תעודת אמון. אדם מבוגר, חולה ובודד יכול לעורר רחמים בלי שהדבר יחייב את משפחתו להתעלם מחשדות חמורים.
וכאן נדרשת הבחנה מהותית: המשפט הפלילי שואל אם ניתן להוכיח אשמה, ההורות שואלת גם מה עלול לקרות אם מתעלמים מסימני אזהרה. הראשון מחייב ראיות והליך הוגן, השנייה מחייבת זהירות לנוכח אי ודאות. אין צורך להכריע באשמתו של תומאס כדי להבין מדוע מייגן עשויה שלא להיות מוכנה להמר על ביטחון ילדיה. אם החשדות יתבררו כשגויים תהיה לכך חשיבות עצומה, אבל ילדים אינם צריכים לשמש ניסוי לבדיקת חפותו של מבוגר והורים אינם חייבים להמתין לפסק דין כדי להציב גבולות. אפשר להכיר בכאבו של סב שאינו פוגש את נכדיו בלי להסיק מכך שהוריהם חייבים לאפשר את הקשר בכל מחיר.
האירוניה מתחדדת כשנזכרים במוסד שאליו נישאה מייגן. בית המלוכה הבריטי מוכר סיפור של מסורת, משפחה ויציבות אבל ההיסטוריה שלו מלאה בשערוריות שמערערות את האגדה עם פרשת הנסיך אנדרו וקשריו עם ג'פרי אפשטיין שהותירה שאלות קשות על אחריות ועל נטייתם של מוסדות להגן על תדמיתם. אין ראיה שמייגן הרחיקה את אביה כדי לחסוך מהארמון מבוכה נוספת - ייתכן שהמניע שלה היה פשוט בהרבה: הילדים שלה.
ההיסטוריה המלכותית מלאה בנשים שהפכו לסמלים לפני שהותר להן להיות בני אדם. דיאנה הייתה הקורבן, קמילה האישה האחרת ומייגן הזרה שבאה מבחוץ והרסה הכול. קל יותר להאשים אישה אחת מאשר לבחון מערכת המבוססת על היררכיה, נאמנות ושימור תדמית. המכשפה היא תמיד הסבר נוח יותר מהמערכת שזקוקה לה.
ילדים שנולדו לתוך סכסוך שלא בחרו בו
לילדיהם של הארי ומייגן יש ממילא מציאות משפחתית מורכבת: הם גדלים הרחק מהמלך צ'ארלס, מדודיהם ויליאם וקייט ומבני הדודים שלהם. הם לא בחרו בקרע המלכותי, במאבקים הציבוריים של הוריהם או במעמד שהפך את חייהם לחומר גלם עבור מיליוני זרים. הקשר עם סב נוסף, מצד אמם, אינו פרט שולי בתוך המציאות הזאת אבל גם אינו חובה שיש לקיים בכל מחיר. כמו אימו המנוחה של הארי הנסיכה דיאנה, הארי ומייגן מבקשים להעניק לילדיהם חיים נורמליים ככל האפשר. בתוך משפחה שבה כל נתק הופך לסיפור ציבורי, הרצון להרחיק אותם מאדם שלגביו הועלו חשדות חמורים עשוי להיות ניסיון להגן עליהם כהורים ולא עוד מהלך במאבק על תדמית.
הפרשה אינה הופכת את מייגן לקדושה, אינה מוכיחה את אשמת אביה ואינה מוחקת את הביקורת עליה. היא מחייבת אותנו להפריד בין שלוש שאלות: מה ידעה מייגן, מה ניתן להוכיח נגד תומאס ומה נכון לעשות כדי להגן על ילדים לנוכח חשדות חמורים. אל שאלות שונות והן אינן מחייבות אותה תשוב אך התרבות שלנו מעדיפה גיבורים ונבלים מוחלטים. היא מתקשה לקבל שאדם יכול להיות מעורר מחלוקת, לטעות שוב ושוב ובכל זאת לקבל החלטה נכונה ברגע קריטי.
מייגן יכולה להיות דמות ציבורית מעצבנת, לנהל את תדמיתה באופן שמזמין ביקורת ולקבל החלטות מקצועיות גרועות ועדיין כל זה אינו הופך אותה אוטומטית לבת שפעלה מתוך נקמנות כשהרחיקה את אביה מנכדיו ואולי זה המבחן האמיתי: לא אם אנחנו מסוגלים לסלוח למייגן אלא אם אנחנו מסוגלים להשהות לרגע את הצורך להעניש אותה. אין צורך להפוך אותה לקדושה או את אביה למפלצת - צריך רק להכיר בכך שהזכות להגן על ילדים אינה פרס שמעניקים לאנשים שאנחנו אוהבים. לפעמים, המכשפה באגדה היא פשוט האישה שסירבה לפתוח את הדלת, והפעם יתכן שדווקא הדלת הסגורה היא ההחלטה האחראית ביותר בסיפור הזה.
