"אמא, למה יש מלחמה?": כך תדברו עם הילדים על המצב

בימים אלה, כשהמציאות סוערת ומורכבת לכולנו, אנחנו שואלים את עצמנו איך ועד כמה לשתף את הילדים ולתווך להם את המצב.

נטיית הלב שלנו היא להגן עליהם, לשמור עליהם מפני הקשיים, אך המציאות הזו משפיעה על כולנו - על המבוגרים, על הילדים וגם על התינוקות

כמי שעובדת במרפאה לגיל הרך והינקות בקופת חולים מכבי, אני פוגשת הורים רבים שנמנעים משיחה עם הילדים על המצב, ולעיתים אף חוששים ליזום אותה. זה טבעי ואנושי.

הורים תוהים אם יש להם את התשובות הנכונות, או רוצים להגן על התמימות של ילדיהם, אבל דווקא במציאות שבה כל כך הרבה אינו בשליטתנו ואינו ודאי, חשוב להחזיר לילדים את הוודאות - זו שכן נמצאת בידיים שלנו.

זכרו - התיווך שלנו הוא המרחב המוגן האמיתי שלהם

לעיתים אנחנו אלה שצריכים ליזום את השיחה, כדי לפשט ולתווך את המציאות.כשאנחנו נמנעים מלספר את האמת או מלתווך את מה שקורה, הילדים עדיין מרגישים שמשהו מתרחש סביבם. יש להם קולטנים מצוינים, וכשאין מספיק מידע - נכנס הדמיון. והדמיון של ילדים עלול להיות מבהיל הרבה יותר מהמציאות עצמה.

הכי חשוב - לא לשקר ולהמעיט ממה שקורה

תתבססו על החוויות היומיומיות שהם חווים. תתייחסו למציאות כפי שהיא: האזעקות, טילים, חוסר השגרה, וכן לתחושות הגוף שעולות בתקופה הזו, כמו- דריכות, מתח, בהלה ולעיתים גם כאבי בטן.
אפשר לשזור את כל אלה יחד לכדי סיפור פשוט וברור שנרצה לספר לילדים, ולהוסיף מעט מידע שמותאם לגילם ולבשלות הרגשית שלהם.

כאשר אנחנו הופכים למקור המידע המהימן שלהם, אנחנו גם מונעים מהם לחפש תשובות ללא סינון במסכים או אצל חברים. כך אנחנו מתמקמים ככתובת עבורם כבר מהגיל הרך - וגם בגילאים בוגרים יותר. הביטחון הפנימי של ילדים לא נבנה ממה שקורה בחוץ, אלא מהקשר שמחזיק אותם מבפנים.

כדי להחזיר את תחושת השליטה, אפשר להתמקד בשלושה עוגנים מרכזיים:

אנחנו יחד - הדגישו את הביחד המשפחתי: "אנחנו שומרים אחד על השני, וכל המשפחה שלנו דואגת אחד לשני שנהיה בטוחים". תחושת השייכות והביחד היא נוגדן רב-עוצמה לחרדה.

כוחות וביטחון - לצד ההכרה בקשיים, חשוב להדגיש את הכוחות של הילד, של המשפחה ושל המדינה שמגינה עלינו. לדוגמה: "ראיתי איך פעלת מהר כשנשמעה האזעקה". "התפקיד שלך כשיש התראה הוא…". זה עוזר לילד להרגיש שהוא חלק משמעותי ומעצים אותו.

זה זמני - הזכירו לילדים - וגם לעצמכם - שזה מצב זמני. התקופה הזו תעבור, ונחזור לשגרה.

דוגמאות לתיווך לפי גיל:

ילד בן שנתיים - בגיל הזה ילדים מבינים פעולות ופעלים פשוטים, אבל עדיין לא מושגים מופשטים. הם זקוקים להסברים קצרים ומוחשיים. במקום לומר: "אל תבכה, זה סתם רעש, הכל בסדר", אפשר לומר: "יש עכשיו צליל חזק, והוא קצת מבהיל. בוא נלך לחדר המיוחד שלנו. הנה, הגענו. הממ"ד שומר עלינו. אמא פה איתך, אתה רוצה חיבוק?"

ילד בן שלוש - בגיל הזה ילדים כבר מתחילים לקשר בין רגשות ותגובות ולהבין אותם.
במקום לומר: "אל תפחד, אין מה לפחד",  אפשר לומר: "זה הגיוני שנבהלת. גם הגוף של אמא הרגיש ככה לרגע. הבהלה הזו עוזרת לנו לשים לב וללכת לחדר המוגן. בוא ננסה לנשום יחד".

ילד בן ארבע - בגיל הזה ילדים כבר מתחילים להבין סיבה ותוצאה פשוטה. במקום לומר: "אין היום גן כי הגננת בחופש",  אפשר לומר: "נכון, היום אין גן כי יש מצב מיוחד במדינה שלנו שנקרא מלחמה. זה קצת עצוב שלא פוגשים את החברים, אבל אנחנו יחד בבית. זה מצב זמני ובקרוב נחזור לגן".

ילד בן 5-6 ומעלה - ילדים בגיל הזה כבר מסוגלים להבין הסברים מורכבים יותר. במקום לומר: "אין כלום, הכל בסדר" (כשהילד שומע יירוט), אפשר לומר: "נשמע רעש חזק וזה באמת יכול להבהיל. זה הרעש של המערכת ששומרת עלינו ומפרקת את הטילים בשמיים כדי שלא יגיעו אלינו. אנחנו בתוך הממ"ד והוא שומר עלינו מצוין".

רבות מהתגובות שנראה אצל ילדים בתקופה כזו - קשיי שינה, היצמדות, רגרסיה או משחקים חזרתיים על מלחמה - הן תגובות נורמליות למצב לא נורמלי. התפקיד שלנו הוא לא להתעלם מהפחד, ולא לנסות להעלים את הפחד אלא ללוות אותו. לתת מקום לתחושות הגוף ולרגש - לצד חיזוק התחושה שיש כוחות, שיש תקווה ושאנחנו ביחד.

הילד שלכם אולי לא יזכור בדיוק מה נאמר בכל שיחה, אבל הוא תמיד יזכור מי ישב לידו כשהלב שלו היה זקוק לחיבוק.

ואם אתם חשים ספק לגבי מצבו הרגשי של הילד - אל תהססו להתייעץ, אתם לא לבד בזה.

אוריאן חיות מצרפי היא עובדת סוציאלית במרפאה לבריאות הנפש לגיל הרך והינקות, מכבי שירותי בריאות