מישל רוקביצין הפכה בעל כורחה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם מתקפת הטרור של 7 באוקטובר. רוקביצין, ששירתה בבסיס כיסופים, נפצעה אנושות באותו בוקר, ומאז הציבור הישראלי נחשף לסיפורה דרך מסכי הטלוויזיה - מהמאבק על החיים, דרך השיקום הארוך והמפרך, ועד הרגע שבו צעדה אל החופה. יותר משנתיים אחרי, בראיון אישי וחשוף בביתה שברמת גן, היא ובעלה רינט מספרים על הדרך שעברו יחד: על הטיפולים האינטנסיביים, על הנפש שנאבקה ועל אהבה שלא דועכת. צפו בראיון המרגש.
סיפורה המצמרר של מישל רוקוביצין // אסף הדר | משה בן שמחון
בבוקר 7 באוקטובר, עם חדירת המחבלים לבסיס כיסופים, הסתתרה רוקביצין במיגונית יחד עם חיילים נוספים. רימון הושלך פנימה, ירי נפתח לכל עבר, והיא נפצעה באורח קשה במיוחד. "נקרע לי הכפכף מהירייה ברגל", היא משחזרת. "זה הדבר האחרון שאני זוכרת. אחר כך התעוררתי בבית החולים שיבא תל השומר, אחרי שלושה חודשים של קומה".
הפציעות היו קשות ומרובות: פגיעת ראש עם רסיס שחדר דרך העין ויצא מהגולגולת, פציעות חמורות בבטן וברגל. הוריה קיבלו שיחת טלפון דחופה: מישל חייבת ניתוח מציל חיים. בהמשך הוגדרה כאחת הפצועות הקשות ביותר מאותו יום.
כשהתעוררה, הבינה מיד שהחיים שהכירה נעצרו, ומאבק חדש החל. "הבנתי שאני משותקת, וקיבלתי החלטה: 'להילחם', היא מספרת. "אמרתי לעצמי שאני רוצה לחזור לחיים שהיו לי. בשיקום הבנתי שאני לא יכולה לעשות כלום, אבל כל דבר קטן שקורה היום שווה את זה. אני יכולה לשבת, אני יכולה לעמוד – ואני גם אלך. אין לי ספק".
במשך יותר משנה של שיקום אינטנסיבי, כמעט יומיומי, היא מסרבת להגדיר את עצמה כקורבן. “יש רגעים של אכזבה, כשאני מנסה לעשות משהו ולא מצליחה. אבל אין ייאוש. אני מבינה כמה זה חשוב וכמה אני צריכה את זה". גם על אותו יום היא מדברת בלי כעס: "מה שאמור לקרות - קורה. זה כנראה הגורל".
מי שלא עזב אותה לרגע הוא בעלה רינט, שהגיע למיטתה מדי יום, גם כשהייתה מורדמת ומונשמת. כמעט שנה אחרי הפציעה, ב-1 בספטמבר, הוא כרע ברך והציע לה נישואין. "הבטחתי לכולם שאני אלך על שתי רגליים לחופה ואני אלך", היא אומרת בנחרצות. "עצם הרצון לחזור לחיים נותן לי כוח. המשפחה שלי, הבן זוג שלי - הם הדלק".
הדרך לשם לא הייתה פשוטה. "פעם הייתי נכנסת למקום וכולם היו מסתכלים, 'איזו יפה היא'", היא משתפת בכנות כואבת. "והיום אני נכנסת וכולם מסתכלים אחרת: 'למה היא בכיסא גלגלים'. אני רק רוצה לחזור לדברים הקטנים. לקום בחמש בבוקר, ללכת לעבודה. לא לשיקום. הלוואי".
רינט מצידו מנסה להיאחז ברגעים היותר טובים במהלך התקופה הזו. "לראות אותה שלושה חודשים בקומה, במצב הכי נורא שאפשר לראות בן אדם, ואז כל התהליך הקשה הזה - ופתאום הרגע הזה שהיא נכנסת עם שמלה לבנה וכל כך יפה. זה לא נתפס".
השגרה, הם מספרים, קשה ומתישה. "זה אותו דבר כל יום. שיקום זה אינטנסיבי, שוחק", אומרת מישל. "בלילה, כשכל היום נופל עליי, אני עייפה, כואב לי, נמאס לי. ואז הוא אומר לי: 'את חייבת, זה חשוב’ – וזה מחזיק אותי'. בתוך כל זה קיננו גם פחדים. 'היו לי מחשבות: ואם הוא ילך? ואם הוא יעזוב אותי? לא דיברתי איתו על זה אף פעם. לא רציתי לתת לזה מקום'".
מצידו של רינט אין מקום לספק. "מאותו יום היא ראשונה בסדר העדיפויות. מעל הכול. אם יש לי רופא שחיכיתי לו חודשים ויש לה משהו, אז אני מבטל והולך איתה. אין מחשבה בכלל". גם המריבות, לדבריו, נולדות מאהבה: "הריבים שלנו זה רק על השיקום. תלכי, תעשי, תוסיפי. אפשר לבכות, אפשר להישבר, אבל בסוף נושכים שיניים ואומרים: זה מה שיש. ואנחנו רק עולים".
על הקשר ביניהם הוא מוסיף: "היא תמיד הייתה חזקה. עברנו דברים שאנשים לא עוברים ב-60 שנות נישואים - בשנה אחת". והמבט קדימה כבר כולל חלומות. "אני רוצה שני ילדים", משתפת. "שיהיו בריאים, זה מה שחשוב. ואם תהיה לי אפשרות, אני גם רוצה לאמץ. אם אני יכולה לתת למישהו חיים טובים יותר, אז למה שלא אעשה את זה?".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו