״אימא שלי סיפרה שהיא סובלת, היא ביקשה לסיים את חייה״

מוות מתוך בחירה הוא נושא שמטלטל משפחות, מעורר ויכוחים אתיים ומחייב כל אחד מאיתנו להתמודד עם שאלות של שליטה, כבוד, אהבה ופרידה. בשבוע שעבר, הפך הנושא הזה לאישי מאוד עבור פרופ' דן אריאלי, מהחוקרים המובילים בעולם בתחום קבלת ההחלטות, שבפוסט חושפני וכן עד כאב בפייסבוק, תיאר את הדרך שבה אימו בחרה לסיים את חייה במודע לאחר שלא יכלה עוד להתמודד עם מכאוביה.

"בשנים האחרונות אני חוקר את השאלות הקשות של סוף החיים - מה חשוב לנו ברגעים האחרונים? מה אנחנו רוצים שיזכרו מאיתנו? איך אפשר למות יותר טוב?", פתח אריאלי את הפוסט ששיתף אתמול (שבת) בעמוד הפייסבוק שלו, כשהוא משתף ומסביר כיצד מחקריו הובילו אותו לראיין כמאה דולות של סוף החיים - נשים שמלוות אנשים ברגעיהם האחרונים. "אחת השאלות המרכזיות ששאלתי את הדולות הייתה: מהי מיתה טובה? התשובה חזרה על עצמה, שוב ושוב: במיתה טובה יש ארבעה רכיבים. 1) מיתה ללא כאב. 2) מיתה שבה האדם לא מאבד את הכבוד בגופו. 3) מיתה שיש בה תחושת אהבה. 4) מיתה שאחריה משהו מהאדם ממשיך הלאה, סוג של מורשת".

השיחה ששינתה הכל

את התובנות הללו שיתף פרופ' אריאלי לדבריו עם כל מי שרצה לשמוע, כולל אימו. לפני כשבועיים, כשהיה בכנס באמסטרדם, התקבלה שיחה ששינתה את הכול: "בשבת, אימא שלי אמרה שהיא רצתה לדבר איתי פנים אל פנים, אבל מכיוון שלא הייתה בטוחה מתי אגיע, ביקשה שנתחיל לדבר כבר מרחוק. הפעם לא דיברנו על סוף החיים באופן כללי או תיאורטי אלא על סוף החיים שלה", שיתף בשיחה שניהל עם אימו. "אימא שלי סיפרה שהיא חושבת על הסוף הרבה. שהחיים הפכו קשים מאוד. שהיא סובלת, שכבוד גופה נפגע ושאין לה עוד הנאה מהדברים שאהבה פעם. שהיא רוצה להפסיק את הטיפולים ולסיים את חייה".

פרופ' אריאלי מתאר ברגישות ובאופן כנה עד כאב את הדילמה: כחוקר, הוא רגיל לחשוב על נושאים כאלה מבחוץ, "אבל כשזה הגיע לאימא שלי, נקודת ההתחלה הייתה מאוד אישית ולא מקצועית", שיתף. "רגשית ולא חשיבתית. ובכל זאת המחקר עזר לי. הבנתי מה היא מרגישה, ויותר מזה, הבנתי שהיא חושבת בצורה ברורה, הגיונית, מלאה באהבה ואחריות".

בימים הבאים, כך שיתף, אימו שאלה את אחיותיו האם חשוב להן שתחכה לבנה. "אמרתי להן שאני אגיע בהקדם, אבל שאני מבקש שלא יחכו לי במיוחד ושלא יאריכו את הסבל של אימא אפילו בדקה בשביל לחכות לי", כתב ואז תיאר את מסעו המפרך חזרה לארץ שנעשה עוד בטרם נכנסה לתוקף הפסקת האש עם איראן, שכלל טיסה וסירה קטנה, 20 שעות בדרך לחיפה שהסתיימו בכך שהצליח להגיע בזמן להיפרד מאימו: "הספקתי להגיד לה כמה אני אוהב אותה. דיברנו על זיכרונות מהילדות, על רגעים משמעותיים. היא גם נתנה לי הנחיות לגבי מה שחשוב לה שיקרה הלאה. מורשת. משפחה. באיזשהו שלב היא נרדמה. אחר כך שוב התעוררה ושוב דיברנו והתחבקנו. בלילה היא לקחה את תרופת השינה שלה ובבוקר כשחזרנו מהמקלט, היא כבר לא נשמה".

"משוכנע שהיא עשתה בדיוק את הדבר הנכון"

"מאוד מאוד עצוב לי ואני בוכה תוך כדי הכתיבה הזאת", שיתף את עוקביו בכאב העצום שהוא חש, "אבל אני משוכנע שהיא עשתה בדיוק את הדבר הנכון. כמו התוצאות במחקרים שלי, היא דאגה שלא תסבול ולקחה מספיק תרופות נגד כאבים. היא הייתה מוקפת באהבה. היא דיברה ודאגה למורשת שלה. וכשהשליטה שלה בגופה לא הייתה מספיקה, זה היה סימן שאין סיבה להמשיך. כשהרגישה שזה הזמן, היא לקחה אחריות על הרגע האחרון. אני מתגעגע אליה מאוד, אבל אני גם גאה בה על האומץ, על הכנות, על האופן שבו לקחה בעלות על פרק הסיום של חייה".

סיפורו האישי של פרופ' אריאלי נוגע בסוגיה רגישה בלב הוויכוח הציבורי והאישי, על אחת כמה וכמה ביהדות - האם לאדם הזכות לבחור את מותו? מחקרים עדכניים מראים כי התמיכה הציבורית בהמתת חסד ובסיוע למוות הולכת וגדלה, במיוחד במצבים של סבל מתמשך וחסר תקווה. עם זאת, מדובר בסוגיה שמעוררת רגשות עזים, טריגרים לא מעטים ומחלוקות מוסריות, משפטיות ודתיות.

מחקר שפורסם ב-2020 מצא כי התמיכה הציבורית יורדת כאשר מדובר במצבים מורכבים יותר, כמו דיכאון כרוני או מחלות ניווניות והחשיפה למורכבות האתית מפחיתה את התמיכה. ביהדות, הסוגיה רגישה אף יותר כיוון שקדושת החיים היא ערך עליון. ההלכה מתנגדת להמתה אקטיבית, אך יש פוסקים שמכירים בזכות לסרב לטיפולים מאריכי סבל, במיוחד כשאין תקווה לריפוי.

פרופ' אריאלי מסיים את דבריו בקריאה לשיח חדש: "אנחנו חיים בחברה שבה המוות נתפס ככישלון של הרפואה או נושא שאסור לדבר עליו, אבל אולי הגיע הזמן לשנות את הגישה. אולי במקום להיאחז בחיים בכל מחיר, נוכל ללמוד מאנשים כמו אימא שלי איך למות בכבוד, באהבה, ובבחירה", סיכם כשהוא מצרף לפוסט שצבר אלפי לייקים ומאוד תגובות תמונה שלו לצד אימו.