אורי תמיר מגדיר את עצמו כצורף אוטודידקט, כי לא למד צורפות אף פעם בצורה מסודרת, "לא למדתי בשום מוסד אקדמי. למדתי בניסוי וטעייה. טכניקות יפניות, מצריות, פרסיות, דברים שראיתי ביוטיוב, בספרים ובפורומים. תמיד אהבתי להתעסק בחומר. אני עושה כל תכשיט ביד, וכל תכשיט, גם אם הוא מאותו הסוג, יוצא טיפה שונה".
צורפות היא מלאכה עתיקה ועדינה, היא דורשת הרבה תשומת לב ועבודת ידיים. הסגנון של תמיר גס וגדול. יש בו משקל, נוכחות וגולמיות. הוא מושך אליו לקוחות שאוהבים תכשיטים עם נוכחות, בלי קשר למגדר, גם בנים וגם בנות.
"אני לא עושה תכשיטים יפים", הוא אומר, "אני עושה תכשיטים שיש להם סיפור. כל תכשיט שאני עושה, אני כותב לו גם טקסט. לפעמים זה משפט קצר, לפעמים סיפור שלם שאני כותב ביחד עם התכשיט".
"התכשיט שלי זה קצת כמו קעקוע", הוא ממשיך, "רק שאפשר להוריד אותו ולשים אחד אחר מחר. אני הולך עם הסיפורים עלי, ואז מחליף אותם ועונד סיפור חדש".
מגיל צעיר תמיר אהב להתעסק בחומר - צעצועים, חפצים, כל דבר שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש. אבל מי שנטעה בו את הניצוץ הראשון הייתה סבתא שלו. צורפת חובבת, דור תשיעי בארץ, שהראתה לו איך מחזיקים כלי נכון, ואפילו נתנה לו כמה כלים משלה, "היא לימדה אותי את הבייסיק של הבייסיק, משם התחלתי לבד".
התשוקה לחומר התגבשה אצלו אחרי הצבא לעבודה של ממש. "אחרי הצבא התנדבתי במשלחת לאפריקה. שם הייתה אופציה לבוא ולהיות עם ילדים או לבנות דברים" הוא מספר. "אני בחרתי באופציה של לבנות דברים, והבנתי שזו הדרך שלי לעשות את האימפקט שלי, דרך הידיים".
כשחזר לארץ התחיל לייצר תכשיטים. את החומרים הראשונים הביא מאתרי בנייה ששוטט בהם, ומצא חומרים מתאימים והתחיל למכור בהתחלה בירידים, אבל לפני כחצי שנה, בתחילת 2025, הוא פתח סדנא ברחוב לבונטין בתל אביב, וכיום שם הוא מוכר את התכשיטים שלו ומעביר סדנאות צורפות שבהם אפשר להכין תכשיטים מטקסטורות, חומרים וטכניקות שונות.
"חוזרים למקורות" היא סדרת כתבות שעוקבת אחרי צעירים וצעירות שמחליטים לעסוק במקצועות מסורתיים, מלאכות עתיקות או סמלים תרבותיים - ונותנים להם טוויסט עכשווי, יצירתי ומלא השראה.
כתבת ועורכת תוכן: מורן פרארו
עריכת וידאו: נתנאל יוסף
צלם: גרגורי ירין
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו