הביופיזיקאי אפרים קציר התערב בפוליטיקה רק פעם אחת בחייו – כאשר מונה לנשיא הרביעי של מדינת ישראל. זה התרחש כתוצאה מטרגדיה אישית שקרתה לו, כאשר במאי 1972 טרוריסטים יפנים רצחו 26 אנשים ופצעו שלושה נוספים בנמל התעופה בן גוריון בתל אביב, ואהרון קציר (גם הוא ביופיזיקאי) היה בין הקורבנות. הוא היה נשיא האקדמיה הישראלית הלאומית למדעים באותה עת ויועד להיבחר כבעוד שנה על ידי ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, לנשיא ישראל. כתוצאה מן המאורע פנתה גולדה מאיר לאחיו של אהרון, הצעיר ממנו בשנתיים, בבקשה שיסכים להתמודד לתפקיד.
• כל המבצעים וההנחות ליום כיף מושלם בירושלים - ממש כאן!
אפרים קציר כיהן כנשיא המדינה החל ממאי 1973 עד מאי 1978. בהתאם לחוק הישראלי, במאי 1977 הוא הפקיד את משימת הרכבת הממשלה בידיו של מנחם בגין, לאחר הניצחון ההיסטורי של הליכוד שכונה "המהפך".
בשנת 2000, אפרים קציר בן ה-84 שעלה עם משפחתו כשהיה רק בן 6, סיפר על בגין בכבוד עמוק ודיבר בהנאה מול המצלמה על הליכותיו וגינוניו האירופאיים: "[...] אני לא אשכח, כשהוא היה בא אליי כשהייתי נשיא, הוא היה ראשית כל לוחץ את הידיים של המזכירות שלי. לכל מזכירה היה לוחץ את היד ונדמה לי שהיה מנשק אותה. ואני כאחד שגדל כמעט כמו צבר, חשבתי, 'זה משהו!'"
הולדתם של מיתוסים
ישנן דוגמאות רבות ל"פולניות של בגין". התמונה הראשונה שעולה במחשבה היא התמונה המפורסמת שלו קד עמוקות בפני נשיאה החמישי של ישראל, יצחק נבון ורעייתו, לרגל ההשבעה שהתרחשה לאחר הניצחון הפרלמנטרי השני בקיץ 1981. מעבר לכך, האידאולוגיה והחוש המוסרי החזק שלו באים לידי ביטוי גם בכך שכאשר הגיע לפלשתינה עם צבא אנדרס, אליו הצטרף באוזבקיסטן, הוא לא נטש את תפקידו על מנת להישאר בארץ ישראל. הוא טען כי "נשבע אמונים" שאין עליו לשבור את מילתו, כפי שהסביר לעמיתו ישראל אלדד, ובסופו של דבר אף קיבל מהצבא שחרור של כבוד.
הפולניות שלו הביאה להולדתם של מיתוסים – וגם מהם קיימות דוגמאות רבות. אחת מהן מספרת כי בספטמבר 1978 במהלך המשא ומתן לשלום שהתקיים בין מצרים לישראל, בגין וזביגנייב בז'ז'ינסקי שיחקו משחק שח ולכאורה דיברו פולנית זה עם זה. עם זאת, לא מצוין על כך דבר בביוגרפיה של בז'ז'ינסקי (Pride and Principle,1983), למרות שהוא מספר כי כן היו חילופי דברים שליוו את תחרות השחמט ושהמשחק הסתיים בתיקו: בגין ניצח במשחק הראשון והוא ניצח בשני.
מיתוס מרכזי עוד יותר, שחוזר על עצמו כמעט בכל טקסט בפולנית, הוא ששמו של בגין היה במקור "מיאצ'יסלב ביאגון" והוא עיברת אותו בשלב מאוחר יותר - כמו השמות גרין ובן גוריון, שיינרמן ושרון וקצ'לסקי וקציר. עם זאת, לא הביוגרפים שלו (אריק סילבר, אבי שילון, עפר גרוזברד ודניאל גורדיס) ולא התיק האישי שלו מאוניברסיטת ורשה, מאששים את הטענה הזו (כפי שקבע ד"ר פיוטר גונטרצ'יק). אדרבה, ברשימת הקורסים והתרגילים משנת 1931, כשהחל את לימודיו, הוא רשום כמנחם בגין.
מנחם בגין נולד ב-16 באוגוסט 1913, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעיר ברסט-ליטובסק שאוכלוסייתה מנתה באותה תקופה כ-50,000 תושבים שכשלושה רבעים מתוכם היו יהודים. את בחירת שמו מסביר גרוזברד כך: "מנחם נולד ביום שבת, ב'שבת נחמו'. במסורת היהודית מדי שבת מקריאים מתוך שבע ההפטרות שמפטירים בנביא לאחר קריאת התורה והפרק שהושר ביום הולדתו של בגין נפתח במילים 'נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם' (ישעיהו מ', פסוק א'). כלומר, השם מנחם נגזר מהשורש של המילה נחמו - הוא מישהו שמנחם".
גם סיפור בחירת השמות של אחיו הבוגרים הוא משמעותי. זאב-דב בגין ואשתו חסיה רצו לקרוא לילדם הראשון הרצל, אך רצה הגורל שחסיה - שהייתה צעירה מבעלה ב-23 שנים - ילדה בת. חסיה לא הסכימה לקרוא לילדה הרצליה כפי שהציע בעלה והיא קיבלה בסופו של דבר את שמה של סבתה: רחל. כעבור שלוש שנים, בשנת 1910, נולד להם בן, אשר קיבל את השם הרצל בגין, ושלוש שנים לאחר מכן נולד מנחם בגין. שלושת הילדים נולדו בברסט.
הגרזן של צ'כוב על הקיר
זאב-דב נולד גם הוא בברסט, 50 שנה לפני בנו השני ורק 3 שנים אחרי הרצל, שבו הוא תמך מאוד. אביו של ראש ממשלת ישראל לעתיד היה "מתנגד", כלומר אדם דתי אדוק ששילב בין אמונה ומודרניות. לכן, דיבר באופן שוטף לא רק ביידיש ובעברית, אלא גם בפולנית, רוסית וגרמנית. הוא השתלב בעסק של אביו בעל כורחו ועסק בסחר בעצים, למרות שבמקור שאף להיות רופא. הדבר היחיד שמצא חן בעיניו בעבודתו הייתה האפשרות לנסוע למקומות שונים, ואף על פי כן, הוא נשאר רוב חייו בברסט והיה פעיל מאוד מבחינה חברתית טרם הכיר את חסיה ב-1906. עם הזמן הוא הפך למזכיר העירייה וקידם יותר ויותר את האידאולוגיה הציונית.
הרב הראשי של ברסט בתחילת המאה היה הרב חיים הלוי סולובייצ'יק הידוע, וזאב-דב למד בישיבה שלו. עם זאת, הציונות העמידה את השניים במחלוקת, כיוון הרב התנגד מאוד לתנועה וזאב-דב התמסר לה. ביוגרפיות רבות המספרות על ילדותו של מנחם בגין מציינות כי המחלוקת הזו הפכה בשלב מסויים לסכסוך גלוי כאשר לאחר מותו בטרם עת של בנימין זאב הרצל ביולי 1904 הרב סולובייצ'יק לא הסכים לקיים עבורו אזכרה. כתוצאה מכך פרצו זאב-דב ושכנו מרדכי שיינרמן לבית הכנסת באמצעות גרזן (לפי גרסה אחת של הסיפור - לפי גרסה אחרת הם פרצו לביתו של הרב ולקחו את המפתחות של בית הכנסת), על מנת לקיים בו את הטקס לזכרו של הרצל. זוהי סצנה בסגנון צ'כוב כמעט והיא בעלת אופי כפול: שכן מלבד תפקידה הבסיסי כהכרזה פומבית על נאמנותם לציונות, מרדכי שהשתתף במאורע היה גם סבו של אריאל שיינרמן, לימים אריאל שרון, שסבתו הייתה המיילדת של מנחם בגין.
משוטטים
מלחמת העולם הראשונה פירקה את משפחת בגין. ב-1915 גירשו הרוסים את זאב-דב (ככל הנראה עקב אהדתו לגרמנים) ובספטמבר של אותה שנה, יומיים לפני השריפה בברסט, חסיה נמלטה מהעיר יחד עם שלושת ילדיהם כ-100 ק"מ מזרחה לביתו של בן דודה בדרוהיצ'ין פולסקי. כאשר הלחימה בין הרוסים והגרמנים הגיעה גם לשם, חסיה הצליחה לברוח עם ילדיה לקוברין, שנמצאת בחצי הדרך לברסט. הם גרו בבית ישן ביער ובגין מעלה מתקופה זו זיכרונות נעימים – הוא מספר כי היה נוהג "לרוץ יחף עם אחיו, לקטוף פטריות ואפילו אימץ עורב שהילדים קראו לו האנס" (גרוזברד). רק בשנת 1919 זאב-דב הצליח לאחד בחזרה את משפחתו ולהחזירה לברסט.
בדומה לאחיו הרצל, מנחם למד בבית ספר יהודי מסורתי (חדר) ולאחר מכן בבית הספר תחכמוני – בית ספר יהודי מודרני והומניסטי שפעל בהשגחתו של ארגון הציונות הדתית "המזרחי", שמקימו היה הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק. בגיל 14 מנחם התחיל ללמוד בגימנסיה הפולנית על שם רומואלד טראוגט (אשר במהלך מרד ינואר ניהל את אחד הקרבות ליד העיר קוברין).
"הרגשות הלאומיים היו חזקים אז בפולין, ומנחם, כתלמיד בבית ספר פולני, הושפע מהרוח הזו. התלמידים למדו כיצד סבלה פולין מפלישות ומכיבושים זרים, וכיצד הפולנים נלחמו באומץ למען עצמאותם. רגשות של פטריוטיות, אהבת המולדת, גאווה ואמונה בקיום הנצחי של האומה ריחפו אז באוויר. זו הייתה האווירה בה חינך אביו את מנחם להאמין במטרה של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל." (גרוזברד)
ציונות – הצעדים הראשונים
מגיל צעיר בגין שם חשיבות רבה יותר על החינוך הציוני שקיבל מאביו מאשר על לימודיו בבית הספר. כאשר היה בן 12, ביסס זאב-דב את התפיסה הזו על ידי הרשמת כל ילדיו לארגון השומר הצעיר, שבראשו הוא עצמו עמד. "יחד עם אחותו רחל, מנחם רקד ושר שירים ציוניים - וכבר דיבר עברית מצוינת במפגשים של הארגון". עם זאת, כבר שנה לאחר מכן, זאב-דב הוציא את ילדיו מהשומר הצעיר, כיוון ש "הגיע למסקנה שהקבוצה סוציאליסטית מדי, מה שבא על חשבון אג'נדה יהודית וציונית חד משמעית יותר. הוא החליט שהגיע הזמן שהילדים יצטרפו לתנועת בית"ר... של זאב ז'בוטינסקי" (גורדיס).
"מנחם בגין עשה את צעדיו הפוליטיים הראשונים בתנועת השומר הצעיר. זו הייתה תנועת נוער שנקשרה יותר ויותר לחזון הסוציאליסטי של הציונות. עם זאת, לאחר שנה בחר בגין באופציה פוליטית רדיקלית יותר והפך לתומך של בית"ר, כלומר פעיל במסגרת הציונות הרוויזיוניסטית שהגה ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי", מסביר ההיסטוריון ד"ר דומיניק פילישיאק.
כמה שנים לאחר מכן הזדמן לבגין להאזין לז'בוטינסקי: "ראיתי את ז'בוטינסקי בפעם הראשונה כשנאם בכנס בברסט. הייתי בן 16 והחיים שלי השתנו. אתה יושב ומקשיב לאדם ומרגיש עם כל הווייתך איך הוא מרים אותך יותר ויותר. היית מרותק? לא. פשוט התקדשת".
"שינויים בגישה הפוליטית, בעיקר בקרב צעירים שרק חיפשו דרך חדשה ואידיאולוגיה, לא היו חריגים. למשל, מרדכי אנילביץ', המפקד האחרון של מרד גטו ורשה, החל את פעילותו בבית"ר, כלומר בציונות הימנית, אך לאחר מספר שנים שינה את דעותיו הפוליטיות והפך לפעיל בשומר הצעיר שבו נשאר עד מותו הטרגי ב-1943", מספר פילישיאק.
"ברסט תישאר איתי לנצח"
מנחם בגין התייחס שוב ושוב לנעוריו בברסט - לחורבן העיר היהודית ולרצח אמו, אביו ואחיו בידי הגרמנים. בין היתר, בשנת 1954 כתב: "שאלתי את עצמי יותר מפעם אחת: האם אתה יכול לנסוע לברסט כפי שאתה יכול לנסוע ליוהנסבורג או לניו יורק, האם היית הולך לעיר שבה בילית את נעוריך שטופי השמש? בכל פעם שאני שואל את עצמי את השאלה הזו אני חש עצב עצום ושומע את התשובה המרה: לא תלך לעיר בה גדלת, למדת, חלמת, סבלת וגם היית בה מאושר. הרי זה כבר לא קיים... לא, אני לא אלך אחרי הצללים, הם קיימים בתוכי... לא, לעולם לא אגיע שוב לברסט, אבל ברסט תישאר איתי לנצח".
שמונה עשרה שנים מאוחר יותר, ב-1972, השתתף מנחם בגין במפגש של ילידי ברסט. עד סוף המאה הקודמת הייתה קיימת בישראל אחווה משגשגת של יהודים בעלי שורשים משותפים, בעיקר ממרכז ומזרח אירופה. במהלך נאום נוגע ומצמרר במיוחד, הדגיש בגין את גאוותו בעיר נעוריו וכינה אותה "אם ישראל". הוא חזר על האגדה המספרת על רבי שאול ואהל קצנלנבוגן היהודי, שהיה תושב ברסט אשר כיהן כמלך פולין במשך יום אחד בזמן שבין מותו של המלך הפולני סטפאן באטורי וטרם מינויו של המלך החדש. כמו כן, בגין הזכיר כי כאשר תושבי ברסט התפללו לגשם, לא היה זה לגשם שימלא את נהר הבוג, אלא לגשם שירד בארץ ישראל.
הוא הוסיף כי כעת, בהיותם בישראל, ההיפך הוא הנכון: הם רואים בנפשם את בית הכנסת בברסט, מואר חגיגי, והם שומעים את התפילה הבלתי נשכחת של בנו של הקצב, ברל'ה. עם זאת, לאחר מכן הוא התייחס לדבריו של ש"י עגנון שנאמרו ב-1966 לרגל קבלת פרס נובל לספרות: הנוכחים בחדר מגיעים מברסט-ליטובסק, אך נולדו בירושלים. "הכרת טובה לאבותינו, הכרתה טובה על אהבתם לארץ ישראל, הכרת טובה על תפילתם, הכרת טובה על אמונתם בבוא המשיח. להורינו לא הייתה הזדמנות כזו, אבל ילדיהם זכו אחריהם ב'ראשית הגאולה'. אם כך, מתוך אהבת ישראל, מתוך אהבת אדמת ישראל וירושלים, נקדש את אפרם הפזור, נפאר את נפשם בקדושה ובטהרה, ונישא בלבנו את זכר אהבתם מדור לדור".
ורשה
על קיר הכניסה לאודיטוריום Maximum, כלומר בלב ליבה של אוניברסיטת ורשה, תלוי שלט המנציח את אחד הבוגרים המפורסמים ביותר של האוניברסיטה, למרות שהישגיו לא היו קשורים למקצוע המלומד או אפילו לפולין.
"מנחם בגין - מדינאי ישראלי, ראש ממשלת מדינת ישראל, חתן פרס נובל לשלום לשנת 1978, בוגר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ורשה ב-1935".
מנחם בגין עבר מברסט לוורשה בשנת 1931, כשהתקבל ללימודים באוניברסיטת ורשה. למעשה, כל שלושת האחים למדו שם: רחל למדה היסטוריה, הרצל מתמטיקה ומנחם משפטים. בגין הושפע מאוד משנות ה-30 הסוערות, בהן בילה בוורשה בלימודי משפטים ובלימוד אומנות הנאום. היו אלה זמנים של לאומיות קיצונית ופאשיזם, וגם באוניברסיטה התחוללו פרעות אנטישמיות.
"יש לנו כנופיות שונות, בין אם מדובר ב'נוער הכלל-פולני' (Młodzież Wszechpolska) או חוגים הקשורים ל"מחנה פולין הגדולה" (Obóz Wielkiej Polski) או למפלגה הלאומית, אחת ממטרותיהן העיקריות הייתה טרור לאומי נגד הקהילה היהודית. לצערי מדובר גם בסטודנטים ולא רק באנשים משולי החברה. בנוסף, קמו גם קבוצות התגוננות יהודיות שהוקמו על ידי נציגים ציונים, אשר לא רק הגנו על סטודנטים בערים גדולות יותר כמו ורשה, וילנה או לבוב, אלא גם הוקמו בעיירות קטנות יותר", מדגיש פילישיאק.
ההיסטוריון מציין שעד 1935, כלומר עד מותו של יוזף פילסודסקי, תנועות הסנאציה לא היו אנטישמיות ואף ביקשו לטפח יחסי ידידות בין הפולנים והיהודים. הוא גם מדגיש שהחיים הפוליטיים היהודיים היו "קדחתניים מאוד" ובפולין שלפני המלחמה זרמי הציונות השונים התחככו זה בזה והתקיימו בקונפליקט, ביניהם אלו שלא תמכו ברעיון שיבת היהודים לארץ ישראל.
המחלוקת על המאבק בבריטים
ברובע פראגה בוורשה, ברחוב שרקובסקייגו 7 ליד תחנת הרכבת וילנסקי, עומד בניין מעונות יהודי לשעבר שנבנה ב-1926. מדובר בבניין אפור ומוזנח בן חמש קומות. משני צידי השערים הסגורים תלויים לוחות זיכרון המציגים את ההיסטוריה הייחודית והטרגית של המקום הזה. השלט מימין לדלת הכניסה מציין כי אחד מדיירי המעונות היה מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל לעתיד וחתן פרס נובל. השני מציין כי לאחר מלחמת העולם השנייה היה זה מקום מושבו של המשרד המחוזי לביטחון הציבור, כלומר – מקום שהיה למעשה תא עינויים סטליניסטי.
באודיטוריום שבפנים נערך הקונגרס הבינלאומי השלישי של בית"ר בספטמבר 1938. במהלכו התעוררה מחלוקת חריפה וגלויה בין בגין לז'בוטינסקי לגבי שבועת בית"ר. בגין דרש כי תוכן השבועה הקורא להגנת היישוב היהודי בפלשתינה ישונה להתחייבות להילחם למען הקמת מדינה יהודית. בגין היה משוכנע שהדרך לעצמאות היא מאבק מזוין והתעקשות מול בריטניה שלא עמדה בהצהרת בלפור, במסגרתה הבטיחה ב-1917 להקים בית לאומי ליהודים. לעומת זאת, ז'בוטינסקי דגל בגישה פייסנית יותר והודה שלמרות שבריטניה לא התנהלה ביושר הוא חושש כי קונפליקט ישיר עמה יוביל למלחמת אזרחים בפלשתינה. בסופו של דבר, העניין הועמד להצבעה שבה תמכו רוב הנוכחים בעד חזונו של מנחם בגין.
כראש ממשלה, בגין הכחיש שהיה ניתוק כלשהו בינו לבין זאב ז'בוטינסקי (שנפטר ב-1940). זוהי טענה מתקבלת על הדעת, שכן במאי 1939 הגיע ז'בוטינסקי מפריז לחתונה של מנחם ועליזה בדרוהוביץ' - עיר הולדתה של הכלה. שנים לאחר מכן העלה בנם, בנימין, את הסיפור המשפחתי לפיו בשלב מסוים במהלך סעודת החתונה נפלה הטבעת מידה של אמו, וז'בוטינסקי יחד עם בגין חיפשו אותה על ארבע מתחת לשולחן.
בלילות לבנים
"בישראל אומרים שבגין הוא מאוד פולני. הוא כנראה היה הפוליטיקאי היחיד בישראל שנישק את ידיהן של הנשים בכנסת", סיפר ב-2017 צבי רבנר, אז שגריר ישראל פולין, באירוע הוצאת תרגום הספר של בגין, בלילות לבנים.
"בגין היה ללא ספק ראש הממשלה הכי יהודי בישראל ובו בזמן גם הכי פולני. הוא היה ראש הממשלה הישראלי היחיד שסיים את לימודיו בפולין", טוען ההיסטוריון הישראלי ד"ר לורנס ויינבאום.
"מנחם בגין גדל והתחנך בפולין העצמאית", מוסיף ויינבאום. "עד סוף ימיו הוא הושפע מההיסטוריה של המאבק לתקומת פולין ומהלאומיות הפולנית. פולין הייתה עבורו מודל למאבק לעצמאות. הוא הכיר את השפה הפולנית ואת הספרות הפולנית הכי טוב מכל מנהיגי ישראל והיה ראש הממשלה היחיד ששירת בצבא הפולני. מעבר לכך, הוא כנראה הכיר הכי טוב גם את המנטליות של הפולנים".
בניגוד לאבותיה האחרים של הציונות שהגיעו מפולין או פעלו בה, כמו הרב קלישר או דוד בן גוריון, סיפורו של מנחם בגין אינו סובב רק סביב החלום להקמת מדינה ליהודים. בגין גדל וחי בעולם של מאבק לאומי. בימיו כסטודנט הוא היה עד לעלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה ולכך שבריטניה לא עמדה בהבטחה שלה ואף מנעה בפועל מיהודים להגיע לישראל בתקופה הרת סכנות. העובדה כי היהודים חיו בסבל הבהילה אותו עמוקות, בעוד שראה כיצד המיליציות הלאומניות מסתובבות ברחובות וברחבי באוניברסיטה שלו בוורשה. אמונתו כי על העם היהודי להילחם על מקומו על פני כדור הארץ נולדה מהמודעות שלו להתרחשויות התקופה, אשר השפיעו על האידאולוגיה שלו כמנהיג ישראל וכראש ממשלת הימין הראשון.
המאמר נכתב עבור פרויקט הקרן המזרח אירופאית על שם יאן נובאק-יז'וראנסקי במימון משרד החוץ של הרפובליקה הפולנית, במסגרת תחרות "דיפלומטיה ציבורית 2021". הפרסום מבטא את דעות המחבר בלבד ואינו מצביע על עמדתו הרשמית של משרד החוץ של הרפובליקה הפולנית.
תרגום לעברית: מאיה ברבור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו