שתי דמויות יוצאות דופן בהיסטוריה של העיר טורון נמצאות במרחק של עשרים מטרים בלבד אחת מן השנייה: זהו המרחק שצריך למעשה ללכת מהאנדרטה של ניקולאוס קופרניקוס שנמצאת בכיכר העיר העתיקה עד הפסל של הרב צבי הירש קלישר, שהוצב לפני עשר שנים על חזית הבית שהיה שייך לו פעם.
עם זאת, בעוד שקופרניקוס מוכר בכל העולם, על קלישר לא שמעו אפילו בחנות הספרים בשרוקה 46, שם חי ופעל האיש שחיבר את אחד הטקסטים החשובים עבור ישראל המודרנית: דרישת ציון (1862). איש שכבר בשנת 1836 "הגה את הביטוי הספרותי הראשון של אקטיביזם משיחי יהודי באירופה המודרנית", כפי שמציינת פרופ' ג'ודי מאיירס, אחת מהחוקרות המרכזיות העוסקת בקלישר. ואכן, צבי קלישר היה מי שהגה את הרעיון הראשוני שהעניק השראה לדורות של יהודים לפעול למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
"אנחנו נמצאים במרכז העיר טורון ברחוב שרוקה, לשעבר ברייטשטראסה (Breitestrasse) ועוד קודם לכן, פרידריך-וילהלם-שטראסה", כך מספרת אנה ביאניאשבסקה שעבדה שנים רבות בארכיון העיר ועד היום עוסקת בהנצחת מורשתו של הרב קלישר. – כאן נמצאו בנייני דירות האליטה של העיר והרב קלישר התגורר עם משפחתו עד סוף ימיו ליד אנדרטת קופרניקוס, הניצבת בכיכר העיר המרכזית משנת 1853.
היהודים מוויילקופולסקה
אבותיו של קלישר היו יהודים פולנים שהתגוררו בפולין מזה דורות ועם הגעתם אליה בחרו להתמקם בעיר קאליש. זהו מקורו של דור גדול של רבנים, שחלק גדול ממנו היה קשור לעיר לשנו מתחילת המאה ה-18 (שהיום נמצאת רק שעה נסיעה מערבה). בלשנו נולד צבי הירש קלישר בתחילת אביב 1795 וויילקופולסקה התבררה כמקום שבו "התרבות הפולנית-יהודית עיצבה את האופן בו חונך וגדל", כפי שכותבת פרופ' מאיירס. צבי למד בשנים 1803–1818 בישיבת לשנו של הרב לורברבוים ולאחר מכן בישיבה של הרב המפורסם עקיבא איגר בפוזנן. מעט ידוע לנו על השנים של קלישר בבתי הספר, מלבד העובדה שבשתי הישיבות למד יחד איתו אליהו גוטמכר.
הוריו של קלישר עברו לטורון מלשנו מספר שנים לפני שבנם סיים את לימודיו והוא הצטרף אליהם ב-1818. משפחתו הייתה אמידה למדי, אך צבי הצעיר התעשר אף יותר כששנתיים לאחר מכן נשא לאישה את גיטל כהן, בתו של סוחר תבואה עשיר מהעיר הסמוכה ניישבה. לא פלא שיחד עם אחיו משה, היה מסוגל להרשות לעצמו לרכוש בית דירות רב-משפחתי גדול ברחוב שרוקה. כאן, במשך עשרים ושבע שנים גיטל ילדה ארבעה-עשר ילדים ולאחיו של הרב נולדו עוד אחד-עשר נוספים.
החיים בטורון
טורון של המאה ה-19 הייתה עיר פרוסית בינונית והקהילה היהודית בה מעולם לא הייתה גדולה במיוחד. עם זאת, בימי חייו של הרב קלישר עלה מספרם של היהודים מ-600-700 איש בלבד לכ-1,200 (בשנת 1871) והם היוו 7.5% מכלל התושבים.
הרב קלישר - שלעתים רשום בארכיון העירוני תחת השם "קליסקי" (Kaliski) - סיפק במשך יותר מחצי מאה לתושבי טורון שירותי הדרכה רוחנית ללא כל תשלום. הוא התעקש כי אינו מסוגל לגבות כסף על הפצת כתבי הקודש או על מילוי תפקידו. בנוסף, סירב תדיר לקהילות יהודיות מערים אחרות אשר הציעו לו שכר משמעותי במטרה לנסות לפתות אותו לעבור אליהן. הוא אפילו פרסם את ספריו מכיסו הפרטי וחילק אותם בחינם. הוא היה מסוגל להרשות זאת לעצמו הודות לגיטל שהייתה אשת עסקים יעילה במיוחד ומאוחר יותר בזכות ההון שצברו בניו, אשר רכשו בתים בעיר ולפי הרשומות שנשמרו שילמו מסים גבוהים פחות או יותר פי עשרה מהממוצע לתושבי טורון.
מקורות האמונתו של הרב קלישר
רעיונות גדולים מקבלים צורה במסגרת תנאים חברתיים ופוליטיים ספציפיים, וזה לא היה שונה במאה ה-19 במקרה של הולדת הרעיון להקמת מדינה ליהודים בארץ אבותיהם. עבור רבים באותה עת - יהודים ונוצרים כאחד - הקמתה של מדינת ישראל בארץ הקודש הייתה תוצאה ישירה של אירועי התקופה. לאחר הכרזת העצמאות של יוון המודרנית ב-1827, האימפריה העות'מאנית איבדה את שליטתה על הלבנט כתוצאה מההתמרדות של הפאשה המצרי מוחמד עלי (1831–1833).
הארכיבישוף של קנטרברי והארכיבישוף של דבלין קראו את האירועים הללו דרך עדשת הביבליה ועלו מול בית הלורדים ב-1833 בטענה כי המסר של התנ"ך הוא ברור: היהודים יאכלסו בשנית את מדינתם בפלשתינה. בשנת 1838 הלורד שאפטסברי, הציוני הנוצרי החשוב ביותר במאה ה-19, החל את הקריירה שלו עם פרסום התייחסותו המתוקשרת בנושא זה, שהייתה הראשונה מיני רבות.
להשתלטות של מוחמד עלי על פלשתינה מידי הטורקים הייתה השפעה חזקה על דמיונו של הרב קלישר, שעקב בקשב רב מביתו בטורון אחר האירועים במזרח התיכון. הוא ראה את נצחונו של הפאשה כסימן לכך שהוא "חי בתקופה מלאה באפשרויות משיחיות" (מאיירס). מכאן הטיעון המרכזי במכתבו לאמשל רוטשילד (1836), שהיה יהודי עשיר מגרמניה, בו קבע כי חילופי השלטון על ארץ ישראל מנבאים את העידן המשיחי ופותחים את האפשרות לקנות את האדמה הזו על ידי רוטשילד, שליח האלוהים.
קלישר שזר בתפיסת המשיחיות שלו (כלומר, האמונה שבמהלך חייו יגיע המשיח) מספר עקרונות. המכנה המשותף לכולם הייתה התקופה בה הוא חי, אותה הוא ראה כחיובית ומלאת הבטחה. כפי שהדגישו הוגים רבים - מג'ודי מאיירס ועד יוסי קליין הלוי - משיחיות יהודית נוטה להיקשר מצד אחד לאירועים חיוביים ומצד שני לאירועים סופניים שמועדים לכישלון. קלישר "שלא חווה אנטישמיות" (מאיירס), פירש את האמנציפציה ההדרגתית של יהודי אירופה כסימן משיחי. העובדה שעוד ועוד אימפריות ומדינות העניקו זכויות ליהודים ניבאה מבחינתו את בוא הישועה.
הוא תפס באופן דומה את פעילותה של משפחת רוטשילד העשירה ואת מעמדו של משה מונטיפיורי שהיה הפטרון של הקהילה היהודית באנגליה ובירושלים, עמו הוא התכתב. הוא סבר שכפי שאצילים שאינם יהודים מקשיבים לדבריו, כך גם עליהם לקחת בחשבון את התנ"ך במעשיהם ובחייהם - כדוגמת סיפורם של מרדכי והמלך הפרסי כורש ממגילת אסתר. הוא סבר שמתרחשת תקופה דומה לזו המתוארת בספרי עזרא ונחמיה, בה יהיה צורך להקים מחדש את פולחן המקדש ולבנות מחדש את היהדות, כפי שנעשה לאחר גלות בבל. היה לו אף חזון לשחזור פולחן ההקרבה בבית המקדש בירושלים.
עוד אחד מן הסממנים על בוא המשיח הייתה לדבריו תמיכת הנוצרים ברעיון הציוני. הוא שם לב כי כבר בשנות השלושים, עקב התערערות כוחו של הסולטאן, הממסד הבריטי ראה את הלבנט כמקום האפשרי להקמתה של מדינה יהודית. עד סוף ימיו קלישר היה עד להתפתחות המחשבה הזו בקרב הנוצרים, בעיקר האוונגליסטים. מעט מאוחר יותר, בשנות ה-60 וה-70, מי שייצג את התנועה הזו מבחינת קלישר היה הרב הנרי דונאנט מז'נבה, מייסד הצלב האדום, קלוויניסט וציוני נוצרי קנאי. קלישר ראה בתמיכה הזו, כמו במקרים אחרים של תמיכה נוצרית ברעיון ההקמה של מדינה יהודית, כסימן חיובי אשר יביא לפי אמונתו להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ הקודש.
"כמומחה לתורה ולתלמוד, הוא היה נחוש ועקבי", אומרת ביאניאשבסקה.
"הוא דגל ביישוב האמונה עם התבונה. הוא מתח ביקורת על היהודים על היעדר שאיפותיהם הלאומיות במצב שבו רוב מדינות אירופה הטיפו ללאומיות והוא אף הציב את הפולנים כדוגמה".
המשיחיות אינה פסיבית – אלא אקטיבית
בשנות ה-60 של המאה ה-19, צבי הירש קלישר הוציא את שאיפתו ללאומיות היהודית לפועל והצעד הראשון בדרך ל"משיחיות פעילה" (כפי שמאיירס מסבירה את משמעות השם דרישת ציון) היה חידוש הקשר ב-1857 עם עמיתו מן הישיבה בווילקופולסקה, הרב אליהו גוטמכר. במסגרת התכתבותם הם פיתחו יחד פתרון לכל מה שלדעתם עשוי להוות שאלה הלכתית בנוגע לשיבת היהודים לארץ אבותיהם. לאור זאת, בשנת 1860 התקיימה בטורון ועידת פעילים ציונים ורבנים ביוזמתו של קלישר ובאותה שנה הוא הצטרף לאיגוד החדש של חיים לוריא בפרנקפורט שקם סביב סוגיית ההתיישבות בפלשתינה.
כפי שכבר הוזכר, קלישר כלל את דעותיו על שיבת יהודים לארצם המקראית בחיבורו דרישת ציון. כתב היד של הספר היה מוכן כבר בשנת 1860 והרב החל להפיץ עותקים שלו, אולם, הספר עצמו יצא לאור באופן רשמי בשנת 1862 באלק, על ידי ההוצאה של כתב העת "המגיד". שלוש שנים לאחר מכן, הספר יצא לאור בגרמנית גם בטורון. עד היום הוא לא תורגם לפולנית ובעיר בה התגורר המחבר לא קיים עותק של היצירה הזו, שנחשבת לאחד מעמודי התווך של הציונות - לא בספריית האוניברסיטה ולא בספרייה המחוזית. בנוסף, אין בטורון ארכיון שמוקדש לזכרו או אפילו רחוב על שמו.
בדרישת ציון, קלישר מעלה טיעונים לטובת רעיון ההתיישבות בארץ ישראל והקמת מדינה יהודית והוא מבסס את הפרויקט הזה על נבואות הישועה המקראיות. עם זאת, הוא לא ציפה לנס, מתוך אמונה שהדרך להגשים את החלום הזה היא רק באמצעות תושייה לאומית. הוא האמין שהעם היהודי מחוייב על ידי אלוהים לחפש באופן פעיל את ציון וכך הוא מבטא זאת בספרו:
אין לראות את ישועת ישראל, שאנו מייחלים לה, כנס פתאומי. הקב"ה לא ירד פתאום מהעננים ויצווה על עמו לצאת לדרך. לא ישלח משיח משמים כהרף עין, בכדי שלקול שופרות יתאספו בירושלים פזורות ישראל. הוא לא יקיף את עיר הקודש בחומת אש ולא ירד בית המקדש מהשמיים. האושר והניסים שהובטחו על ידי עבדיו הנביאים ודאי יתגשמו - הכול יתגשם - אך לא נרוץ בבהלה ופחד, כי גאולת ישראל תבוא לאט לאט וקרן הגאולה תאיר בהדרגה.
יחד עם הרב אליהו גוטמכר חתם קלישר על עצומה להקמת מושבה חקלאית יהודית בארץ ישראל. הוא שאף כי הרווחים מעיבוד האדמה באזורי המושבות יתמכו בתקציב הארגונים הציוניים, והודות למאמציו היישוב היהודי מקווה ישראל קם ליד יפו ב-1870 ובו הוקם בית ספר לחקלאות (שם ביקר תיאודור הרצל ב-1898 במהלך נסיעתו היחידה לפלשתינה כאשר נפגש עם הקיסר וילהלם השני למען היוזמה הציונית). קלישר עצמו מעולם לא נהנה מפרי עמלו ולא חווה את התממשות הרעיון שלו, שכן מעולם לא ביקר בפלשתינה.
הרב קלישר נפטר עקב מחלה כעבור ארבע שנים ב-1874. אחד מבניו, אשר רכש חלקת קרקע ליד קבר רחל בבית לחם, התיישב בישראל, ועוד אחד השתתף בוועידת חובבי ציון בקטוביץ ב-1884.
הרב מטורון היה הראשון להעלות את הרעיון להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כ-60 שנה טרם הופעת מדינת היהודים (1896) - כמעט רבע מאה טרם הולדתו של תיאודור הרצל (1860) שנחשב לאבי הציונות המודרנית. אלא שלעומת התפיסה הציונית של הרצל המבוססת על לאומיות עכשווית, בבסיס התפיסה של קלישר נמצאת הברית המקראית בין עם ישראל לאלוהים והקשר שלו לארץ ישראל. לכן, הרב נתפס כאבי הציונות הדתית בישראל עד היום, ויש להוסיף שספרו דרישת ציון הוצא בה פעמיים - בכל פעם בתקופה חדשה של תקווה משיחית. לראשונה בשנת 1919, ביוזמת הרב הראשי של פלשתינה (אמנם החל מ-1921) אברהם קוק, וחצי מאה מאוחר יותר, ב -1969, ביוזמת בנו רבי צבי יהודה קוק.
ברחוב שצ'טנה 10/12, שבעים מטר מהבית ברחוב שרוקה, על אחד מבתי הדירות הישנים ישנו שלט זיכרון. הוא ממוקם לצד שלט הבר "מלגוסיה" ושלט של משרד הנוטריון, ומוצב לזכר בית הכנסת שהוקם ב-1847 ונהרס על ידי הגרמנים באוקטובר 1939, בו לימד ועבד הרב קלישר.
מוכר בכל אירופה – אך נשכח בטורון
טורון של המאה ה-19 הייתה עיירה קטנה יחסית עם אוכלוסייה של כעשרים אלף. הקהילה היהודית המקומית, שאמנם חיה היטב, הייתה קטנה, אך מנהיגה הרוחני עדיין זכה לשם ולעוקבים בכל רחבי אירופה ואפילו באמריקה, שם מוהליבר הוציא החלטה המאפשרת לאב יהודי לבצע ברית מילה לבנו, גם במקרה ואמו אינה יהודייה. כמו כן, כפי שהוזכר לעיל, קלישר התכתב עם רוטשילד ומשה מונטיפיורי והרב הסרבי המפורסם אלקלעי הגן עליו מפני ההאשמות שטענו כי תורתו חורגת מן האורתודוקסיה. זהו אותו אלקלעי שמילא תפקיד מרכזי גם בחייו של הרצל - אשר היה נכדו של אחד התלמידים של הרב, שהטיף לחזרת היהודים לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית.
מלבד הדעה המוטעית שקלישר היה יהודי גרמני, ישנה אחת נוספת: שאמנם הוא היה איש חזון, אך לא היה מוכר בקרב בני דורו. הנחה זו איננה נכונה, שכן בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19, הגותו על קלישר הועלתה גם באודסה הרחוקה על ידי ליאון פינסקר, שהיה עתיד להפוך לאחד מראשי תנועת חובבי ציון בתחילת שנות ה-80. עשרים שנה לפני הקמת התנועה, פינסקר הזכיר בשלוש פעמים נפרדות במאמריו עבור כתב העת הרוסי ציון את פעילותו של קלישר. דרישת ציון צוטט גם על ידי משה הס, ידידו של קרל מרקס, שכלל בספרו רומא וירושלים (1862) קטע בן שלושה עמודים מתוכה.
יתרה מכך, הרב קלישר הצליח לרכז בהצלחה סביב הרעיון הציוני שלו רבנים נוספים שתמכו בשיבה לישראל - רבנים ממדינות רבות באירופה. מלבד גוטמכר ואלקלעי היו גם הרב הליטאי נתן פרידלנד, הרבנים ההונגרים יוסף נטונק ועקיבא שלזינגר - וכן רבים אחרים, אפילו מצרפת ואנגליה.
בסוף שנות ה-50 החליט קלישר להגיע גם לקהילות יהודיות מחוץ לטורון. לכן, הוא שינה את דרך הפעולה שלו והחל לפרסם בכתבי עת חדשים בשפה העברית. הוא שיתף פעולה בעיקר עם המגיד מאלק ועם העורך שלו הראשי דוד גורדון, ממייסדי השפה העברית המודרנית.
"מלבד עברית, קלישר ידע גם יידיש וגרמנית", מציינת ביאניאשבסקה. כמו כן, פרופ' מאיירס טוענת כי הוא כתב בעברית, אם כי לפעמים גם בגרמנית, אך באמצעות אותיות עבריות. עם זאת, יש להניח שהוא הכיר גם את השפה הפולנית, שבניגוד לסטריאוטיפים הקיימים על ישיבות, נלמדה בלשנו ובפוזנן עוד בתקופת חייו.
לאחר מותו של קלישר ב-1874, פרסם העיתון הגרמני טורנר זייטונג מטורון, שהוא לא היה רק מחבר של טקסטים דתיים, אלא גם סמכות כריזמטית בקרב יהודי העיר ומותו אף צוין על ידי העיתון גאזטה לבובסקה, שתיאר אותו כ"יהודי פולני".
"להלווייתו של הרב הגיעה גם הקהילה הנוצרית של העיר. זה היה מדהים, הרב קלישר ודאי נהנה מסמכות רבה, שכן העיתונות באותו יום דיווחה כי "נוצרים רבים מבכים את לכתו" והטקס היה ללא ספק חגיגי מאוד", מספרת ביאניאשבסקה.
הרב צבי הירש קלישר נקבר בבית העלמין היהודי, ששרד את מלחמת העולם השנייה, אך נסגר ב-1975 על ידי רשויות העיר. עם זאת, המצבה שלו נעלמה בנסיבות מסתוריות מספר שנים קודם לכן ושרדה רק תמונה אחת שלה מסביבות 1960. נכון להיום, היכן שהיה בית הקברות יש פארק קטן עם גבעה מכוסה בדשא ועצים. במרכזו ישנה אנדרטת זיכרון ועליה לוח הנצחה לרב ולבני קהילתו הקבורים שם. את התמונה הסוריאליסטית ודיכאונית הזו משלים בלוק של דירות בן ארבע קומות עם מרפסות כביסה, המשקיף על בית הקברות לשעבר וגזע של עץ טיליה (העץ נכרת עקב פגיעת ברק) המוקדש לאיש שחי ועבד בטורון, אשר הניח את היסודות עליהם הוקמה ישראל המודרנית.
המאמר נכתב במסגרת פרוייקט הקרן המזרח אירופאית על שם יאן נובאק-יז'וראנסקי במימון משרד החוץ של הרפובליקה הפולנית. תרגום לעברית: מאיה ברבור
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו