לפני שבע שנים, הרב של חב"ד בטייוואן פנה אל ג'פרי שוורץ, איש עסקים ונדבן יהודי שסייע לממן את מוסדות הקהילה היהודית הקטנה במשך שנים. הרב, שלומי טביב, שאל את שוורץ אם יוכל לממן הקמת מקווה טהרה, לטובת חברות וחברי הקהילה המקפידים על מסורת הטבילה עתיקת היומין.
הייתה רק בעיה אחת: לשוורץ, שחי בטייוואן במשך עשרות שנים אחרי שגדל בקהילה קונסרבטיבית בקליבלנד, לא היה מושג מהו מקווה. לאחר שהוסבר לו, סבר שאין די תושבים אורתודוקסיים בטייוואן כדי להצדיק את עלויות הבנייה, על אחת כמה וכמה כשבאזור עדיין לא נבנה אפילו מקום ייעודי לתפילה.
"הוא אמר שזה יותר חשוב מבית כנסת", נזכר שוורץ. "הוא אמר שנשים אורתודוקסיות צריכות מקווה בכל חודש. אמרתי, 'טוב, כמה נשים אורתודוקסיות יש כאן שצריכות את זה?' והוא אמר שאולי אחת או שתיים או שלוש.
"אני עושה הרבה עבודה פילנתרופית כאן בטייוואן, ואמרתי, 'יש רשימה ארוכה של אנשים שמחכים הרבה לפניך לקבל את הכסף שלי'", סיפר שוורץ.
אבל כעת, שבע שנים אחרי, שוורץ מתכונן לפתוח את המרכז הקהילתי היהודי הראשון אי פעם בטייוואן: מתחם שעלה 16 מיליון דולר, המשתרע על למעלה מ-2,000 מטרים רבועים וכלולים בו אולם אירועים ל-300 איש, מסעדה כשרה, חדרי כיתות, מוזיאון יודאיקה עם פריטים מן האוסף האישי של שוורץ - ובית כנסת בראשות טביב, וכן, יהיה בו גם מקווה. תקרת המקווה מצופה בריקוע זהב והמבנה מעוטר בפסיפס שנעשה לפי הזמנה בלבנון.
המרכז הקהילתי היהודי מיסודו של ג'פרי ד' שוורץ, שאמור להיפתח רשמית בדצמבר בטאיפיי, תוכנן בעזרת אשתו של שוורץ, נא טאנג, מוזיקאית ושחקנית טייוואנית. טביב ומשפחתו יגורו במבנה.
שוורץ מקווה שהמרכז יהיה קרן אור של תרבות יהודית במדינה המונה 23.5 מיליון נפש, שבמשך ההיסטוריה לא ידעה מעולם אוכלוסייה יהודית משמעותית. ההערכות על מספר היהודים הנוכחי בטייוואן נעות בין 500 ל-1,000 בני אדם. במשך עשורים נהגו בני הקהילה להתכנס במרחבים קטנים מאולתרים לתפילות ולאירועים חברתיים אך לא היה להם מקום מפגש מרכזי גדול. בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, לפני שעיקר הייצור באזור עבר לסין, נהג הרב אפרים איינהורן - כיום בן 102 - לארגן בחדר במלון תפילות לאנשי עסקים שהיו בנסיעות.
"אמרתי, עם כל השנים האלה שהקדשתי לטייוואן, אני צריך לבנות מורשת ליהודים", אמר שוורץ', שחי באי הטייוואני כמעט 50 שנה, מאז שסיים את לימודיו בקולג'. בשנת 1975 הקים את העסק שלו, אשר צמח והיה לתאגיד חברות המציעות שירותי שרשרת אספקה. "כשהדורות הבאים יגיעו, יהיה להם מקום שיוכלו להתגאות בו, שיוכלו להבין שאפשר בכל זאת להיות יהודי בטייוואן ועדיין להיות חלק מן הקהילה הטייוואנית".
המרכז של שוורץ אינו מסונף לקבוצת הקהילה היהודית הטייוואנית, שבעבר היה חבר בה במשך עשרות שנים. מאז פרוץ מגפת הקורונה, הקהילה גדלה והפכה לקהילה תוססת ופעילה של משפחות יהודיות מחו"ל ומקומיים טייוואניים המגלים עניין ביהדות. ארוחות חגיגיות שנערכו לאחרונה ותפילות חג - בניהולו של אמן בן 34, שהפך לרב ללא סמיכה רשמית לרבנות, ולחזן, השר ומשלב מוזיקה אינסטרומנטלית - משכו מאות משתתפים.
אולם מאז שנות ה-90, הקבוצה, שאינה משתייכת לאף זרם, לא זכתה לנוכחות רבה ולהשתתפות ערה בתפילות החג שלה. שוורץ כיבד את איינהורן, שעודנו חבר בקהילה, אך לא יכול היה לדמיין אותו מוביל את בית הכנסת החדש.
"קהילה צריכה רב. התכוונתי ללכת ולגייס רב קונסרבטיבי או רפורמי ולהביא אותם מארצות הברית לטייוואן, ואז יום אחד קלטתי - אני לא רוצה להיכנס לתחרות עם הרב כאן, ולגנוב, אפשר לומר, מצאן מרעיתו", אמר שוורץ.
סניף חב"ד המקומי כבר ענה על צרכיו בחזית הזו: "הייתה שם כמות נאה של משתתפים קבועים, אתה יודע, מגוון, ויש מעט מאוד אורתודוקסים - בעיקר חילונים - ואירועים נהדרים, וזה פתוח לכולם".
שוורץ אומר שהוא עדיין בקשר ידידותי עם קבוצת הקהילה היהודית הטייוואנית ומקווה שחבריה יגיעו לאירועים הרבים שהוא מתכנן לקיים באולם האירועים במרכז בהשתתפות דוברים ומובילי דעה מחו"ל. הקשרים בין שני המרכזים היהודיים הם בלתי נמנעים כשמדובר באוכלוסייה נישתית כל כך: גלן לייבוביץ, מנהל התקשורת של המרכז החדש - שבמשך היום עומד בראש צוות התקשורת של ענקית הייעוץ מק'קינזי באזור סין רבתי - היה מיודד עם בן שוואל, ראש הקהילה היהודית הטייוואנית, מאז שלמדו יחד בקולג' לפני כ-30 שנה.
לייבוביץ מעריך שמספר המשתתפים הקבועים אצל טביב מונה כמה מאות מבני העיר טאיפיי, בנוסף ליהודים העוברים במדינה ועוצרים לא פעם בסניף חב"ד המקומי לצורך שירות כלשהו או מזון כשר. אולם שוורץ פקפק עד לאחרונה באופן שבו חב"ד עושים דברים. בתחילה, חשב שההקפדה המלאה של התנועה החסידית על ההלכה היהודית תייצר סביבה לא נוחה לנשואים בנישואים מעורבים וליהודים הפחות דתיים ששוורץ קיווה למשוך.
הוא השווה את הרעיון לבית חולים שבו לא כל החולים יקבלו את אותו הטיפול. "אם אני אצטרך רופא, הרופאים שם לא יקבלו אותי, אצטרך ללכת למקום שבהמשך הרחוב", כך אמר.
אך רגע המפנה הגיע לפני כמה שנים במהלך אירוע זיכרון לשואה בהשתתפות נכבדים שאינם יהודים, כאשר שוורץ צפה בטביב נושא תפילה מעומק הלב. באותו הרגע ידע כי הוא רוצה שהרב מחב"ד יהיה מעורב בפרוייקט שלו.
"הרב מחב"ד, לבוש בחליפה השחורה ובכובע השחור שלו, קם... אמרתי, תבין, כל אחד בקהל כאן, הם רואים שזה אדם יהודי. זה סמל של אדם יהודי", אמר שוורץ. "אם אתה בונה משהו לטווח הרחוק, אתה צריך איזו עקביות. ואני לא אהיה כאן בשביל העקביות. אבל אני יודע שהצד האורתודוקסי של העניין ימשיך את זה... אני שמח שחב"ד הם השותפים שלי כי אני יודע שבעוד 100 שנה, הם עדיין יעשו את אותו הדבר".
טביב אמר שההצעה של שוורץ - "אתה תנהל את בית הכנסת, את המקווה, וכל דבר שקשור לדת, אבל את כל הדברים האחרים, אני אנהל" - הייתה מענה לתפילותיו, מילה במילה.
"ג'פרי ואני באים מרקעים שונים ולא תמיד רואים דברים באור דומה. למרות זאת (או אולי דווקא בגלל זה) אני מרגיש ששיתוף הפעולה הזה נועד להצלחה גדולה", אמר טביב. "ג'פרי הוא מאוד כן ואמיתי, וכשהוא שיתף אותי ברעיון שלו, הרגשתי שתפילותיי ממש נענו. שנינו מלאי מוטיבציה ומעוניינים בהצלחת הפרוייקט הזה לא רק בשבילנו אלא למען הדורות הבאים בעזרת השם. מרגע שהתכנסנו ודנו, הבנו שהשאלה לא צריכה להיות 'אם' אלא 'איך'".
שיתוף הפעולה בין הקהילות היהודיות הדתית והחילונית בטייוואן היה נחוץ במקרה הזה, אמר טביב, שכן "אילו רצה מישהו לבנות מרכז בטייוואן רק ליהודים דתיים, הוא מן הסתם היה סוגר את העסק מהר מאוד".
שוורץ אפילו הסתגל לאופן שבו מתנהלות התפילות של חב"ד, והוא אומר שהן "מקסימות". אבל המקווה עדיין היווה אתגר לוגיסטי בעבורו: אסור שמקוואות יכללו צינורות ניקוז, וזה בלבל את המהנדסים הטייוואנים ששוורץ עבד איתם.
"למדתי את כל מה שהיית צריך לדעת על מקוואות ופחדת לשאול", התלוצץ. "השקעתי הרבה עבודה במקום הזה. אני רוצה שכל המרכז הזה יהיה יד ליהודים וליהדות. מכיוון שאני יודע שאם אקח את הסינים לדירה שכורה ואגיד שכאן אנחנו הולכים לחגוג, הם יגידו, 'אוקיי, אל תקרא לי בפעם הבאה'. אני רוצה שזה יהיה משהו שכולנו נוכל להתגאות בו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו