זיכרונות מהתופת: יצאנו מהמחבוא לחפש אוכל - ובחוץ מלחמה

יוסי הדר יהיה בשנה הבאה בן 90. הראיון איתו נערך בביתו בחדרה, בדיוק שבוע לאחר ששני מחבלים הגיעו לעירו כדי לרצוח יהודים, ואי אפשר שלא למתוח קו מקשר בין האירוע הקשה הזה לבין הזיכרונות מלפני 80 שנה, כאשר הוא ומשפחתו היו אמורים להישלח למשרפות באושוויץ רק כי הם יהודים.

יוסי נולד ב־1933 בקושיצ'ה בסלובקיה, בן בכור ליצחק ולטובה. שנתיים לאחר מכן נולד אחיו שמואל. ב־1936 עברה המשפחה לעיר קז'מארוק, ושנה לאחר מכן נולדה אחותו ציפי. סלובקיה היתה אז גרורה של גרמניה הנאצית ואחת המדינות הראשונות שמהן נשלחו יהודים למחנות ההשמדה, בעיקר לאושוויץ.

"ההגבלות בסלובקיה התחילו בתחילת 1942", מספר יוסי, "היינו צריכים ללכת עם טלאי צהוב ולא יכולנו לצאת בשעות מסוימות. לא יכולתי ללכת לבית הספר. לקחו מאנשי הקהילה את כל דברי הערך, ואז התחילו גם הטרנספורטים (משלוחים) לאושוויץ".

אביו של יוסי היה יינן ובעל מרתף יינות, וכך יצר קשרים במשטרה הסלובקית. "בכל בוקר באו שוטרים למרתף ואבא היה נותן להם לשתות. באותו זמן חילקו תעודה ליהודים שהיו חיוניים עבור הרייך, למשל חייטים שתפרו מדים לצבא הגרמני. אותם לא יכלו לקחת בטרנספורטים. גם אבא קיבל תעודה. במה הוא היה חיוני? בלתת להם לשתות. עברו שלושה חודשים והיה צריך תעודה חדשה.

"היינו אמורים להישלח בטרנספורטים. השוטרים הסלובקים סיפרו לאבא שאנחנו ברשימות, אבל היה לאבא מנהל בנק גוי שאמר לו: 'אם יש בעיות - יש לי גורן בחצר. אתה מחביא את המשפחה ולא אומר לי על זה מילה'. אבא היה שם אותנו בגורן הזו והולך לסדר את העניינים. כשהוא קיבל תעודה חדשה, יצאנו מהמחבוא וחזרנו הביתה. ככה היינו נכנסים ויוצאים מהגורן בכל פעם שהיה צריך תעודה חדשה".

כך, כשהיא נכנסת למסתור ויוצאת ממנו לסירוגין, הצליחה המשפחה להחזיק מעמד ולהימנע ממשלוח למחנות ההשמדה עד לספטמבר 1942, בחג הסוכות. "אבא ראה שלוקחים יהודים. הוא אמר כל הזמן: 'אני - חי לא הולך'. הייתי שומע את ההורים מדברים בלילה. אמא אמרה שלקחו את בני המשפחה שלה למחנה עבודה. אבא אמר לה: 'איזה עבודה? הולכים להרוג אותנו'. הוא ידע".

שריקה בשקט של היער

האב הבין שכדי להינצל חייבים בני המשפחה לחצות את הגבול להונגריה, שהיתה בברית עם היטלר אך הגרמנים לא שהו בה. קושיצ'ה עברה ב־1938 לידי הונגריה והיתה עיר גבול. שני אחיו של האב התגוררו שם, והוא ביקש להבריח את משפחתו אליהם. "היה ארגון של הברחת יהודים להונגריה. היה צריך לשלם כסף למבריחים גויים", מספר יוסי, "נסענו בלילה במונית לכפר קרוב לגבול ההונגרי והגענו למבריחים. הם אמרו שהלילה יש ירח מלא ואי אפשר לעבור את הגבול. ישנו באיזשהו מחסן, ורק בלילה שלמחרת התחלנו ללכת. הלכנו בחושך, עברנו דרך גדרות, אני בן 9, אחי בן 7 ואחותי בת 5. פתאום היו צעקות 'לעמוד', אלה היו שוטרים. לקחנו אותנו לחקירה. לאבא היו תעודות מזויפות שהוא אזרח הונגרי וקצת כסף שהחביא.

"השוטרים לקחו את כל הכסף והובילו אותנו לבית של מפקד משמר הגבול. התחלנו שוב ללכת. הגענו לבית של המפקד ונכנסו למשרד. אבא נתן לו תעודות. הוא הסתכל ואמר לו: 'זה מזויף. אתה יודע שעל זה יושבים בבית סוהר'. אבא שתק. אבל במקום שהמפקד ייקח אותנו לכלא הוא אמר שאנחנו חייבים לעבור את הגבול כדי להציל את עצמנו. אבא אמר שהוא לא יודע איך להגיע לגבול, והמפקד הבטיח שילווה אותנו ויסייע לנו לעבור אותו".

ב־4 בבוקר הגיעו בני המשפחה ליער. מפקד המשטרה הסביר להם איך לחצות את היער ולהגיע לקושיצ'ה, ומשם המשיכו במסע לבד. "הלכנו ביערות, לא ידענו איך לצאת והיינו עייפים. הגענו לקרחת יער ואבא אמר, 'תשבו פה ואני אלך לראות איך יוצאים'. סיכמנו על סימן של שריקה כדי שימצא אותנו. אחי ואחותי ואמא מייד נרדמו. רק אני נשארתי ער, כי היה לי תפקיד לשמוע את אבא ולסמן לו.

"לקראת בוקר התחילה רוח והיה רעש מהעצים, כך שלא יכולנו לשמוע את אבא. חיכינו וחיכינו, ופתאום שמענו שריקות. אמא חשבה שאלו שוטרים. אני אמרתי שזה אבא. פתאום אני שומע מישהו צועק את השם של אמא. התחלתי לרוץ לכיוון הקול ומצאתי את אבא. הוא טעה והגיע למקום אחר, לא ראה אותנו וחשב שתפסו אותנו אז הוא התחיל לצעוק כדי שיתפסו גם אותו.

"הוא נהיה לבן מרוב בהלה. התחלנו ללכת שוב, יצאנו מהיער ועברנו את הגבול. שני חיילים הונגרים רצו אלינו, שאלו מה אנחנו עושים שם, ואמא אמרה שאנחנו גרים בקושיצ'ה ושיצאנו להסתובב באוויר הצח בגלל שלילדים יש שעלת. לקחו אותנו למשטרה, ושם הרביצו לאבא. ההונגרים היו אכזרים. בדקו תעודות ולא גילו שזה מזויף. הם אמרו שנקודת הגבול משמשת מעבר לחבילות, ושאנחנו צריכים לעבור מנקודת גבול אחרת. שני חיילים לקחו אותנו לשם, היו להם רובים ואחי כל הזמן שאל את אמא: 'יירו בנו?' הוא פחד".

אביו של יוסי ביקש מהחיילים להחזיר את בני המשפחה למקום שבו נתפסו. הוא רצה להגיע לאותו מפקד שעזר להם בתחילה, והסביר לחיילים שאותה נקודה רחוקה ושלילדים קשה ללכת. "החיילים הסכימו והעבירו אותנו בחזרה לסלובקיה. ישבנו בנקודת הגבול ופתאום מרחוק רואים על אופניים את המפקד הזה. הוא אמר: 'תפסו אתכם. לא יעזור להם כלום, אתם תלכו להונגריה'. הוא הסביר לנו מאיפה לחצות את הגבול. הצלחנו לעבור ולהגיע לקושיצ'ה.

"כשהגענו לבית אחיו של אבי, כל המשפחה עמדה בחלון, בוכים, אמרו לנו ללכת הלאה. הם פחדו, כי מי שנותן חסות למסיגי גבול נשלח לאושוויץ. התחלנו להתקדם לביתו של האח השני. הוא הגיע מולנו וגם הוא פחד להכניס אותנו. אבא עמד ברחוב ובכה: 'שני אחים שלי לא נותנים לי להיכנס. לאן אלך עם שלושה ילדים?'. בסוף האח ריחם עלינו והכניס אותנו לבית שלו".

החיים בהונגריה היו נוחים יחסית. האב יצחק נסע לבודפשט ועבד בתחום היינות. הוא מצא דירה והביא לשם את המשפחה ויוסי חזר לבית הספר. אלא שבמארס 1944 שוב התהפכו היוצרות, כאשר היטלר הפר את הברית עם הונגריה וכבש אותה. "לקחו את אבא למחנה עבודה", מספר יוסי, "אמא היתה בהיריון. התחילו לרכז את היהודים בבתים וסימנו אותם בחזית באמצעות מגן דוד. אותנו העבירו לבית כזה".

למזלה של המשפחה, פעל אז בהונגריה ראול ולנברג, איש עסקים ודיפלומט שבדי, שהציל יהודים רבים באמצעות חלוקת דרכוני חסות שבדיים והקמת רשת בתי מחסה.

"באותו זמן ולנברג ניהל משא ומתן עם אייכמן. הוא אמר שיש לו נתינים שבדים בהונגריה. הוא הוציא סרטיפיקטים (אשרות), ואמא עמדה כל הלילה בתור וקיבלה אחד. הפכנו להיות נתינים של שבדיה, העבירו אותנו לבתים שבדיים ופיזרו אותנו: אמא לבית מחסה, אחותי למעון ילדים עד גיל 7 ואני ואחי למעון של ילדים יותר גדולים. לא ידענו מה קורה עם אבא".

באוקטובר 1944 גם חייהם של היהודים שהיו בחסות שבדית עמדו בסכנה, לאחר שהנאצים החליפו את השלטון בהונגריה. אלפי יהודים נרצחו ברחובות, רבבות נשלחו למסעות מוות ולעבודות כפייה והשאר רוכזו בגטו בודפשט בתנאים קשים.

יוסי: "באו יום אחד ולקחו אותי ואת אחי לגטו בבודפשט. הייתי בן 11 ואחי בן 9. בגטו שמו אותנו באולם גדול עם עוד מאות יהודים. ישנו על הרצפה, היה צפוף. אחרי עשרה ימים יצאנו מהגטו. בדיעבד התברר שבמקום של אמא שמעו שלקחו מהמעון את הילדים לגטו. ולנברג הלך לאייכמן ואמר לו: 'מה זה לקחתם את הילדים?' ובזכות זה הוציאו אותנו. היה לנו מזל. מי שהגיע לגטו בגיל שלנו, לא שרד. הילדים נלקחו מייד לגז. חזרנו למעון שהיינו בו. הכל היה שם שבור, נטוש, לא היה אוכל, לא היה כלום.

"אמא שמעה שחזרנו, הורידה את הטלאי הצהוב ונסעה אלינו בחשמלית. קפצנו עליה וביקשנו שתיקח אותנו למעון של אחותי. כשהתחילו ההפצצות של הרוסים ירדנו למרתף. יצאתי החוצה עם חבר לחפש אוכל. בחוץ היתה מלחמה, הפצצות ויריות. ראינו איזו חנות ובה מצאתי ריבה. התחלתי ללכת בחזרה ופתאום באה איזו אישה, אומרת לי: 'שלום יוז'יקה'. היא הכירה את המשפחה. סיפרתי לה שאנחנו במעון, על אמא ועל אבא".

אבא חזר והביא לחם

בינתיים הצליח אביו של יוסי לברוח מהגרמנים והלך ביערות, עד שנתפס בידי הרוסים, שסברו שהוא חייל גרמני. "לקחו אותו לחקירות, עד שהגיע קצין שדיבר איתו יידיש והאמין לו שהוא יהודי. בהמשך אבא הגיע לבודפשט לחפש אותנו ופגש במקרה את אותה אישה, שבה נתקלתי ושהכירה את המשפחה. בזכותה אבא הגיע אלינו כשהוא חייל רוסי, לאחר שגויס בזכות היותו דובר כמה שפות. קפצנו עליו. הוא הביא לחם. הוא לקח חופש מהצבא וסידר איזו דירה, הרוסה. חיפשנו את אמא בבתי חולים כי היא הלכה ללדת, אבל התינוק מת בלידה. מצאנו אותה והבאנו אותה לדירה".

בדצמבר 1944 החל המצור הרוסי על בודפשט, והגרמנים סוף־סוף נהדפו. "בינואר 1945 הגרמנים היו בבודה, בצד השני של נהר הדנובה. יום אחד היה קרב רציני ואמרו שהגרמנים יכבשו שוב את פשט. אבא אמר: 'זה אבוד, אני גם יהודי וגם בצבא הרוסי. אני חייב לברוח'. אבל אין רכבות, אין כלום. היה לו אקדח. הוא תפס חייל רוסי ואמר לו 'אם אתה רוצה את האקדח, תביא מהצבא שני סוסים ועגלה'. למחרת הוא הביא אחת, ונסענו בה 280 ק"מ מבודפשט חזרה לקושיצ'ה, שכבר שוחררה בידי הצבא הרוסי.

ב־1949 עלו יוסי ואחיו לישראל, ולאחר חצי שנה שאר בני המשפחה באו בעקבותיהם. "אם לא היינו בורחים מסלובקיה היינו מגיעים לאושוויץ, לא היינו נשארים בחיים", הוא קובע בהחלטיות, "גם הקשרים של אבא עם המשטרה הסלובקית בזכות היין עזרו לנו, אחרת היינו נשלחים בטרנספורטים. בלי ראול ולנברג אני ואחי היינו נשלחים לגז".

יוסי, שאיבד בשואה לא מעט בני משפחה, ובהם דודים ודודות, סבא וסבתא, חיפש לאחר המלחמה את קצין המשטרה שסייע למשפחה לעבור את הגבול להונגריה, אך לא מצא אותו. "אותו מפקד באמת היה מלאך", הוא אומר, "לא סתם קרא לו אבא כך".