לידיעת היועמ"ש: מה היהדות חושבת על עסקאות טיעון?

בימים שבהם עשרות אלפי הנדבקים החדשים בקורונה הם דבר שבשגרה, נראה שדבר לא מרגש אותנו, למעט הסדר הטיעון המתגבש על פי הפרסומים בתקשורת בנוגע לתיקי ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו.

הליך משפטי בבסיסו הוא הליך מורכב ועתיר הוצאות, כאשר למדינה מתוקנת יש אינטרס עליון בשמירה על תקינות ההליך גם במחיר של הוצאות עתק, אשר יגברו לא אחת על הסכומים הנידונים בכתבי האישום. מובן שנקודת הפתיחה של נאשם, אדם מן היישוב, נחותה יותר, שכן אין באפשרות כל אדם להוכיח את חפותו באמצעות פרקליטים וכלי סיוע משפטיים בעלויות עתק בלתי מוגבלות. על כן, לא אחת יעדיף לסיים את ההליך ולהודות בחלק מהאישומים המיוחסים לו בלית ברירה, גם אם לדידו לא עבר את העבירות הפליליות המיוחסות לו.

מאידך גם למדינה יש לא אחת אינטרס להגיע להסדרי טיעון, שכן לעיתים הראיות השונות אינן עומדות באמות מידה משפטיות להרשעה, גם אם הן בהחלט מספיק ברורות ואיתנות בעיני החוקרים והתובעים להבנת המציאות כי האדם הנחקר והמואשם חרג מהנורמה ההתנהגותית המקובלת. על מנת לבסס את הראיות המשפטיות נדרשת כברת דרך ארוכה ולא פשוטה אשר לצידה השלכות כלכליות, ציבוריות, חברתיות ופליליות ועל כן תעדיף התביעה להגיע להסדר טיעון על מנת להגיע בנקל להודאת הנאשם ולסיים את ההליך המשפטי. כמו כן לעיתים הגעה לעסקת טיעון מסייעת בהמעטת להבות הפילוג והשיסוי בין חלקי העם.

היהדות רואה בהודאת נאשם "מלכת הראיות" - או כלשון חז"ל "הודאת בעל דין כמאה עדים". ועל כן לכאורה היה ניתן להסיק כי כל הודאה מהווה סיום של הליך איסוף הראיות. אלא שההלכה היהודית מגבילה זאת להודאה על היותו בעל חוב ממוני כראייה או כהתחייבות של המודה לתשלום החוב בלבד ולא על ביצוע עבירה כל שהיא כולל לא עבירת קנס.

על מנת למנוע את זיהום ראיית ההודאה באמצעי לחץ כלכליים או משפטים, הגדירה ההלכה היהודית כי לעולם אין להרשיע אדם בהודאת עצמו, מתוך הבנה פשוטה שאדם מן השורה לא ירשיע ויפליל את עצמו - "אין אדם משים עצמו רשע", ואם עשה כן ייתכן והדבר נבע מאמצעי לחץ פסולים אשר גרמו לו להודות על דבר שלא עשה. וכדברי הרב עדין אבן ישראל זצ"ל (שטיינזלץ): "הלכה זו, שיש לה ביסוס פורמלי כשלעצמו, שימשה בכל הדורות שבהם נהגו דיני ישראל הלכה למעשה מכשיר רב עוצמה כנגד כל ניסיון לסחוט הודאות מפי הנאשמים בדרכי כפייה או פיתוי".

במקורות המשפט העברי יש דעות המאפשרות הפללה עצמית כאשר הדבר נעשה תוך כדי הרהורי תשובה (כלומר שההרשעה מגיע מרצונו החופשי של המודה מתוך רצון לשנות ולהיטיב את דרכו), ובצירוף ראיות תומכות. רבי מלאכי הכהן מליוורנו , איטליה כתב בספרו "יד מלאכי", (כללי הדינים כלל צא): "כשיש ריעותא (כשיש תימוכין להודאתו) לפנינו אדם משים עצמו רשע".

המשפט הפלילי שונה בהתנהלותו מהמשפט העברי שכן "מלכת הראיות" - הודאת הנאשם, מהווה משקל סגולי, מרכזי ומכריע בתהליכים משפטיים.

דבר מעניין הוא שישנם שופטים בימנו שחיזקו את דיני המשפט הפלילי מתוך פרשנות ההפוכה מההבנה הפשוטה והמקורית במשפט העברי. כך למשל בעניין הכרעת גזר הדין על בסיס הודאתו של סלימאן אל-עביד בדבר רצח הנערה חנית קיקוס בשנת 1993 טען השופט מישאל חשין ז"ל: "ברגיל, אין אדם משים עצמו רשע; קרא: אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה". השופט חשין בפרשנותו על דברי חז"ל ניסה לומר כי אדם לא משים עצו רשע סתם ללא סיבה אלא אם כן עבר אכן את העבירה עליו הוא מודה ואם כן , הרי שלשיטתו בהחלט אדם משים עצמו רשע.

ואכן, במשפט הישראלי הודאה עצמית הינה קבילה ובלבד שיצטרף אליה "דבר מה נוסף" המחזק את הפרטים שנמסרו בהודאה. הפרשנות המשפטית בהגדרת "דבר מה נוסף" די רחבה ונתונה לספקולציות משפטיות.

השימוש הרב שנעשה בישראל בהודאה באשמה מעורר ביקורת, לאור כמה מקרים של הרשעות שווא, או הרשעות שבוטלו בהליכים משפטיים שונים מחמת הספק כגון: פרשת קצין צה"ל מהעדה הצ'רקסית עיזאת נאפסו, ששימש כקצין מודיעין ביחידת הקישור ללבנון והורשע בריגול בתחילת שנות השמונים על פי הודאתו, פרשת כנופיית מע"צ, פרשת עמוס ברנס, וההרשעה ברצח חנית קיקוס, וכן ולאחרונה פרשת הירצחה של תאיר ראדה. במקרים אלה הנאשמים חזרו בהם מהודאתם המקורית באשמה, בטענה כי ההודאה נכפתה עליהם באמצעות לחץ ואיומים מצד חוקרי המשטרה.

כיום רבים הקולות בעולם המשפטי לאימוץ שיטת המשפט העברי, שמבטלת את היכולת לשימוש בהודאה עצמית לטובת הרשעה מהדהדת ולכל הפחות להורדת מעמדה כ"מלכת הראיות". הסיבות לכך מגוונות, כגון הבעייתיות הנובעת מעצם העובדה שהיא לא תמיד נתמכת בראיה אובייקטיבית אחרת. או כאשר ההסתמכות על ההודאה לבדה יכולה לפגוע באנשים המעורערים בנפשם, שכן הם עלולים להודות בפשעים שלא ביצעו, כאשר לא אחת דווקא הם זקוקים לסיוע בהגנה משפטית.

ברוח זו כתב שופט בית המשפט העליון יצחק עמית בנוגע להודאתו של זדורוב בנוגע לרצח תאיר ראדה: "ההודאה, שנחשבה בעבר למלכת הראיות הולכת ויורדת במעמדה, אך שומא עלינו להישמר מלהגיע לצד השני של תנועת המטוטלת, ולהפוך את ההודאה לשפחת הראיות. כשלעצמי, איני סבור כי יש לקשור כתרים להודאה ואין לראותה כמלכה שכל הראיות האחרות משתחוות לה ומסתופפות בצילה".

המשפט העברי בולט בייחודיותו בכך שההודאה אינה חזות הכל, שלא כמו במשפט הרומי והיווני למשל, שעל-פיו עיקר מטרת המשפט היא להשיג את הודאתו של הנאשם, כפי שעולה לדוגמה מתיעוד משפטו של סוקרטס אשר נאשם בהמרדת הנוער והדור הצעיר כנגד התפיסה הדמוקרטית המודרנית.

למרות האמור לעיל נראה כי בהליך מנהלי פלילי לעיתים הדברים נידונים מצד תקנות הציבור. מקורות ההלכה היהודיים (הרמב"ם, שו"ת הרשב"א) נותנים מקום להתנהלות על פי מוסכמות של תקנות ציבוריות, ובהתאם גם שימוש בראיות שאינם קבילות להרשעה של עבירות מוסריות תורניות - אשר אין לבית דין את המנדט להטיב ולהקל עימם אך קבילות לעשיית סדר ותקנות ציבוריות.

אך בכל מקרה יש לעשות הכל למנוע הודאת חף מפשע על מעשיו ולו רק בשביל למנוע עינוי דין. עמדת התורה 'בצדק תשפוט עמיתך' מחייבת משנה זהירות ובחינה מעמיקה לפני כל הכרעת דין אשר נועדה לא רק להשבת גזילה, אלא להטמעת מוטיב ההרתעה על ידי הענשת הנאשם על מנת להביא את החברה למתוקנת יותר. שכן על אף חשיבות הסדר הציבורי וההרתעתי – "אלמלא מוראה - של מלכות - איש את רעהו חיים בלעו". הרי שאין בכך כרטיס פתוח לעושק הנאשם או החברה כולה בשם ייעול הליכים.

היהדות רואה בהודאת נאשם בעסקאות טיעון סוגיה מורכבת ורגישה, שאינה יכולה לבסס הודאה במעשים פלילים כאות קלון על המודה אלא אך ורק כסוג של פשרה שנועדה להגיע לעמק השווה מבחינת "ועשית הישר והטוב" , והאמת והשלום אהבו.

הרב שרגא נתן דהן הוא קצין (מיל'), בעל תואר שני בתחומי ניהול וטכנולוגיה ומוסמך לרבנות ודיינות. משמש יועץ ומרצה בגופים ציבוריים, ביטחוניים, חינוכיים ומדעיים בנושאי הלכה, טכנולוגיה, רפואה, מדע וחלל.