חלוקת עוגת התקציב קשה ביותר. גם בניהול תקציב משק הבית אנו נדרשים לא אחת להגדיר מה חשוב יותר ועל מה נוותר החודש. השיקולים הם רבים, החל מהוצאות בסיסיות לקיום ולמחייה, התחייבויות קודמות שעומדות בראש מערך התשלומים שלנו, הוצאות לתרופות, למוסדות חינוך והעשרה לימודית ותרבותית, הוצאות תחבורה והוצאות להשקעה לעתיד ולנופש ופנאי.
ניהול תקציב המדינה מורכב יותר, מכיוון שעל אף החלוקה לקטגוריות ולענפים שונים בעוגת התקציב, הרי שרובו המוחלט, למעט הוצאה על מוסדות תרבות ופנאי, נוגע לקיום בסיסי של הפרט. מחד המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה כניסה לחובות ולבור ללא תחתית דבר שיסכן את קיומה הכלכלי וישליך באופן ישיר על חיי האזרחים ומאידך עיני כל אזרחיה נשואות אליה.
הצוותים הרפואיים צריכים את משכורתם להאכיל את בני משפחותיהם ולהתקיים בכבוד, החולים צריכים את התרופות כדי לשרוד ולהבריא. מערכת החינוך חייבת לנהל את עצמה ולתקצב את עובדי ההוראה על מנת לממש את יעדיה של המדינה בחינוך דור העתיד אשר יפרוץ דרך, ינפץ את תקרות הזכוכית וימשיך בעשייה הברוכה בכל תחומי החיים במדינתנו הקטנה ובכך יעצים את החוסן החברתי והביטחוני ויבטיח את קיומה של המדינה. רשת תחבורה ציבורית, כבישים ויכולות שינוע, חשובים לא פחות להנעת המדינה והינם קריטיים לשגשוגה, וכך שאר המערכות השונות.
כך גם אנשי מערכת הביטחון אשר הינם אוהבי העם ולא אויבי העם כפי שלעיתים מלהט הוויכוח התקציבי יש שרוצים לציירם באופן זה.
במדינה מלאת אתגרים כמו שלנו גם מערכת הביטחון חייבת את תקציבה, על מנת לאפשר חיים בטוחים ושרידות. העבודה הקשה והמאתגרת של אנשי הביטחון מצריכה יכולות חשיבה, לחימה, זמינות ודינאמיות, ומחייבים נפש צעירה בגוף בריא וחיוני. על כן ישנה חתירה כל העת למשוך אוכלוסיות איכותיות אשר העולם האזרחי קורץ להם בתחילת חייהם במשכורות ההולמות את כישוריהם אל מול המשכורות הנמוכות מאוד בתחילת הדרך בשירות במערכת הביטחון.
כמענה לאתגר הציעה להם המדינה מתווה לביטחון כלכלי - לא עשיר ומרופד כפי שניתן בחברות האזרחיות אך בהחלט משולב עם עתיד תעסוקתי מסויים, אם כי מוגבל עד לגיל 43, שכן אז החליט משרד האוצר כי מבחינה כלכלית וארגונית זהו הרגע המתאים ביותר להזרים כוחות צעירים וזולים יותר למערכת. וכך הצעיר השאפתני שידע כוננויות, לחימה ועבודה מסביב לשעון, מוצא את עצמו מתחיל את דרכו מחדש, אתגר לא פשוט. בעבר היה הפורש נהנה מסל הטבות תקציביות אשר היו מסייעים לו בשילובו בחייו האזרחיים והיוו מעין תגמול לעבודתו בשירותי הביטחון, כפי שקורה דרך אגב בכל צבאות העולם.
לאור המעמסה התקציבית על המדינה, אשר במהלך השנים העניקה לכל עובדיה מימון מלא של הפנסיות ומענקים ראויים ונכבדים, הופסקה בשנת 2004 לחלוטין הפנסיה התקציבית ומאז כלל המשרתים בצה"ל משלמים את הפנסיה בעצמם ככל אזרח מהשורה. בנוסף לכך, בגיל 43, כאשר איש הקבע פורש ומפוטר בעל כורחו מהשירות על מנת להוזיל עלויות, הוא לא מקבל כיום מענק הסתגלות לאזרחות, ולו שקל אחד. במקום זאת חלק מכספי הפיצויים והמענקים המגיעים לו ע"פ חוק ככל אזרח שעבודתו הופסקה בטרם עת, מומרים לכספי גישור חודשיים בהתאם לשנות השירות בקבע ובהתאם למצב בקופת הפנסיה האזרחית, כאשר ישנה התחשבות במידה ואחוזי שנות השירות אינם מספיקים לקבלת קצבה מינימאלית. באופן זה המדינה מרוויחה בכך שכספי הפורש מוגדרים כמשכורת ולא כמענק, וכך בכל עבודה נוספת שיעבוד בה הפורש המס הגבוה שיושט עליו יחזיר את השקעת המדינה כביכול ויצמצם את העומס התקציבי.
דרך אגב, בניגוד לכותרות בימים האחרונים על כך שהנושא לדיון הוא בקשת הגדלת הפנסיות התקציביות, אין הדבר נכון ויש לדייק. אף פורש לא יקבל תוספת כספית שכן חישוב זה מתקיים כבר משנת 1961באמצעות התקנות הקיימות, אולם בעת הזו ע"פ החלטת בג"צ נדרש עיגון מחדש בחוק כמו גם אישור הפחתת התשלום ולא הגדלתו.
כיום רוב אנשי הקבע לא יפרשו עם פנסיות אלא יצאו לאזרחות ללא שום גמלה וימשיכו שם את הקריירה שלהם. רק אחד מתוך 11 אנשי קבע, בהתאם לדרגה ושנות השירות, יתבקש להמשיך עם המערכת עד גיל 43 בממוצע ובתמורה להסכמתו יקבל גמלת גישור על אף היותו בפנסיה צוברת שאותה שילם מכיסו.
כיום בודדים הגופים הנהנים עדיין מהפנסיה התקציבית כפי שהיה בעבר וניתן לראותה רק בקרב אוכלוסיות בודדות כגון שופטים וחברי הכנסת אשר גמלתם מובטחת גם אם שירתו תקופה יחסית קצרה (יש חישוב של תקופה מינימלית), בנוסף יתבצע עבורם חישוב לתוספת שנות הוותק גם אם לא עבדו על מנת לאפשר להם קבלת גמלה על פי חוק, של לפחות 50 אחוז מהמשכורת שהיו רגילים בה.
כולנו נדרשים לשינויים ולתכנונים מחדש בניהול התקציב שלנו, אך מהי המחוייבות שלנו לעמידה בהסכם שהותנה מראש. תארו לעצמכם צעיר בן 25 בעל ראש מבריק שנמצא בצומת של קבלת החלטות ובוחר ללכת בדרך מורכבת יותר מבחינה כלכלית, אך מבטיחה יותר מבחינת תחושה של ערבות הדדית, רעות וחיזוק חוסנה ובטחונה של המדינה. בעת בחירת דרכו המקצועית הוצג לו מתווה אשר על אף חסרונותיו גם יש בו גם יתרונות ועל כן הוא בוחר ללכת בדרך זו. מאוחר יותר לאחר שנות עבודה הגוף המעסיק אותו חוזר בו מההסכם שהותנה עימו מראש.
בהקשר זה עולה השאלה כיצד מתמודדות היהדות עם התחייבות כספית עתידית שבעתיה קשר אדם את גורלו.
מחד, אם ההתחייבות היא כסף שנדרש לתשלום כבר מראשית ההעסקה, ורק באופן טכני יש הסכמה בין הצדדים שהסכום ימומש בסיום ההעסקה, הרי שהמעסיק הינו בעל חוב ועליו לשלם ללא תנאי את מלא הסכום שהתחייב בתחילת ההעסקה.
אולם ע"פ התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי במסכת כתובות, נראה שדעתם של ר' יוחנן וריש לקיש היא שלהתחייבות עתידית שלא הייתה מותנית כחובת תשלום אין ערך מבחינת חוב תשלומי, כל עוד לא נעשתה עסקה בגינה. הסיבה לכך היא מכיוון שחוב כספי הינו על דבר אמיתי-ריאלי ולא על דבר שלא בא לעולם. כך סבר גם הרב מלכיאל צבי הלוי טננבאום זצ"ל רב העיר לומז'ה (נפטר ב-1910) בספר השאלות ותשובות "דברי מלכיאל" כאשר מבאר את סברתו שדבר שאינו בא לעולם אין בו ממש ולא ניתן לסחור בו, וממילא התחייבות כספית על משהו שייעשה בעוד 35 שנה אינה התחייבות ממונית. אלא אם כן מדובר בקניין "סיטומתא", דהיינו כאשר יש הסכמה מוחלטת של המוכר והקונה או של הפועל והמעביד לגבי רצינות מימוש ההתחייבויות.
סברות אלה המבטלות התחייבויות אל פעולות עתידיות נובעות מכך שיש חוסר "גמירות דעת" בעצם הצעתן. זאת אומרת שהאדם שמסכם אותם ומתחייב אליהם, לא מתכוון בלב מלא לממש את התחייבויותיו, מכיוון שהדבר עליו הוא עתיד לשלם אינו ניצב לפניו, וכשיגיע הדבר לפניו יוכל לבחון האם ליבו חפץ בכך. כאשר יש התחייבות בלי "גמירות דעת" גם האדם שהתחייבו בפניו מבין זאת ומכלכל את צעדיו באופן זה ומכאן שאין בהתחייבות ממש. אולם כאשר מדובר בגוף מוסדי גדול אשר עובד על פי עקרונות ומוסר תשלומים גבוה ואיתן הרי שיש "גמירות דעת" בהתחייבויות עתידיות ועל סמך התחייבויות אלה נתקבלו השירותים ועל כן יש לדברים משנה תוקף וחלה חובת תשלום אל מול נותן השירות.
לאור האמור לעיל מובא בשולחן ערוך (חושן משפט ר"ד, ח') דין יסודי בנוגע למשא ומתן והבטחות ממוניות ופוסק לאור הבחנה זו: "וכן מי שאומר לחברו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם".
דברי השולחן ערוך המתבססים על מקורות חז"ל והתלמוד מבארים כי ברגע שיש הסתמכות אמיתית על הבטחה מכיוון שהיא ניתנה על ידי מי שנאמן בדיבורו או על ידי גוף שנאמן בהבטחותיו הרי שההתחייבות קיימת בעינה והמפר אותה הרי הוא "מחסורי אמנה" – דהיינו בלתי אמין ומחוייב לעיתים בהשלכות הממוניות הנובעות מהתנהגותו.
חברה בריאה ומתוקנת מבוססת על יושרה ועל יכולת תכנון והתנהלות בהתאם להבטחות שניתנו כפי שבא לידי ביטוי בעולם המשפט בהגנת ההסתמכות ועל כן ישנה חשיבות רבה של מימוש ההסכמים הכתובים ושאינם תוך כדי חתירה להתייעלות ומצוינות שלא על חשבון קיפוח זכויות הפרט.
הרב שרגא נתן דהן הינו קצין במיל, בעל תואר שני בתחומי ניהול וטכנולוגיה ומוסמך לרבנות ודיינות. משמש יועץ ומרצה בגופים ציבוריים, ביטחוניים, חינוכיים ומדעיים בנושאי הלכה, טכנולוגיה, רפואה, מדע וחלל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו