קריסת הרוח: הכניעה המבישה של גופי הסטרימינג

הידיעה על הוצאת הסרט "חלף עם הרוח" מרשימת השידור של נטפליקס, HBO MAX ובריטבוקס היא לא פחות ממדכאת.

נכון, יש בסרט הענק הזה משנת 1939 קטעים מביכים במבט מהיום, אבלהכניעה המיידית של מנהלי גופי הסטרימינגהאלה בעקבות הכרזה של תסריטאים שחורים שהסרט מפאר את הדרום שלפני מלחמת האזרחים, מוכיחה שמה שמתרחש בארה"ב זו מהפכת תרבות עם סממנים של בולשביזם בניחוח סטליניסטי מאואיסטי.

זה מעשה ששקול לשריפת ספרים. יותר מכל דבר אחר מדובר בהפגנת כוח שליטה צנזוריאלי. הדרום שימש לאורך המאה ה־20 סמל לאופנות תעמולתיות של השמאל. היו תקופות שהדרום סימל שורשים ואחיזה ילידית בקרקע. יותר מאוחר הופיע שיר נהדר כמו "הלילה שבו נוצחו מדינות הדרום" ("The night they drove old dixy down"). המוטיב היה של "מרד". צעיר שהתגייס לפרשים של רוברט אי לי, כמו אחיו שבחר בעמדת המורדים (אנשי הדרום).

השיר הוא אמביוולנטי, אבל בסוף שנות ה־60 בואכה תחילת ה־70, כשג'ואן באאז ולהקת הבאנד שרו אותו, הכוונה היתה למכור את מוטיב המרידה. וגם את החיים בחוסר כל אחרי תבוסה. והחוויה האותנטית הזאת נשמרה בזיכרון האמריקני רק בדרום. ב"חלף עם הרוח", כמו בכל סרטי התקופה, הדמויות של השחורים הן מביכות, אם כי סצנות כמו זו שבה העוזרת השמנה מאמי מהדקת את המחוך על הפיגורה של ויויאן לי הן דו־משמעיות. היא גם היתה רוצה לחנוק אותה.

מובן שחבורת עבדים שחורים צוהלת בדרכה להילחם בשורות צבא הדרום היא דבר מביך. אבל הסרט הוא אחד החשובים בתולדות הפמיניזם הקולנועי, והשמאל הנצלני מכריז שהפעם הולכים עם השחורים. לפחות עובדה אחת לא יהיה אפשר למחוק: באירוע הקרנת הבכורה של הסרט באטלנטה השתתף גם מרטין לותר קינג כנער מקהלה.

מי שמעודד השמדת אנדרטאות ופסלים מהעבר, יתקשה להתנגד אחר כך כאשר יבואו בריונים ויישרו את קברו של עז א־דין אל־קסאם, נביא הטרור הג'יהאדיסטי האנטישמי.

לעומת המעשה המגונה שנעשה בפסל צ'רצ'יל המפורסם, יש בכל זאת זיכרונות עבר מבישים כמו אנדרטאות של המלך ליאופולד הבלגי. ארץ שלמה באפריקה, קונגו, היתה רכושו הפרטי, והוא אחראי לשואה של כ־10 מיליון בני הארץ, שנספו בשיטת העבדות שפעלה שם במשך כ־25 שנה.