אני בת 27, דתיה לאומית ורווקה. בשנים האחרונות ביליתי באינספור דייטים, פגשתי לא מעט בחורים ולמעשה עשיתי את כל ההשתדלות כדי למצוא זוגיות. עם כל בחור אתו יצאתי ניסיתי באמת ובתמים לבדוק אם יש התאמה. חוסר המציאה לא נובע מכך שלא ניסיתי, או בגלל רשימת תכונות אוטופית ובלתי אפשרית למילוי, אלא כי כנראה עוד לא מצאתי את מי שמתאים לי לבנות אתו את הבית של שתינו. (או שהוא עוד לא מצא אותי).
תוך כדי שנות החיפוש רכשתי תואר, בניתי את עצמי גם מבחינה מקצועית, דאגתי לקבץ סביבי אנשים שאני אוהבת ובאופן כללי, אני שמחה בחיים שלי ונהנית מכל רגע. אך שמתי לב לכך שיש צפי מהסביבה לכך שאחיה בתחושת מרמור רק משום שאינני נשואה עדיין.
אין לאף אחד את כל מה שהם רוצים בחיים באותו הרגע, לכולם יש על מה להתפלל ובשביל מה לקוות. אבל מסיבה כלשהי נושא הזוגיות הפך להיות הנושא המרכזי שבו מודדים אותך ובודקים האם החיים מלאים. זה חלחל כל כך עמוק שבאירוסין ובחתונות כולם מרגישים צורך לברך "בקרוב אצלך" ומסתכלים לראות מה ההבעה שעולה לי על הפרצוף.
מאסתי בברכה הזו. מהסיבה הפשוטה שכשאני מגיעה לאירוע, אני מגיעה לשמוח כל כולי עם חתן וכלת השמחה. השמחה שלהם במציאת הזוגיות שלהם איננה משליכה עלי או על החוסר שלי בשום צורה. כשאני מסתכלת על החיים של אנשים אחרים אני רואה את כולם מצפים למשהו - האחד לקניית דירה, השנייה לילד, זה להתקבל עבודה והאחרת (לצערי) לגט. הרווקות, היא רק תחום אחד בחיים של אנשים שרבים מהם מוצלחים, איכותיים כשרונים ותורמים לסביבה. הם חיים חיים מלאי משמעות גם אם חסרי זוגיות.
נושא הרווקות הוא נושא כואב לרבים וכמו נושאים רגישים נוספים הוא דורש טיפול רגיש ומאוד מכוון מטרה. לא כולם רואים אותו באותה צורה. יש לי חברה שהייתה בוכה לא מעט על כך שהיא תישאר רווקה לתמיד. זה נכון שרבים מהרווקים והרווקות נקלעו למרמור גדול בשל חוסר מציאת הזוגיות.
אומנם כל ניסיון וכל דייט לא מוצלח יכול להוריד את מצב הרוח ולפעמים גם את תחושת הביטחון העצמי והאמוני. אך אם סביבתם של האנשים תצפה לראות התמרמרות, זה מה שהיא תקבל. וזה לא תורם לאף אחד, בייחוד לא לרווקים.
ואני? מסרבת להיכנע לתחושת המרמור ובטוחה בע"ה שגם אני אמצא את האחד בעתו ובזמנו.
אפרת ברינר היא יועצת תקשורת במשרד ענבר תקשורת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו