האהבה מנצחת: ניצולי השואה שרה ויוסף התחתנו בשיא המגפה

שרה ויוסף התחתנו באופקים, בטקס מצומצם בצל מגפת הקורונה בנוכחות מניין בלבד. ילדיה קיבלו את נישואיהם ברוח טובה מאוד, הם שמחו שמצאה פתרון לבדידות. היחסים בין שרה ויוסף פורחים: הם מטיילים הרבה ביחד, משחקים רמי ובעיקר מדברים. הם גרים כיום יחד בביתו של יוסף. השניים פוקדים מועדוני יום של משרד הרווחה הביטחון החברתי בעיר נתיבות.

שנת אלמנותה הראשונה של שרה הייתה קשה מאוד עבורה. היא תיארה בה בדידות רבה, שכן היא חיה לצד בעלה המנוח 45 שנים. לאחר מכן ולאור בקשות ילדיה, היא עברה להתגורר בנתיבות, שם בנה הצעיר פנה אליה והציע לה להכיר את יוסף שמתפלל עימו מדי יום בבית הכנסת. בהתחלה שרה סירבה בתוקף, מפאת פער הגילים בין השניים, שעומד על כ-20 שנים. לבסוף התרצתה והסכימה להיפגש עימו.

"פגשתי אדם נעים הליכות, צלול ויפה תואר" היא סיפרה. לבסוף, מה שעזר לה להתגבר על החשש מפער הגילים היה הרצון העז לפתור את בעיית הבדידות שממנה כה סבלה "45 שנים הייתי יחד עם בעלי, ועכשיו להיות לבד זה מפחיד". לדבריה של שרה, יוסף נתן לה לבחור היכן יתקיים הדייט הראשון של השניים. שרה בחרה בציון הבבא סאלי.

יוסף נולד באלג'יר בשנת 1936. הוא מתאר ילדות שמחה ומאושרת יחד עם ארבעת אחיו ואחיותיו. עם הגעתם של הנאצים לאלג'יר, יוסף נזכר כיצד הם קעקעו מספרים על זרועותיהם של היהודים, התעללו וביצעו בהם מעשי אלימות רבים בזמן השואה. יוסף תיאר כיצד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה המשיך היחס המפלה והשנאה כלפי היהודים.

על רקע הקמתה של מדינת ישראל, החלו פרעות ביהודי המדינה. הפורעים פרצו לבית הוריו של יוסף ורצחו את כל משפחתו לנגד עיניו. כשנשאל כיצד ניצל מידיהם, יוסף ענה שמדובר ב"נס משמיים". הפורעים שברו את ידיו ואת שיניו ולאחר שניסה להימלט מביתו, הם הצליחו להגיע אליו, השליכו אותו לבור ושפכו עליו נפט. לאחר כמה ניסיונות כושלים להצית אותו הם ברחו מהמקום.

לאחר שהצליח להימלט מהבור, תפסו אותו שני ילדים קטנים וניסו להשלים את המלאכה עם סכין גילוח. יוסף נאבק בהם, זרה חול בעיניהם וברח לאחד מבתי העלמין בעיר, שם מצא מסתור. לאחר שהפורעים חדלו מלרדוף אחריו, הוא חזר לכיוון בית הוריו והזדעזע מהמראות הקשים שנגלו לו. במקביל, בבית הוריו עדיין נכחה קבוצה גדולה של פורעים שניסו לרצוח יהודים נוספים.

יוסף זיהה עדר כבשים, והסתתר ביניהן שעות רבות, עד שבמקום עברו חיילים צרפתים שאספו אותו ולקחו אותו לעיירה סמוכה כדי שיזהה את גופותיהם של הוריו ואחיו לצורך קבורתם. "ראיתי את אמא ואבא ואת האחים שלי. את אחותי הקטנה לא ראיתי, כנראה חטפו אותה", תיאר בעצב.

יוסף עלה ארצה בגיל 10 בסיוע "עליית הנוער" והגיע לקיבוץ גבעת ברנר. משם הועבר לקיבוץ נוער בקיסריה עד גיוסו בגיל 17 וחצי לצה"ל לנח"ל המוצנח. לאחר השחרור הוא לא ידע לאן לפנות, ולבסוף החליט לחזור לצבא לשירות קבע ושירת כנהג תובלה במשך שש שנים. יוסף התחתן לראשונה בגיל 21 ואשתו נפטרה בלידת בנם השישי, כשהיה בן 41. הוא נישא בשנית, אולם התאלמן מאשתו השנייה שנפטרה לאחר מלחמה בסרטן.

שרה (שריתה) נולדה באיזמיר שבטורקיה, ועלתה ארצה בשנת 1961 בגיל 10. משפחתה עלתה בעקבות אנטישמיות רבה מצד האוכלוסייה המקומית שכללה צעקות, קללות ומעשי אלימות. "זה היה גם החלום של אמא ואבא לעלות לארץ שלנו, ארץ הקודש. החלום של כל יהודי".

משפחתה הפליגה מאיזמיר לאיסטנבול, שם עלו למטוס ארצה. בהגיעם, הם השתכנו במעברת העיר אשדוד. שרה התחתנה בגיל 19, חוותה נישואים מאושרים ושמחים של 45 שנים שכללו ארבעה ילדים. בעלה נפטר לפני שש שנים.