הם הישירו מבט לרוע, גברו על מכונת ההשמדה הנאצית, ועלו ארצה - זהו סיפורם

יום השואה הבינלאומי: זוכרים את הזוועות - ואת הניצחונות. הניצולים שנולדו מחדש מספרים כיצד התגברו על טראומת המלחמה והצליחו להקים בית במדינת ישראל. ולדימיר וראיסה לוקשביץ' הגיעו מאוחר ארצה ומודים לבן ששכנע אותם לעלות. אמה ואהרון אורצקי מספרים על הרעב הקשה בין הפצצות המטוסים. אלישבע וצבי הופמן מבקשים שלא לשכוח את הלא-יהודים הטובים שעזרו להם.

"אחרי שנדדנו בשלל ארצות, הגענו לארץ ומצאנו את הבית שלנו"

הם לא היו במחנה ריכוז או השמדה ואין להם מספר מקועקע על היד, אך אמה (85) ואהרון (92) אורצקי זוכרים היטב את הקושי ואת הסבל המתמשך של ימי המלחמה שבהם הרעב והתסכול היו אינסופיים. "רציתי רק חתיכת לחם", נזכרת בכאב אמה. עם פרוץ המלחמה, בגיל 5 בלבד, היא היתה במחנה קיץ המרוחק 18 ק"מ מביתה שבבלארוס. ללא תקשורת וללא יכולת לחזור לבית, הלכה אחותה הגדולה את המרחק הזה ברגל כדי להחזירה. משם לקחו בני המשפחה חפצים בודדים ועלו על רכבת חירום לפינוי. "חשבנו שזה לא להרבה זמן", היא משתפת, אך אחרי כמה קילומטרים בודדים החלו ההפצצות מהמטוסים. "ברחנו ליער. אנחנו, הילדים, לא הבנו כלום".

התחנה הבאה שלהם היתה באוזבקיסטן, ואת האב גייסו לצבא. "היה שם רע מאוד, בית מתפרק, אמא וארבעה ילדים". שם הם נשדדו. "מה כבר היה אפשר לקחת מאיתנו? היינו ללא כלום", היא משתפת. הסבל לא נגמר שם, והם קיבלו אישור להתארח בבית אחר, אצל זוג מבוגרים. בזמן שהדירה היתה ריקה פרצו אליה שודדים ושדדו אותם, והזוג המארח האשים אותם במעשה וסילק אותם. ההתאוששות החלקית של משפחתה התרחשה רק ב-1943, כשאביה שוחרר מהצבא לאחר שחלה בשחפת.

אהרון הגיע גם הוא מבלארוס. שלושה אחים מתוך שבעה ילדים נהרגו בשדה הקרב, את אביו לקח המשטר בגלל התבטאות ש"לא במקום" עוד ב-1940 והואשם ב"הלשנה". עד היום לא ידוע מה עלה בגורלו. אחותו לא האמינה שהגרמנים מוציאים להורג יהודים ומצאה את מותה עם שלושת ילדיה באחד היערות. "קברו אותה בחיים עם שלושה ילדים", הוא מספר. אהרון בן ה-11 פונה לאוקראינה עם אמו ואחותו הגדולה. על הסוס המזדקן שאותו קיבל היה דואג להביא מי שתייה בימי החורף הקפואים. הזיכרון המטלטל ביותר היה כשהסוס הזקן היה עוצר למנוחה והזאבים ביער היו משחרים לטרף. ככה, פעם אחר פעם, היה הילדון שחום העור מסתכן רק כדי לשרוד.

שלושה ימי היכרות הספיקו לזוג כדי להתחתן ב-1956, לאחר שאחיה של אמה התחתן עם אחותו של אהרון. החיפוש אחר "הבית" שלהם הסתיים רק ב-1990, כשעלו ארצה והשתקעו בנתיבות, אחרי שהספיקו במהלך החיים לחיות באוקראינה, בבלארוס, ברוסיה, באוזבקיסטן ובקזחסטן. "היינו מומחים בלעבור מקומות מגורים", מסכם בנם מארק בחיוך נבוך. כיום השניים נמצאים בתוכנית "בכבוד ובידידות" של הקרן לידידות, שמסייעת לאלפי ניצולי שואה בארץ.

"תודה לאל שהגענו לישראל, אנחנו שמחים כל כך להיות פה"

ולדימיר (88) וראיסה (86) לוקשביץ' עברו את המלחמה וזכו להקים יחד בית בנתיבות. כשהמלחמה פרצה, ולדימיר ומשפחתו היו בעיר נוול שברוסיה. בפינוי החירום ברכבת, ולדימיר משחזר את הזיכרון הכי קשה שלו: "הושיבו אותנו ברכבת, את הילדים ואת הנשים, והסיעו אותנו לכיוון מוסקבה. העבירו אותנו לרכבות מסע לכיוון מזרח, לקזחסטן. הרכבת עצרה, יצאנו, אבל אף אחד לא פגש אותנו". ולדימיר מספר כי הדמעות לא עצרו: "הנשים מייללות. לא בוכות, לא צועקות - מייללות, ולאיש לא אכפת. הצליל היה דומה לפרות שמובלות לשחיטה".

עבור ראיסה הזיכרון הכואב הוא הדמעות של אביה ברגע הפרידה: "אבא בכה מאוד כשנפרדנו ממנו. 'עוד שבועיים תחזור', ניסתה אמא שלי להרגיע אותו. בספטמבר כבר אמרו לנו שהוא נפל.

"כל הזמן הייתי רעבה. מה לא אכלנו? פירות יער שחורים, שנחשבים רעילים, שגדלו ליד המזבלה. אבל אכלנו, הנה, אני חיה", היא מספרת. את יום הניצחון, ב-9 במאי, הם לא ישכחו. "היה ירי משמחה מהחלונות. זה החג הכי גדול, משמעותי וחשוב בחיים".

השניים מספרים כי העלייה לארץ ישראל היתה רעיון של בנם. "לא היו לנו כמעט חברים יהודים", מספר ולדימיר. "עלינו לארץ ב-1994, אחרי שבננו התחתן ורצה לעשות עלייה. תודה לאל, תודה לישראל ותודה לבן שלי שבזכותו עלינו, אנחנו שמחים מאוד שאנחנו כאן. היום אני אומרת תודה בכל דקה כשאני רואה מה קורה שם", מספרת ראיסה.

"האנטישמיות בכל מקום, חייבים לשמור על הסיפור שלנו"

אלישבע (78) וצבי (79) הופמן שרדו את השואה וזכו להקים משפחה ענפה בירושלים. אלישבע נולדה בהולנד בפברואר 1943. כשהיתה בת שבעה שבועות בלבד, הייתה המשפחה בסכנה ונמצא עבורה בית מסתור אצל נוצרים: "גרנו שם תשעה חודשים. ההורים שלי היו סגורים בחדר למעלה בלי שיידעו שהם שם. אותי קיבלו כתינוקת שההורים שלה נהרגו בהפצצה ברוטרדם".

לאחר שהנאצים הגבירו את החיפושים אחר יהודים, ההורים של אלישבע הסתתרו בבית מעבר אצל משפחה קתולית בדרום הולנד, עד שבעקבות הלשנה אלישבע התינוקת הופרדה מהוריה והועברה למשפחה אחרת. "כך הייתי אצל שלוש משפחות", היא מספרת. "נשארתי שם עד השחרור. ההורים שלי היו במחנה וסטרבורק ומשם הועברו לטרזיינשטט. בפברואר 1945 הם שוחררו ברכבת שיצאה לשווייץ והגיעו כפליטים. הם קיבלו רשימות מהצלב האדום וכך גילו שאני בחיים".

אלישבע עלתה לישראל ב-1967. היא הכירה את צבי בירושלים, השניים התחתנו וכיום יש להם ארבעה ילדים ו-17 נכדים. "אני מציעה לכל הצעירים היהודים לעלות לארץ. יש אנטישמיות בכל מקום, וישראל היא הבית של היהודים".

צבי הופמן, בעלה של אלישבע, נולד בהונגריה בינואר 1943. "כשהייתי בן שנה וחצי עברתי עם אמא שלי פרידה ושני אחיי למחנה העבודה שטרסהוף שבאוסטריה. שוחררנו בליל הסדר ב-1945", הוא מתאר. "לישראל עלינו ב-1949. כיהודים, אסור לשכוח מה עשו לנו בשואה, אבל גם צריך לזכור את כל הלא-יהודים הטובים שעזרו לנו".