שרדו כדי לספר: הם עברו את הנורא מכל - וקמו מחוזקים במדינת היהודים

הם איבדו את יקיריהם, שרדו את השואה - והצליחו לעלות לישראל ולהקים משפחה • ארבעה שורדות ושורדים, ארבעה סיפורים על עוצמה וניצחון הרוח • פרויקט מיוחד ליום השואה הבינלאומי, שיצוין מחר

שלי חושן (במרכז), ארכיון

הם הצליחו לעלות לישראל ולהקים משפחה אחרי ששרדו את התופת ואיבדו את יקיריהם. בפרויקט מיוחד של "ישראל היום", לרגל יום השואה הבינלאומי שיצוין מחר, ארבעה שורדות ושורדים מספרים על ניצחון הרוח.

"נשבעתי שאקדיש את חיי לסייע לחלשים" - שלי חושן, בת 91

שלי חושן, יו"ר אגודת "יד ביד", שורדת שואה, חוגגת השנה 91, ולא מפסיקה להתנדב אפילו לרגע. כנערה צעירה בבולגריה, היתה שלי אסירה יחד עם משפחתה במחנה ריכוז במדינה. בעודה ממתינה לרכבת המוות לאושוויץ, כשהיא רעבה ותשושה, נשבעה: "אם אצליח להישאר בחיים, אעלה לארץ ישראל ואדאג שאף ילד לא יסבול או יישאר רעב".

חושן. "מגיעה לניצולים שיבה טובה", צילום: יהושע יוסף

בצה"ל שירתה כקצינה בחיל הרפואה, המשיכה ללימודי חינוך ופסיכולוגיה, ולאחריהם עבדה בבית ספר כיועצת חינוכית, נוסף על התנדבותה ב"ויצו".

לפני 40 שנה בדיוק הפך מנוע הפעילות ההתנדבותית למרכז חייה, כשהקימה את אגודת "יד ביד", עמותה הפועלת למען האוכלוסיות המוחלשות בישראל. בשנים הראשונות להקמת העמותה, ייסדה שלי מוקד בשם "אוזן קשבת", שהיווה קו חם לילדים ממשפחות חלשות ולהוריהם. פעילותה באה לידי ביטוי, למשל, בהקמת "הבתים החמים" של העמותה - מועדוניות אחר הצהריים, המארחות מדי יום ילדים בני 7-3 ממשפחות רווחה.

בעקבות הסיפורים קורעי הלב שעלו מהמוקד, החליטה שלי להרחיב את פעילותו גם לאנשים מבוגרים.

מאז פרצה הקורונה, המשיכה שלי להגיע למשרדי אגודת "יד ביד", ולנצח על הפעילות. "עם כל הכבוד, במירכאות, החשש מלהידבק בנגיף בטל בשישים ביחס לפניות שאני מקבלת מעשרות ניצולי שואה, שמצבם גרוע מאוד ולרבים מהם אין חימום או אוכל. לא מגיעה להם שיבה טובה? זה לא צודק, וחייבים לטפל בזה".

שלי זכתה בשורת פרסים ואותות, שבהם אות הנשיא למתנדב, יקירת העיר ת"א ועוד, ואלו רק מחדדים עבורה את מהות חייה. "אמשיך לסייע כל עוד אוכל, עם כל הלב. אין אפשרות אחרת", שיתפה.

"העלייה לישראל נותנת לי כוח להמשיך" - בלה חדש, בת 90

אופיה השמח של בלה בת ה־90 לא מסגיר את קורותיה, כשורדת היחידה ממשפחתה, שאותה איבדה בשואה בהיותה בת 11 בלבד. במשך שנים נדדה מהמקום שבו נולדה, בגבולותיה של בלארוס, עד שהגיעה לארגנטינה. לאחרונה עלתה לישראל בסיוע הקרן לידידות, כדי לחיות לצד קרובי משפחתה.

חדש. "מרגישה שאגיע לפחות לגיל 100", צילום: רענן כהן, הקרן, לידידות

בלה גדלה כאחות הבכורה מבין שלוש למשפחה חסידית במזרח פולין. "נשלחנו לגטו, שבו סבלנו מתנאי מחיה קשים. כשהתקבלה החלטה לשלוח את כל היהודים למיידנק, הסתתרנו במרתף. אמי ושתי אחיותיי הקטנות נרצחו לאחר שהנאצים השליכו אליו פצצה, ואבי נרצח כאשר יצא מן המחבוא. ירו גם בי, אבל שרדתי כי התחזיתי למתה, ובהמשך הצלחתי להימלט".

לאחר שנמלטה והחלימה, הצטרפה בלה לפרטיזנים. לאחר המלחמה, בעת נדודיה בין מחנות עקורים באירופה, היא למדה להיות אחות וטיפלה בפצועים. שם הכירה את מי שלימים יהפוך להיות בעלה, אברהם, שלו נישאה אחרי שהתאחדה עימו מחדש בארגנטינה. אברהם נפטר לפני 30 שנה, אך בלה לא לבד. יש לה בת, שמונה נכדים ו־24 נינים, ובקרוב יתווסף נין נוסף למשפחה. "הנכדים והנינים שלי כל כך אוהבים אותי, והם הסיבה לכך שאני עדיין חיה", היא מספרת. "רוב המשפחה חיה בישראל. הם מצלצלים בכל יום שישי אחר הצהריים לאחל לי שבת שלום".

לאחר הידרדרות במצבה הרפואי, החליטה יחד עם משפחתה כי עליה לעלות לישראל ולחיות עם בתה, צילה, בגבעת שמואל. הקרן לידידות סייעה לה לעלות בעזרת הצוות המקומי בארגנטינה.

"אני מרגישה שאגיע לפחות לגיל 100. אני מודה לקרן לידידות על הסיוע בהגשמת החלום, ונרגשת להיות קרובה למשפחה שלי. להיות לידם - זה ישאיר אותי בסביבה לעוד זמן רב".

הקרן לידידות עוסקת כבר יותר משלושים שנה בסיוע בהעלאת יהודים לישראל והשקיעה במהלך השנים יותר מ-800 מיליון שקלים שסייעו לעלייתם של כ-750 אלף עולים. הקרן היוותה במהלך השנים תורמת מרכזית לסוכנות היהודית וסייעה בהקמתו של ארגון "נפש בנפש". בשנת 2014 החלה הקרן לפעול עצמאית בתחום העלייה ומאז הגיעו בעזרתה לישראל יותר מ-24 אלף עולים מ-30 מדינות ברחבי העולם. ב-2021, למרות אתגרי הקורונה, עלו לישראל בסיוע הקרן לידידות 5,529 עולים חדשים.

"בפעם הראשונה בחיי הייתי בבית כנסת - וחגגתי בר מצווה" - יהושע סיני, בן 82

בשבוע שעבר, כשהוא בן 82, התייצב יהושע סיני בבית הכנסת בפעם הראשונה בחייו, הניח תפילין ועלה לתורה. זו היתה חגיגת בר המצווה שלו, באיחור של 69 שנים. "בשנה שבה חגגתי יום הולדת 13 אבא שלי נפטר. העם הבולגרי אינו עם של מסורת ודת, ולכן זה לא כל כך הפריע לי", הוא מספר.

סיני. "לא אשכח את המכות שאבי קיבל מהנאצים", צילום: יהונתן שאול

סיני נולד ב־1940 בבולגריה. אמו נותרה בבית, ואביו נשלח לעבודות פרך במחנות עבודה. "ביום שבת אחד היינו בדרך לאזור העיר שבו גרנו, ובדרך עצר לידנו ג'יפ של נאצים. אבא נבהל ואמר לנו להתחבא ביער. היינו ארבעה ילדים. ראיתי את הנאצים מכים את אבי מכות רצח. זה דבר שלא אשכח אף פעם".

ב־1948 עלה לישראל עם משפחתו, והם התגוררו בירושלים. במשך כל חייו עבד עם בני נוער, בדגש על נערי רחוב. הוא שימש מדריך ומנהל מוסד לעבריינים, וניהל מוסדות לילדים עם צרכים מיוחדים. אחר כך התגייס למשטרה, ושימש במשך 15 שנה במגוון תפקידים.

כשעבר לבית הדיור המוגן "פאלאס" שבמודיעין נשאל על ההיסטוריה שלו, וכך עלתה העובדה שמעולם לא חגג בר מצווה. "כששמעו שלא היה לי טקס בר מצווה הם הציעו לעשות אותו. בהתחלה התנגדתי. בגיל 82 יעשו לי בר מצווה? בדיעבד אני שמח ששכנעו אותי. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בבית כנסת".

כעת, ערב יום השואה הבינלאומי, מתכנן הירושלמי הוותיק להגיע למוסד נוסף שלא היה בו מעולם: יד ושם. "אני מסוג האנשים שבתקופת יום השואה נסגר. גדלתי בירושלים, אבל עד היום לא ביקרתי ביד ושם, אך לאחר טקס בר המצווה אני מתכוון לבקר שם".

"למרות הקשיים הגדולים, תמיד המשכתי והתקדמתי" - יעקב ליברמן, בן 88

כשיעקב ליברמן היה בן 5 פרצה מלחמת העולם השנייה. אמו היתה עקרת בית, ואביו, אברהם, עבד כחוטב עצים ביערות. ב־1941 גויס אביו לצבא הסובייטי, ונפצע פעמיים במהלך שירותו. אביו נפל בשבי הנאצי ביחד עם עוד 18 חיילים - והצליח לארגן מסלול בריחה ולהימלט איתם.

ליברמן. "אי אפשר להשיג משהו בלי להתאמץ", צילום: יהושע יוסף

יעקב, אמו ואחיו הקטן הוברחו לאוזבקיסטן עם ציוד בסיסי. במשך שנה וחצי הם חיו ללא אב המשפחה בתנאים קשים מאוד, כשאמו עובדת בתור שומרת כדי לפרנס את ילדיה. עם תום המלחמה התאחדו יחד עם האב באוקראינה.

יעקב הצעיר התגייס לצבא הרוסי והתקדם לדרגה של סמל ראשון, שם גם הכיר את אשתו, יבגניה, והשניים הביאו לעולם שני בנים. כשהיה כמעט בן 40 הוא אובחן כלוקה בגלאוקומה. בעקבות ניתוח שלא צלח, נגרם נזק בלתי הפיך לעיניו, והוא התעוור בגיל 40.

כשהיה בן 64 עלו יעקב ויבגניה לישראל עם ילדיהם, והתגוררו בעיר רמלה. במאי 2020 נפטרה יבגניה ויעקב לא יכול היה לטפל בעצמו, ולכן עבר לבית האבות "עטרת רימונים" שבבני ברק. "חשוב לי להיות פעיל, ואני מחכה מדי בוקר לשעה של פעילות התעסוקה במחלקה. התחברתי לכמה דיירים, ואנו משוחחים על אקטואליה ומעלים זיכרונות מהעבר". באשר לחייו כיום, הוא מציין: "אני אוהב את הפעילות של קבוצת הבישול, לחוש ריחות חדשים וליהנות ממאכלים שונים בכל פעם מחדש".

יעקב מסתכל אחורה לניסיונו בשואה, ומבקש ללמוד להמשך. "אפילו בתקופה הקשה בזמן השואה, כשהבריחו אותנו לאוזבקיסטן והיה לנו אוכל וציוד בסיסי ביותר, ידענו להסתפק במה שיש. לא משנה אילו קשיים היו לי בדרך, תמיד המשכתי להתקדם. אי אפשר להשיג משהו בחיים בלי להתאמץ", הוא אומר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר