פרויקט מרהיב: בית הכנסת הענק קם לתחייה – ברשת

לבנות אותם מחדש כנראה שכבר אי אפשר, אבל בינתיים אפשר לפחות ליצור מחדש את הגרסה הווירטואלית של בתי הכנסת שהיו ונחרבו. וזה בדיוק מה שעשה עמיחי הומינר, אדריכל ואמן הדמיות, עם בית הכנסת הגדול של וורשה, שנהרס עד היסוד בידי הנאצים במאי 1943 לאחר דיכוי המרד בגטו, וקם עכשיו מחדש לתחייה ברשת.

"לפני ארבע שנים ביקרתי במוזיאון התפוצות בתל אביב", הוא מספר, "ואחת התערוכות המרשימות שיש במוזיאון היא תערוכת בתי הכנסת. מדובר באחת התערוכות האייקוניות של המוזיאון שמציגה בתי כנסת בולטים מרחבי העולם, בעבר ובהווה, כשכל בית כנסת מוצג על ידי מודל פיזי, צילומים, וכמובן הסבר מילולי".

אלא שחלק מבתי הכנסת המוצגים בתערוכה אינם קיימים עוד, כך שלמעשה מדובר בשרידים הפיזיים האחרונים של מה שהיה ואבד. התערוכה ההיא עוררה אצל הומינר מחשבות – שהפכו לפרויקט מדהים: "זה היה עניין של כמה רגעים עד שהורדתי את כובע האבא בטיול וחבשתי את כובע אמן ההדמיה, וכך נולד הרצון לקחת את פרויקט ההנצחה הזה צעד אחד קדימה, ולשחזר את אותם בתי הכנסת לכדי הדמיות ריאליסטיות. מתוך כל אותם בתי כנסת שאינם עוד, שבה את עיני בית הכנסת הגדול בוורשה, אשר כשמו כן הוא, מבנה ענק ממדים".

בית הכנסת שבחר הומינר למדל נחנך בראש השנה של שנת תרל"ט, 1878, ושימש את הקהילה היהודית הפרוגרסיבית של ורשה. היו בו 1,100 מקומות ישיבה והוא היה בית הכנסת הגדול בפולין והשני בגודלו באירופה כולה.

כשהומינר התחיל לשוטט ברשת ובספריות השונות, בתקווה למצוא מידע על אודות תוכניות המבנה, התברר לו שהאתגר מורכב ממה ששיער: "ככל שהתקדמתי בעבודת המחקר התבהר גודל האתגר המקצועי. תחילה חיפשתי מידע טכני אודות מבנה בית הכנסת, אך התברר לי שרישומי העיצוב האדריכלי של בית הכנסת לא נשמרו ולא נתגלו, ושהמידע הכמעט יחיד שנשאר היה בעיקר מידע היסטורי-ביוגרפי. המידע הטכני שבכל זאת מצאתי היה תוכנית של המבנה שכללה קירות ומושבים בלבד, ללא מידות וללא טקסטים, ומידות האורך של המבנה. למידע הטכני הזה התווספו תצלומים בודדים שמצאתי בגוגל".

כשבידו הממצאים, ניגש אמן ההדמיה למלאכת המידול והשחזור, ש"כללו הרבה ניסוי וטעיה עד שהצלחתי להגיע לפרופורציה נכונה בין כלל חלקי המבנה". רק אחרי שהושלמה בניית המודל של גוף המבנה, החל הומינר ביצירת הפרטים, החפצים והרהיטים של בית הכנסת המפואר, שכלל בחינה מדוקדקת ככל האפשר של צילומי המקור של המבנה, שהיו מטושטשים מאוד מפאת גילם. "מצאתי את עצמי עושה זום אין וזום אאוט עשרות פעמים על כל תמונה", מספר האמן, "בניסיון להבין כל פרט מהו, ממה עשוי, ואיך הוא מורכב". אחרי שהשלב הזה הסתיים בהצלחה, הגיע השלב של הפקת ההדמיות (רנדור) שבמסגרתו נדרש הומינר למצוא את החומרים והתאורה שידמו את העבר מצד אחד, ומצד שני יתנו לבית הכנסת חיים חדשים כאילו הוא עומד על תילו גם היום.

"מעבר לסיפוק האישי שיש לי מיצירת הדמיות", מסכם הומינר, "יש כאן ערך רוחני מוסף. היצירה האדריכלית מולידה הזדמנויות להביא כבוד לנכסי העבר, ולא רק במובן הפיזי שלהם. המשמעות של הפחת חיים במשהו שכבר כמעט מת, היא חוויה מרתקת שמושכת סקרנות והתעסקות עם ההיסטוריה והמורשת של המבנה, התעסקות שהיא הרבה מעבר לקירות ולחומרים שלו. השילוב הזה בין רוח לחומר מוליד יצירות עם משמעות, כאלה שקשה לעזוב באמצע". ייתכן שהפרויקט המרהיב יוצג בעתיד בבית התפוצות.