הדרך לתיאטרון רצופה כוונות טובות

לפני כארבע שנים קיבלתי הזמנה להציג בפסטיבל ישראל, במסגרת פרויקט חשיפה של יוצרים צעירים. לבוגר טרי, ומאוד נאיבי, של החוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א, הזדמנות כזו נשמעה כמו פלטפורמה מצוינת

במחשב שלי נחו אז מספר טקסטים שנכתבו עבור פרויקט שנקרא "איפה החמלה" ושאותו הציגה ידידתי, גילת ויקסמן, כפרויקט סיום לימודיה במגמה לעיצוב גרפי באחד מבתי הספר לאמנות בארץ. הטקסטים עסו בהפרות שונות של זכויות אדם בישראל.

מאותו רגע שנפתחה בפני האופציה להופיע בפסטיבל החל תהליך עבודה על מחזה שכולל בתוכו 12 מעשיות ישראליות מולחנות, המוגשות כסיפורי ילדים והמשלבות תכנים ממציאות החיים בארץ הזו.

כשהתחלנו את התהליך, היינו מחזאי, שני שחקנים, שחקנית אחת ומלחין. הוחלט להחליף את המלחין ובמקומו להביא מלחינה תותחית. אחד מהשחקנים הביא גם את החבר שלו לעצב את התפאורה. מהר מאוד החבר/מעצב החליט לעזוב. במקומו הגיעה מעצבת חדשה. המלחינה בינתיים לא הסתדרה עם השחקנית. ניסינו לחיות גם עם זה. בינתיים, השחקן, החבר של המעצב, הרגיש שהוא נקרע. מצד אחד הוא המשיך להופיע לחזרות, מצד שני החבר/מעצב עשה לו בבית את המוות. השחקן החליט לעזוב. הוחלף הקאסט.

בתוך שבועיים למד קאסט חדש את החומרים לפרזנטציה מול מארגני הפסטיבל. אבל אז, ברגע האחרון, הודיע אחד השחקנים שהוא קיבל עבודה במשרד פרסום ובבחירה שלו בין חיים לתיאטרון הוא מעדיף לבחור בחיים. קשה להתווכח עם זה. בינתיים המעצבת החדשה הלכה לשופינג של הלבשה תחתונה על חשבון כספי ההפקה. למרות הכל נערכה פרזנטציה למארגני הפסטיבל, שאחריה הוחלט לא להעלות את המופע. הנזק הכלכלי: 10,000 שקלים מכספי.

ההצגה חייבת להימשך

אלא שההצגה, מבחינתי, היתה חייבת להימשך. אם לא פסטיבל ישראל, יהיה זה תיאטרון תמונע. גויס קאסט נוסף: שני שחקנים, חברים של המלחינה (החלטה שנבעה בעיקר כדי לשחד אותה להישאר, כי היא היתה על סף התמוטטות). אחד מהשחקנים/חברים של המלחינה התגלה בתור אישיות התנגדותית, מצד אחד רצה להיות שותף, מצד שני דאג למרמר את כל מי שסביבו. התעייפתי. ההפקה הוקפאה. הנזק הכלכלי: פסנתר ממושכן לתיאטרון תמונע על חשבון חוב של 13,000 שקלים.

התחנה הבאה היתה סמינר הקיבוצים. שם העריכו מאוד את הטקסטים של "איכה-", אבל לא יכלו להרשות לעצמם לשלב אותם בתהליך הלימודי. ניסיתי את יורם לוינשטיין - אך ללא הצלחה. פניתי למספר לא מבוטל של מלחינים ושחקנים שחלקם חשבו שהטקסטים בוטים מדי ולחלקם ההתעסקות בהפקת פרינג' גורמת יותר כאב ראש מסיפוק. אפשר להבין.

פרינג' עושים באהבה או שלא עושים בכלל. צריך לרצות, באמת, ולהיות מספיק נאיבי כדי להאמין שאתה יכול לשנות. בגיל 30 פלוס השקעת זמן בפעילות לא רווחית היא שאלה מהותית שאנשים צריכים לשאול את עצמם.

בהתחלה כולם רוצים להיות שותפים, אבל בבסיס, הרבה לפני הכישרון, צריך להיבחן מד המרמור, שתלוי בכמה האדם שלם עם עצמו באותה תקופה, מתי הוא עשה סקס לאחרונה ועד כמה הוא שבוי באמונה שבהפקה הזו הוא ימצא חתן.

עם קצת עזרה מאלוהים

צריך להודות: השאלה "איפה אלוהים-" התגלגלה לי לא פעם בראש במהלך תהליך העבודה על ההצגה, שנמשך שלוש שנים וכלל אכזבות ורגעי ייאוש גדולים. אבל בסופו של דבר זה קרה. תיאטרון תמונע הציע לי להעלות את "איכה-" במסגרת האנסמבל של התיאטרון. ב-11 באוקטובר, לפני כחודש, ההצגה עלתה בבכורה. השבוע היא עולה שם שוב, היום ומחר.

אם לסכם את התהליך, נראה שבסופו דווקא הצלחתי למצוא כמה אלוהימים קטנים: בדמות תיאטרון שמוכן לקחת סיכונים ולתמוך במה שנראה הזוי וחסר סיכוי, במלחין מבריק (טל בלכרוביץ'), בקבוצה של שחקנים מוכשרים (אפרת ארנון, מולי שולמן, עירית נתן-בנדק, הברום הורוביץ, מיכל ויינברג, הילה די-קסטרו) ובפסנתרן מקסים (אורי גורן).

עכשיו, כמו בפרינג', צריך למצוא קהל, וגם בזה עזרתו של אלוהים לא תזיק. היום, יותר מתמיד, התיאטרון נתפס כמוטציה אנכרוניסטית. ת'כלס, למה לצאת מהבית אם אפשר לספוג לוורידים את הדרמות של שפרה ומשפחת בובליל על מסך הפלזמה?

הליכה לתיאטרון מצריכה הזמנת כרטיסים, נסיעה, חיפוש חניה, ישיבה על כיסאות לא נוחים, ריכוז, שתיקה ויכולת לספוג. ואם זה זבל, מה שקורה בדרך כלל, אין אפשרות להעביר ערוץ. אז למה בכל זאת ללכת לתיאטרון? ועל אחת כמה וכמה למה להתעסק בו, במיוחד בכזה הממוקם בשוליים? באמת שאלה טובה. אולי זה קשור לקלישאות כמו "לפעמים זה בוחר אותך", אולי מתוך האמונה שחוויית תיאטרון יכולה להיות באמת אחרת, מעניינת ומאתגרת.

אבל הנקודה העיקרית היא שאין באמת תחליף לאינטראקציה האנושית שמספק המדיום הזה. לאותו מפגש בין קהל לשחקן, לכוח שיש לדיאלוג. אתה יכול לשנוא את מה שאתה רואה ואתה יכול גם לאהוב, אבל איך שלא יהיה - יהיה לך קשה מאוד לברוח החוצה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו