צילום: פז בר
זו היתה חברות אדירה ומצחיקה ברמות שאי אפשר בכלל לתאר במילים. ספי היה גאון, פרטנר על הבמה שאפשר להשתגע איתו. יכולנו להופיע 2,500 פעמים יחד, ובכל פעם היה ניואנס אחר. מספיק שהוא ירים גבה, והקהל יתפוצץ מצחוק. היתה לי זכות לא נורמלית להיות לידו ולדבר איתו. איזו הקשבה, איזה חום שאף פעם לא נגמר. הוא חבר פנטסטי. עצוב, עצוב.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
היינו יכולים לדבר שעות בטלפון וכשהילדים שלי היו נכנסים הביתה ורואים אותי מגולגלת על הרצפה הם לא היו שואלים, הם ידעו שאני מדברת עם ספי.
אפילו בתוכנית הבדיחות האחרונה שלנו לפני שנתיים, כשכבר היה לו קשה לדבר, בכל זאת הקהל היה מתנפץ מצחוק. לא צוחק, מתנפץ. ספי היה מספר הסיפורים הטוב בעולם, עם ירידה לפרטי פרטים. ראיתי אותו בפעם האחרונה לפני שבועיים. הוא דיבר אלי באמצעות פתקים, וגם דיברנו על אהבה.
אני זוכרת שהוא סיפר לי בדיחה על חזן בשם זלמן ריבלין שהיו לו 13 ילדים, ויום אחד שכח את הדרך הביתה. בדרך הוא ראה ילד ושאל אותו: "איפה גר החזן זלמן ריבלין?", והילד ענה לו: "אבא, בוא אני אקח אותך הביתה". הוא סיפר בדיחות עד הרגע האחרון. עצוב לי ואני כבר מתגעגעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו