כשד"ר לאון גרשוביץ', איש חינוך והיסטוריון שחוקר את תולדות יהודי בריה"מ, מספר על התקוממות היהודים בעיירה הקטנה לחווא בספטמבר 1942, קשה לא להצטמרר. הקהילה היהודית בת מאות השנים בעיירה, שנמצאת היום בשטחי בלארוס, מנתה על סף השואה לפחות 2,000 איש. כשהגרמנים כבשו את לחווא בתוך כשבועיים אחרי תחילת הפלישה לבריה"מ, רק מעטים מהתושבים היהודים הספיקו לברוח. היתר נלכדו וחיכו לסופם.
מסופר שברל (דב) לופטין, ראש היודנרט בעיירה, הצליח בתחילה לסכל את ההרג ההמוני של יהודי המקום באמצעות שוחד לגרמנים, אבל מבחינת הצוררים זה היה רק עיכוב זמני. בתחילת אפריל 1942 הוקם בלחווא גטו, ונוסף על היהודים המקומיים רוכזו בו גם יהודי הסביבה.
לנוכח הגעת הידיעות על השמדת היהודים בעיירות אחרות, הצעירים בגטו החלו להתארגן במחתרת. בהתחלה הם עשו זאת כקבוצה של חמישה אנשים בראשותו של יצחק רוכצ'ין, מפקד קן בית"ר המחתרתי של לחווא, ובהמשך התארגנו עוד כ-30 צעירים בקבוצות דומות. הם אגרו נשק קר וקשרו קשרים עם פרטיזן בן העיירה, וכן עם היודנרט, לצורך רכישת נשק.
ב־3 בספטמבר 1942 כיתרו הגרמנים ומשטרת העזר המקומית את הגטו. רוכצ'ין הזעיק את חברי המחתרת ורצה לפרוץ את הגדרות מייד, אך לופטין ביקש לחכות עד הבוקר. כשהתברר לו עם שחר שמדובר באקציית השמדה של הגטו, הצית את בית היודנרט ושלח צעירים להצית את יתר בתי הגטו ואת המחסנים.
"חברי המחתרת פתחו במרד, תחילה בחלק הדרומי של הגטו ואחר כך בחלק הצפוני", משחזר ד"ר גרשוביץ'. "רוכצ'ין התנפל על חייל גרמני כשבידו גרזן וניפץ את גולגולתו. גרמנים אחרים ירו בו למוות. בחסות השריפה והמהומה פרצו כ־1,000 מיהודי הגטו את הגדרות ונסו החוצה. לופטין נפצע, אך הצליח להגיע ליער, וכמוהו עוד 600 יהודים. כ־400 יהודים נהרגו במהלך הבריחה. שישה שוטרים גרמנים ושמונה שוטרים ממשטרת העזר נהרגו, והיו שנפצעו.
"מרבית הבורחים נתפסו במהלך הימים הבאים. כ־120 מיהודי לחווא ביקשו להצטרף לפרטיזנים באזור, אך נדחו והקימו מתוכם יחידה יהודית שכללה 25 לוחמים. יחידה זו פעלה עד ינואר 1943, ואז הצטרפו חבריה ליחידות פרטיזנים סובייטיות. בסך הכל, 90 מהבורחים שרדו עד לסוף המלחמה".
סיפור הגבורה של המרד בלחווא לא מוכר לרבים, כמו גם סיפורי מרד אחרים שהתרחשו באותה התקופה בעיירות קטנות נוספות באזור. מרביתם הונצחו בעיקר בספרי יזכור של הקהילות המקומיות, אבל נעדרו מהשיח המרכזי של הנחלת זיכרון השואה והגבורה היהודית.
גרשוביץ', שיציג את המחקר שלו על הגורמים למרידות האלה בכנס הבינלאומי שיתקיים בוורשה ביוזמת מוזיאון "פולין" לתולדות יהדות פולין, מסביר כי "מהמרד המפורסם מכולם, בגטו ורשה, היתה כמות לא מבוטלת של שורדים, ובשל העובדה שלחלקם היו מהלכים בקרב הצמרת הישראלית של תחילת המדינה הוא הפך לסמל".
לחימה אמיצה - וסיום טרגי
"המרידות בגטאות החלו באמצע 1942", אומר גרשוביץ'. "הן אירעו בתגובה לשמועות על גירושים מאסיביים של יהודים מיישובים סמוכים או על רציחתם, בתגובה לניסיונות של הגרמנים לבצע אקציות של השמדה, או בשל ידיעות בדבר אקציות מתוכננות. חלק מההתקוממויות היו מאורגנות מראש, וחלקן היו ספונטניות.
"מקרים ספונטניים של התנגדות יהודים בגטאות לרציחות שביצעו הגרמנים ובעלי בריתם קרו כבר בקיץ 1941, בעקבות הפלישה הנאצית לבריה"מ ותחילת הרצח של האוכלוסייה היהודית. כך היה, למשל, בעיירה פוסוול שבליטא. אך אלה היו מקרים בודדים, שהצלחתם היתה קטנה עד אפסית והידיעות עליהם מעטות".
מדברי יצחק רוכצ'ין, ממנהיגי המרד בלחווא: "אין מה להפסיד, מוטב ליפול בריצה מכדור מאשר ללכת לקבר. יש סיכוי שחלק יצליחו לברוח ולנקום את דמם של ההרוגים"
במאי 1942 פרץ המרד בגטו ראדון (ראדין), במערב בלארוס של היום. מהלך ההתרחשויות הטרגי בעיירה הזאת מזכיר את מה שיקרה כעבור שלושה חודשים בלחווא ובמקומות נוספים. ב־8 במאי כותר הגטו ושעריו נחסמו, יומיים לאחר מכן נלקחו כ־100 גברים יהודים לחפור בורות מחוץ לעיירה. בזמן החפירה, לפי אות שנתן הנפח מאיר סטולייר, הסתערו היהודים על השומרים באתים שבידיהם ופתחו במנוסה. 17 מהם הצליחו להימלט, והיתר נורו. כ־1,000 מתושבי הגטו הובלו אל הבורות ונרצחו שם, בעוד כ־300 בעלי מלאכה ובני משפחותיהם הושארו בגטו. במהלך האקציה הצליחו לברוח או להסתתר כ־300 יהודים. הגטו הפסיק להתקיים כחודש לאחר מכן, כשהיהודים שהושארו בחיים או שרדו במחבוא הועברו לגטו שצ'וצ'ין.
המרד בגטו סלונים, גם הוא בבלארוס של היום, הוכן מראש ופרץ בסוף יוני 1942. במהלך ההכנות נחפרו מנהרות אל מחוץ לגטו, ובבוקר 29 בחודש ירדו אליהן המשפחות היהודיות. אנשי המחתרת, בראשות דוד אפשטיין, ירו על החיילים הגרמנים ועל אנשי משטרת העזר. לפחות חמישה גרמנים נהרגו והיו שנפצעו. חלק מהיהודים נמלטו ליערות, וכמה עשרות הקימו קבוצה פרטיזנית לוחמת.
בתגובה למרד הציתו הנאצים את הגטו ועד 15 ביולי הוא הושמד. במהלך השבועיים הללו אלפים רבים של יהודים נרצחו בבתיהם, ברחובות ובבורות הירי שליד סלונים.
בספטמבר 1942 מרדו היהודים בגטו טוצ'ין שבצפון־מערב אוקראינה של היום. כבר ביולי באותה השנה התארגנו ראש היודנרט המקומי גצל שוורצמן וסגנו מאיר הימלפרב עם צעירים נוספים מטוצ'ין לקראת התקוממות: אספו נשק, הכינו חומרים דליקים וארגנו קבוצות לוחמים לקראת יום פקודה. ברשות לוחמי המחתרת היו רובים, אקדחים, רימוני יד ומעט תחמושת.
ב־24 בספטמבר כיתרו שוטרים גרמנים ומשתפי הפעולה האוקראינים את הגטו והחלו להמטיר עליו יריות. לוחמים יהודים השיבו אש, יהודים אחרים הציתו את כל בתי הגטו, וגם בתי כנסת שהוסבו על ידי הגרמנים למחסנים, וגדר הגטו נפרצה בכמה מקומות.
כ־2,000 מתושבי הגטו ברחו ליערות פוסטומיטי הסמוכים, ובמהלך הקרבות נהרגו שני שוטרים אוקראינים וכמה גרמנים. כ־1,000 מהבורחים נתפסו בתוך שלושה ימים ונרצחו; כ־300 נשים וילדים חזרו ביוזמתם לגטו בגלל התנאים הקשים ביער.
ב־26 בספטמבר התייצבו שוורצמן והימלפרב בפני הגרמנים, הציגו את עצמם כמארגני המרד וביקשו שיאפשרו להם למות בבית העלמין היהודי. שניהם נורו. כמעט כל הנותרים ביער מתו, הוסגרו או נרצחו בידי מקומיים, ואחדים מבין הצעירים היהודים הצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות.
באוגוסט 1943 התקוממו היהודים בהליבוקאיה שבבלארוס. מ־1942 פעלו בגטו של העיירה קבוצות מחתרת של צעירים, שחלקם הצטרפו לפרטיזנים. ב־15 באוגוסט 1943, בישיבה של הנהגת המחתרת בראשותו של מוטקה ליברמן, הוחלט למרוד, לפוצץ בניינים ממשלתיים בעיירה ולנצל את המהומה שתתעורר כדי לברוח מהגטו.
הפעולה אף תואמה עם הפרטיזנים באזור. ב־17 באוגוסט תקפו הפרטיזנים את הגרמנים בעיירות הסמוכות והתקרבו להליבוקאיה. הגרמנים הביאו להגנת העיירה טנקים, תותחים וחיילים, וב־18 באוגוסט, לאחר קרב שבו הופעלו גם מטוסים, נאלצו הפרטיזנים לסגת והגרמנים הקיפו את הגטו.
בבוקר 19 באוגוסט, כשניסו הגרמנים להיכנס לגטו כדי לאתר יהודים במקומות מחבוא, החלו אנשי המחתרת לירות לעברם. כמה יהודים חמושים ניסו לברוח, אך הגרמנים פתחו עליהם באש מקלעים ותותחים ורובם נורו. רק אחדים הצליחו לברוח. לפי נתונים של הפרטיזנים, נהרגו בקרבות הללו כ־100 גרמנים. ב־20 באוגוסט הופצץ הגטו מהאוויר ורבים נהרגו. כמעט כל היהודים שנותרו בגטו, ובהם ליברמן, נרצחו במהלך האקציה. השורדים המעטים הצטרפו לפרטיזנים.
דילמות אנושיות כבלם לפעולה
למילים הנוקבות של רוכצ'ין, שנאמרו לפני המרד בלחווא, היו שותפים גם בעיירות האחרות שבהן מרדו היהודים. "אנו צריכים ללכת הראשונים, בלי מורא, לא לסגת", קרא רוכצ'ין ללוחמיו לפני תחילת הלחימה. "מי שאיתרע מזלו ליפול חלל, יתנחם בכך שפילס את הדרך לאחרים לחיים. אין לנו מה להפסיד, מוטב ליפול בריצה מכדור מאשר ללכת בריצה לקבר. יש לנו סיכוי שחלק יצליח לברוח ולנקום את דמם של ההרוגים. מטרתנו - קדימה, ולא לסגת".
דברי הימים אולי לא שימרו עבורנו את השמות של כל המנהיגים כמו רוכצ'ין בגטאות נוספים, או את מילותיהם המדויקות, אך ההתקוממויות בדיסנה, בדרויה, בנייסוויז', בקלצק, בטורצ'ין, בטריסק, בסארני ובקוסטופול מוכיחות שבכל עת שהדבר היה אפשרי - היהודים הנואשים לא הלכו אל מותם כצאן לטבח.
בטוצ'ין כיתרו גרמנים ואוקראינים את הגטו והחלו להמטיר עליו יריות. לוחמים יהודים השיבו אש, אחרים הציתו את כל בתי הגטו, וגם בתי כנסת שהוסבו על ידי הגרמנים למחסנים
מרבית המרידות אירעו בין קיץ 1942 לקיץ 1943, במרחב שמשתייך כיום לבלארוס ושהיה חלק מפולין בין שתי מלחמות העולם, אך שמספטמבר 1939 הפך בפועל לחלק מבריה"מ. מה שמעלה שתי שאלות מרכזיות: מדוע דווקא אז, ומדוע דווקא שם.
גרשוביץ' מזכיר שהדיון בסוגיות האלו החל הרבה לפני שהוא עסק בנושא. הוא מסביר שיצחק ארד ז"ל - חוקר השואה ובעצמו פרטיזן שלחם בנאצים בנעוריו - עמד על המאפיינים הדומים לכלל הגטאות שבהם אירעו מרידות: התארגנות והצתת הגטו, התפרצות דרך הגדרות ודרך השערים ובריחה אל היערות. חשוב לא פחות - גטאות אלו התאפיינו בשיתופם של אנשי היודנרט והמשטרה היהודית בהתארגנויות המחתרתיות ובהתמרדויות.
"ניתן לחלק את מאפייני המרידות בגטאות הקטנים לאובייקטיביים ולסובייקטיביים, הקשורים למניעים של יהודים שלקחו חלק בהתנגדות האקטיבית", אומר גרשוביץ'. "בתוך הקבוצה הראשונה של השיקולים אני כולל את ההיבט הטופוגרפי - קרבה לשטחים מיוערים שאליהם ניתן היה להימלט ומשם לנהל לחימה פרטיזנית, וגם את היבט התכסית: מרבית הגטאות הקטנים התאפיינו בבתי עץ קטנים וחד־קומתיים, שלא אפשרו מסתור ולא התאימו ללחימה אורבנית, אך אפשרו הצתה בקלות יחסית וניצול האנדרלמוסיה לצורך פריצה והימלטות".
למעשה, הקרבה לאזורי הפעילות של הפרטיזנים והיכולת להצטרף אליהם מילאו את התפקיד המרכזי?
"כן ולא - הקרבה ליער לא היתה גורם יחידי. לתנאים גיאוגרפיים, כמו קרבה ליערות־עד, היתה משמעות חשובה להחלטה על מרידות ואפשרויות הצלה, אבל היו שיקולים אחרים למכביר. שלום חולבסקי ז"ל, חוקר שואה אחר, שגם הוא היה פרטיזן, דיבר על גורמים אובייקטיביים שהקשו על היהודים להשתלב בפעילות של התנועה הפרטיזנית. היהודים היוו מיעוט לאומי בתוך סביבה נוכרית. חלקם הגדול היו תלושים מהטבע, ולא הכירו את השטחים ואת הדרכים.
"לכך צריך להוסיף עוד בעיות: מחסור בנשק, הצורך בהתמודדות עם אנטישמיות שרק התחזקה בעקבות התעמולה הנאצית, לוחות זמנים שפעלו לרעת היהודים ונתק בין הגטאות. והיו גורמים סובייקטיביים שמנעו את ההתנגדות הפעילה: תפיסת 'קידוש החיים' שפעלה כבלם, האשליה שההשמדה אינה טוטאלית, אי־אמון ביער ובסביבה הלא יהודית ככלל, היעדר מסורת של לחימה, יודנרטים כמכשול להתנגדות, מחויבות למשפחה, דילמה של מוות ביער מול מוות בגטו, דילמה של לחימת נצורים בגטו מול לחימה ביער, אחריות קולקטיבית והיעדר הנהגה בעלת סמכות.
"אל מול הגורמים המקשים, יש להעמיד את ממד התקווה שבהתנגדות הפעילה - תקווה של הישרדות והצלה, ובאותה המידה תקווה לנקמה. לעיתים משקלו של היבט הנקמה היה רב יותר ממשקל היבט ההישרדות".
ד"ר גרשוביץ': "במסגרת הערכה מחדש של מרידות בגטאות הקטנים, מן הראוי להשיבם למקום מרכזי יותר בנרטיב ובאתוס של ההתנגדות היהודית האקטיבית לנאצים"
גרשוביץ' מציע הסבר נוסף למכנה המשותף בין המרידות בגטאות הקטנים. הסבר זה קשור למה שעבר על האוכלוסייה היהודית באזורים האלה לפני הגעת הגרמנים, כשכוונתו בעיקר לתהליכי הסובייטיזציה שחוותה האוכלוסייה שהתגוררה במרחב בכלל, והאוכלוסייה היהודית בפרט, אחרי סיפוח שטחי מזרח פולין לבריה"מ בספטמבר 1939.
"במשך כמעט שנתיים הפעיל השלטון הסובייטי לחצים על יהודים - הן על רקע מעמדי לכאורה, הן על רקע תרבותי ודתי והן על רקע פוליטי. לחצים אלו כללו, לצד תעמולה אינטנסיבית, גם לחץ כלכלי ותעסוקתי, מאסרים, הגליות וגם גיוס של פעילים במסגרות שונות כסוכנים של שירותי הביטחון והשירותים החשאיים הסובייטיים.
"לחץ זה הוביל לכך שפעילות בעלת מאפיינים פוליטיים ואידיאולוגיים הפכה למחתרתית, ובכך נוצרה האחדה מסוימת שלה תוך טשטוש מחלוקות אידיאולוגיות, צמצום הקיטוב הפוליטי ולמעשה הנחת מסד רעיוני ומעשי לפעילות משותפת. בתוספת היכרות אישית וקשרי חברות בין אנשים, התאפשרה תשתית מסוימת ליצירת התנגדות אקטיבית למדיניות החיסול הנאצית לאחר כיבוש המרחב בידי הצבא הגרמני".
באופן פרדוקסלי, מגמת הסובייטיזציה ליכדה במידה ניכרת גורמים פוליטיים ואידיאולוגיים שונים, שבתקופה הטרום־סובייטית נהגו להתפלמס אלו עם אלו. בשפה פשוטה, אחרי שחוו מלוא החופן את "נפלאות גן העדן הקומוניסטי", יהודי האזור קלטו שבהשוואה לאיום החיצוני, לפערי ההשקפה ביניהם אין הרבה משמעות.
כיצד הכינו את היהודים במשך שנתיים תחת שלטון סובייטי למה שיצפה להם בעת הכיבוש הגרמני?
"הסובייטיזציה כללה רדיפות על רקע דתי ופוליטי, ומנעה פעילות יהודית וציונית גלויה. לכן הדבר חייב התאמה לפעילות מחתרתית, מה שיצר תשתית מסוימת להתארגנות, לפחות בחלק מהמקומות. מהצד השני, סובייטיזציה זו היתה קצרת מועד, ולא שינתה באופן מהותי היבטים רבים של חיי היהודים ואת תודעתם. אלה נותרו במידה רבה עם זיקה למסורת, לעברית, לציונות וגם לסולידריות כלל־יהודית, ודאי בעיתות מצוקה.
"מובן שלא מספיק להסתכל רק על השנתיים של חיי האזור תחת שלטון סובייטי. במשך כמעט שני העשורים שלפני כן, המרחב המדובר היה תחת שלטון פולני. בתקופה זו התקיימו בו חיים יהודיים תוססים ודינמיים, ובפרט פרח במרחב החינוך היהודי־ציוני, הן הפורמלי והן הבלתי פורמלי.
"בהקשר של החינוך הפורמלי בלט מקומה של הרשת הציונית העברית 'תרבות', שאמנם היתה חילונית, אך לא אנטי־דתית, ונתנה מקום של כבוד למסורת בהווי ובתוכניות הלימודים של מוסדותיה. היא אף ניהלה יחסים קונסטרוקטיביים עם מפלגות פוליטיות ועם תנועות נוער מכל רחבי הספקטרום הפוליטי הציוני".
הישרדות לפני אידיאולוגיה
עיקר פעילותה של רשת "תרבות" בפולין שבין מלחמות העולם היה במזרח פולין - מערב בלארוס ואוקראינה של ימינו. הנוכחות הבולטת שלה לצד רשתות חינוך אחרות מצביעה על מגמה ציונית מובהקת. כפועל יוצא מפעילות חינוכית ותרבותית זו, משוכנע גרשוביץ', צמח במרחב המדובר דור בעל ערנות פוליטית, מודעות אידיאולוגית וזיקה לתרבות היהודית המסורתית ולשפה העברית.
כדי להמחיש את דבריו ואת הרקע התרבותי שהצמיח את המרידות, גרשוביץ' מביא את מכתביו של יוסף ליון, יליד 1926 מהעיירה ליפנישקי (ליפנישוק) אל אחיו הבוגר אבנר, שעלה לארץ ישראל ושמר על המכתבים. המכתבים נכתבו בגיל 10 לערך, בעברית כמעט רהוטה, ובהם הילד דן באופן בוגר מאוד במצבם של היהודים בפולין במחצית השנייה של שנות ה־30 של המאה הקודמת, תוך הדגשה של חוויית האנטישמיות והעוינות מצד האוכלוסייה הפולנית.
"לא נעים לי ללמוד בין הפולנים השונאים אותנו תכלית שנאה", כותב ליון. "בכל מקום מכים אותנו ומגרשים ממקום למקום... מה רוצים הם, האכזרים, מהעם העברי המפוזר בכל העולם? הרוצים הם למחוק את שם ישראל מתחת השמיים? לא יעלה בידם להשחיתו ולהכריתו. עם ישראל יחיה לעולמים. כי העם הקטן הזה עם קשה עורף הוא, ולא צריך להתייאש...".
"המכתב המדהים הזה, והדעות הנהירות שבאות בו לביטוי, עשויים לשקף מגמה של הלך רוח בקרב הדור הצעיר בעיירות ובערי השדה במזרח פולין שבין מלחמות העולם", סבור גרשוביץ'. הוא מוסיף שלצד מסגרות החינוך הפורמלי, ובמידה כזו או אחרת של אינטגרציה איתן, עד לסתיו 1939 פעלו במרחב מסגרות של חינוך רעיוני־אידיאולוגי בלתי פורמלי, בראש ובראשונה תנועות וארגוני נוער, שייצגו את כל הספקטרום הפוליטי שהיה קיים אז בקרב האוכלוסייה היהודית.
"לימוד העברית והשימוש בה לא ביטאו פערים בין־דוריים בין הצעירים למבוגרים יותר, ובחלק מהעיירות העברית אף שימשה את האוכלוסייה היהודית בחיי היום־יום.
"במרחב זה, גם בתנועות נוער חילוניות מובהקות, הציונות המודרנית לא נתפסה במונחים של מהפכה אלא כהמשך ורציפות, הגשמת 'חלום הדורות'. היבט זה יש בו משום הסבר נוסף לאופי העממי והרב־דורי של ההתקוממויות בגטאות הקטנים".
בהקשר זה, גרשוביץ' מבקש למקד את תשומת הלב במאפיין העממי של המרידות בגטאות הקטנים: "המתקוממים שם לרוב לא היו פעילים בעלי פרופיל פוליטי או אידיאולוגי מובהק (כזה שאפיין חלק משמעותי ממורדי גטו ורשה, למשל), אלא היו אנשים מכלל שכבות האוכלוסייה היהודית, שמניעיהם למרד היו פחות צבועים בגוונים אידיאולוגיים מוצהרים, ויותר נבעו מצורך קיומי ומניסיון חיים מצטבר - ביטוי לאקטיביזם יהודי עממי".
מדוע חשוב לעמוד על כל הגורמים שהובילו למרידות בנאצים?
"במסגרת הערכה מחדש של מרידות בגטאות הקטנים, ראוי להשיבם למקום מרכזי יותר בנרטיב ובאתוס של ההתנגדות היהודית האקטיבית לנאצים בתקופת השואה, להפוך אותם לחלק משמעותי יותר בזיכרון ההיסטורי - היהודי והכלל־אנושי - של השואה.
"עיון במרידות אלה, בדמויות שהובילו אותן וביהודים ששרדו בזכותן עשוי להוסיף גורמי השראה לנוער ולכל אדם. אותם היהודים הוכיחו כי גם ברגעי אתגר משמעותיים במיוחד, ואף בתנאים הנראים בלתי אפשריים, ניתן ואף ראוי לפעול באופן אקטיבי כדי לשנות ולעצב את המציאות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו