"בית קפה עם וייב יהודי": הצעירים שחולמים ליצור תרבות יהודית חדשה

ערב שבת, שכונת שפירא, תל אביב. במרכז החדר שולחן ערוך לתפארת, וסביבו 20 כיסאות. ליפז אלה (32) ועוז פישמן (29) מחליפים ביניהם רשמים אחרונים לפני שהאורחים מגיעים לקבלת השבת שהם עמלו עליה. כבר שנה הם פועלים להפוך את החלום שלהם למציאות, ובסוף הערב יוכלו לסמן עוד "וי" בדרך להגשמתו. תכף ייכנסו אל החלל 20 צעירות וצעירים שהם לא מכירים, אל החוויה שהשניים רקחו.

אלה ופישמן מתגוררים ביפו. היא מבית ירושלמי כורדי, הוא חצי אשכנזי וחצי מרוקאי שעלה לפני חמש שנים מארה"ב. במשך שנים הם היו במסע של גילוי וחקר זהותם היהודית. בשלב מסוים דרכיהם הצטלבו, ומאז הם סוללים דרך חדשה שמטרתה "ליצור תרבות יהודית חיה ובועטת בתל אביב", באמצעות הקמת מרחב פיזי בדמות בית קפה - או אם תרצו, בית מדרש חדש - שייקרא "מניין".

"לא הייתי קרובה ליהדות בכלל, הייתי מורדת", מעידה אלה. "חונכתי בבית מזרחי על ערכי היהדות, שירתי בצבא כשבע שנים. כשהשתחררתי נסעתי כשליחה של הסוכנות היהודית לאוניברסיטת UCLA, מתוך מחשבה שאני הולכת להביא את ישראל אל הקהילות היהודיות בתפוצות. בפועל, קיבלתי בחזרה את הזהות היהודית שלי".

איך זה קרה?

"אני תמיד שואלת 'למה': למה צריך לעשות קידוש? למה בפסח קוראים את ההגדה? כשנסעתי הכי רחוק ממדינת היהודים, לצפון אמריקה, ה'למה' התחזק אצלי. השתתפתי במרכז בית הלל בקמפוס (ארגון הסטודנטים היהודי; ע"ש) בטקסים מסורתיים, ופתאום נכחתי באקלים תרבותי אחר. בארץ יש שתי אפשרויות: חילוני או דתי. שחור או לבן. אך במנעד החברתי שם גיליתי מגוון צבעים.

"למשל ביום כיפור, פתאום הייתי צריכה לשאול את עצמי למה אני עושה את כיפור כפי שאני עושה אותו. זה חשוב לי? הרי אני יכולה לבלות בים, או לשבת עם חברים בסטארבקס. דווקא הכי רחוק מהבית הבנתי למה היהדות חשובה לי, ובדקתי אם יכולה להיות יהדות אחרת. הדיכוטומיה שהכרתי בארץ היכתה בי, והתחלתי לתהות אם היא הכרחית".

"המקום שבו את גילית את עצמך זה המקום שממנו אני באתי", מגיב אליה פישמן. "סבא שלי גדל בסנט לואיס, עבר לארץ ולמד בקולג' לרבנות. העבודה הראשונה שלו היתה כשליח של מרכז בית הלל ב־UCLA. החבר הכי טוב שלו הוא הרב חיים סיידלר פלר (לשעבר מנכ"ל ארגון הלל; ע"ש), אך הזהות היהודית עבורי אף פעם לא היתה מובנית מאליה. זה שונה מאוד מההוויה הישראלית, שפה להיות יהודי זו ברירת מחדל, זה המסגור של החיים בארץ. לפי סקר של מרכז גוטמן משנת 2009 לבחינת דמותה היהודית של החברה הישראלית, 66% מהצעירים החילונים בארץ מגדירים את עצמם יותר כ'ישראלים' מאשר כ'יהודים', ואף מעידים שהעניין שלהם ביהדות התפוצות כמעט לא קיים".

המרחב השלישי

"אפילו שתל אביב רוצה להיות העיר החופשית בעולם, היא לא מצליחה לאפשר מנעד עשיר של ביטויי יהדות", טוען פישמן. "אני חצי אשכנזי, חצי מרוקאי והומו. גדלתי בבית קונסרבטיבי עם אופי יותר רפורמי. אני לא רוצה ללכת לבית כנסת רפורמי, כי רובם שם אשכנזים - ואני לא. ואם אני הולך לבית כנסת מרוקאי מסורתי 'קלאסי' - גם שם אין לי בהכרח מקום, כי אני לא יכול להביא שם את כל כולי לידי ביטוי".

בדומה לפישמן, גם אלה חוותה התנגשות של זהויות על רקע אי־המסוגלות של המסגרות הדתיות להכיל את כל מה ומי שהיא. אחת מהדוגמאות שהיא משתפת קרתה בזמן לימודיה בקולג' לרבנות בירושלים - שם למדה כשחזרה מארה"ב. אלה נכנסה לבית כנסת בשכונת פלורנטין בזמן שיעור תורה, והגברים שלחו אותה אל עזרת הנשים (כצפוי). במקרה הזה הבינה שהיא לא יכולה לקחת חלק פעיל ושווה בתוך העולם היהודי.

"ההפרדה הזו היתה לי מאוד קשה", היא משתפת, ומוסיפה: "לקראת סיום השיעור הרב שאל את התלמידים 'כמה תפילות יש בתפילת 18?', אז הם ענו '18'. אני צעקתי מלמעלה '19', והתעלמו מהתשובה שלי. רגע לאחר מכן הרב הסביר למה יש 19 תפילות בתפילת 18".

כששניהם חושבים על המרחב הזה שהם כמהים לו, הם נסמכים על תיאוריית "המרחב השלישי". "שני המרחבים הראשיים שלנו הם עבודה ובית, ובעבר המרחב השלישי עבור רוב האנשים היה בית הכנסת - שם הם נפגשו, שמחו וחגגו יחד וכו'. היום המרחב הזה השתנה. בתל אביב, למשל, אלה בתי קפה וברים. השאלה שלנו היא איך יוצרים מרחב שלישי שהוא גם יהודי אבל גם תל־אביבי וחופשי. ככה נוצר בעצם הרעיון של 'מניין' - בית קפה שהוא גם בית ליצירת תרבות יהודית. בית קפה שכשאתה בא אליו במהלך היום אתה יכול לעבוד עם הלפטופ, ובערב זה הופך למקום תרבותי של אמנים שבאים ושרים יהדות, ומדברים על הטקסטים היהודיים. ערב של גמרא וערק, למשל. המרחב הזה יענה על הצורך שלנו ב'גם וגם'. אנחנו מציעים לקחת את רוח ה'סטארט־אפ ניישן', ולקיים אותה ביהדות - כמדינה ריבונית ובועטת שמביאה גם את הדת שלה למרכז הבמה", הם מתארים.

פישמן: "דווקא בתל אביב, שרוצה להיות העיר החופשית בעולם, אין מענה לרצון שלנו להביא את עצמנו לידי ביטוי בתוך המורכבות הזהותית - ובתוך מסגרת יהודית. אני חצי אשכנזי, חצי מרוקאי והומו, ואין היום מסגרת שיכולה לקבל את המכלול הזה"

אל החלל היפה מתחילים להיכנס המוזמנים. עד שחלום בית הקפה יהפוך למציאות, השניים מריצים בחודשים האחרונים קונספט של ארוחות שבת, מעין הצצה למה שהם יודעים לייצר יחד. האורחים עוד לא ממש יודעים לאן הם הגיעו. כשהזמינו אותם, אמרו להם: "בואו לחוות איתנו חוויה אחרת בערב שבת, יחד עם קבוצה של אנשים שאתם לא מכירים". הדבר הראשון שהם נדרשים לעשות הוא להיפרד מהטלפונים שלהם לשעות הקרובות.

"כשנכנסים למרחב חדש ומנסים לייצר חיבורים חדשים, הפגיעות והחשיפה מאוד נוכחות. זה אחד מהדברים הקדושים ביותר, שכמעט לא קורים בעיר הזו", אומר פישמן, "והעובדה שאין טלפונים מונעת את הבריחה מחוסר הנוחות הזה שכולם חווים".

היכרות של אנשים חדשים קשורה לזהות היהודית?

אלה מספרת: "לפני שנה הפילנתרופ סטיב סטולמן, מקרן יוליוס סטולמן לקידום יהדות מגוונת, נתן לנו מענק לקיום ארוחות שבת. הוא סיפר לנו שהפעם הראשונה שהוא היה בארוחת שבת בצעירותו היתה הפעם הראשונה שבה הוא הרגיש זיקה ליהדות, ולכן הוא רצה להשקיע ברעיון שלנו. באמצעות התרומה שלו, ובעזרת 'המכון לתנופה חברתית', יצאנו לדרך. הבנו שהממד הזה של העצירה נותן לנו המון. להרבה אנשים מאוד קל להתחבר לדבר הזה דרך עולם המיינדפולנס והמדיטציה שפורח עכשיו. אז ככה גם ארוחת השבת שלנו: בדיוק מה שקורה אצל המשפחה שלך, שמספרים על השבוע שחלף ועל הדברים שחווינו - ככה מול אנשים שאתה לא מכיר".

מיינדפולנס יהודי.

"הרב אברהם ג'ושוע השל היה אחד מההוגים המשמעותיים ביותר ביהדות בארה"ב", ממשיך פישמן. "מבחינתו היהדות היא מערכת לבחון דרכה את העולם, והוא מדבר על קידוש הזמן - איך היהדות מקדשת אותו. בגלל שחיינו בגלות במשך כל כך הרבה שנים, לא היה מרחב שהיינו יכולים להיאחז בו, ולכן יצרנו את המסורות. הכתר של הדבר הזה הוא השבת. המיינדפולנס הזה - נשימה עמוקה, לחוות את הרגע ולתת את המרחב לרגשות ולתחושות - זו השבת במהותה. אתה חייב לעצור. יש איסורים מסוימים שהרבה אנשים מפרשים אותם כהגבלות, אך הם למעשה מייצרים תשתית שנועדה להבדיל בין ימי המעשה ליום השביעי".

"יום כיפור היה בתחילת המסע שלי בארה"ב", מספרת אלה. "הרב חיים הזמין אותי ללימוד אצלו בבית, ולי לא היה מושג במה מדובר. החלטתי ללכת. ישבתי לראשונה מול טקסטים יהודיים יחד עם עוד שישה סטודנטים, וראיתי בהם הרבה חוכמה ודברים שהם רלוונטיים אלי. בנקודה הזו הבנתי שאני רוצה עוד. אני לא רוצה להיות דתייה, אני אדם שחוגג את עצמו בהוויה התל־אביבית, אבל נוכחתי שיש משהו מאוד חזק ביהדות שקשור אלי, ושאני צריכה לברר מהו".

תני לי דוגמה לטקסט כזה.

"כולם מכירים את הפסוק מפרקי אבות 'אם אין אני לי, מי לי?', אך את ההמשך לא הכרתי: 'וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו - אימתי?'. אחרי לימוד הפסקה הזו הבנתי מי אני. קודם אני צריכה לדאוג לעצמי, ל'מאסלו' שלי. לאחר מכן, אם אני לא דואגת לסביבה שלי - איזה מין אדם אני? ואם לא אבחר עכשיו בעשייה - מתי אפעל?".

אלה משתפת שדרך הטקסט הזה היא הגדירה שוב את דרך החיים שלה. עבורה זה היה רגע מכונן, שבו גילתה את היהדות ואת החוכמה שבדת. לדבריה, "זה לא רק לשמור מצוות. כשגדלתי קראו לזה 'מתנ"ך עד תש"ח' - אך בפועל לא עסקנו כלל במה שקרה לעם היהודי בתקופת הבין־לבין. אלפי שנות חוכמה ודעת נעדרו מהחיים שלי - פילוסופיה, הגות ומחשבה".

"העיסוק בטקסטים הוא אחד המהלכים הכי דמוקרטיים שקיימים ביהדות", אומר פישמן. "אני וכל אדם אחר יכולים לקרוא טקסט, לתת פרשנויות שונות וגם להעביר את זה הלאה אל הדורות הבאים. בתחום שלי, למשל, כמתכנן ערים, זו אחת מהסוגיות המורכבות ביותר - איך לוקחים עם ששרד על טקסט, ומעבירים אותו להתעסק בחומר ובמרחב.

"הקושי שלי כאן בעיר הוא שאנחנו יכולים לענות על כל צורך: אוכל טעים, תרבות מרהיבה. הכל פתוח. הדבר היחיד שלא נגיש הוא הניסיון להביא את עצמנו לידי ביטוי בתוך המורכבות הזהותית - ובתוך מסגרת יהודית".

קפה, לפטופ וכתבי קודש

בחזרה אל רעיון בית הקפה. אני חושב על האופן שבו מרחב כזה אמור לחבר את לקוחותיו אל היהדות. השניים טוענים שלבתי קפה יש משמעות גדולה בהוויה העירונית, משום שהם יודעים לקלוט כל סוג של התנהגות, והמטרה שלהם היא להביא את הדת למקום שבו אנשים מרגישים נוח. כלומר, למקום שבו כולם יכולים להיות מי שהם, על כל המורכבויות הזהותיות.

אלה מספרת שנוסף על האג'נדה הזו, אותו בית קפה ידבר יהדות בכל רובד אפשרי - העיצוב, התפריט וכו'. לדבריה, "חלק מהגל התרבותי שקורה בישראל זה של התחדשות יהודית, ושל תרגום תרבותי של יהדות לשנת 2022. אנחנו רואים פתאום במוזיקה אמנים שמתייחסים לטקסטים יהודיים - ריף כהן, גון בן ארי ואחרים. ביום זה אכן בית קפה, אבל כשאתה נכנס אליו - גם האמנות על הקירות מדברת יהדות, גם התפריט וגם אירועי התרבות שקורים בו בערב מדברים יהדות. זה משהו שאין אותו היום בעולם.

"אני רוצה למקסס את הרבי קרליבך בתוך מופע ראפ, ואז לדבר על מי הוא היה. זו יצירת תרבות חדשה לחלוטין. אני לא מתחרה עם שום בית כנסת ועם שום בית להתחדשות יהודית (שעושים עבודה מדהימה, היא מציינת). אני מתחרה עם תיאטרון הבימה ועם התדר. אני רוצה להיות הבית של התרבות היהודית. יהדות היא הבתים שאנחנו באים מהם, המסורות שגדלנו עליהן. 'מסורת' היא מלשון 'מסירה', ואנחנו מוסרים אותה אל הדור הבא - רק בצורה אחרת".

איך במשפחה מגיבים למה שאתם עושים?

פישמן משתף: "התגובות שלהם זה החלק שהכי מרגש אותי. סבא שלי הוא רב רפורמי, ולראות אותו ואת סבתא שלי מגיבים לרעיונות ולעשייה הזו זה דבר מדהים. הם רואים את זה כהמשך של החיים שלהם כאנשים שפעלו בקהילה היהודית בארה"ב, ולמען האמת - הם רגילים ליהדות מתחדשת ומתקדמת. אך עבור המשפחה המרוקאית של אמא שלי שמתגוררת בקריית גת, זה לא דבר של מה בכך. עבורם זו לא שפה מוכרת, וחלקם לא מבינים כשאני אומר 'בית קפה עם וייב יהודי', אבל בת דודה שלי, למשל, היתה בארוחה האחרונה שעשינו, וזה היה מדהים לראות איך היא חווה את זה".

אלה: "זה אכן חתרני, ואני מאמינה שזה ייצר אנטגוניזם אצל אנשים מסוימים. אני גם מבינה למה. חונכנו לשמור על היהדות בקנאות, ואני באה ואומרת - גם הרמב"ם היה חתרני בזמנו. אך במבחן הזמן, הם שינו ויצרו משהו חדש. החתרני היום - בעתיד יהיה המציאות"

אני תוהה מי זה אותו קהל יעד תל־אביבי שהשניים מכוונים אליו. לא זכור לי ששמעתי לאחרונה ברחובות העיר קולות שצמאים לעוד יהדות ומסורת. אך עבור השניים - התשובה מובנת מאליה. "קהל היעד שלנו הוא כולם - אנשים שבאו מבית מסורתי ושיש להם זיקה לדבר, וגם אנשים שיש להם אנטגוניזם כלפי הדת. לכולם אנחנו אומרים 'וולקאם'". אלה מוסיפה: "לי לא היה מקום סביב השולחן היהודי, וכעת אני מזמינה אותך אל השולחן החדש שאנחנו בונים - ולכולם יש מקום סביבו".

חתרני משהו.

"אנחנו רוצים להיות החוליה הבאה בשרשרת הזו שמעבירה את המסורת שאנו יוצרים, זו שמתבססת על החיים שלנו כאן", מסביר פישמן. אלה משיבה בנחישות: "זה אכן מאוד חתרני, ואני מאמינה שזה ייצר אנטגוניזם אצל אנשים מסוימים. אני גם מבינה למה. חונכנו לשמור על היהדות בקנאות, ואני באה ואומרת - גם הרמב"ם היה חתרני בזמנו, גם משה מנדלסון, גם שפינוזה. אך במבחן הזמן - הם שינו ויצרו משהו חדש. מה שחתרני היום - בעתיד יהיה המציאות".

ברוכים הנמצאים

המוזמנים הגיעו, 20 אנשים כבר בפנים, ובמקום טלפון הם מחזיקים ביד כוס יין ומפיגים אט־אט את המבוכה המובנת. אלה ופישמן מחויכים ונרגשים ומזמינים את כולם לחדר נוסף, שם מפוזרות על הרצפה במעגל כריות ישיבה. כעת תתקיים מדיטציה קצרה, שבמהלכה יתבקשו המשתתפים לחשוב על השבוע שעבר עליהם. בסיומה הם מתחלקים לשלשות - וצוללים אל ההיכרות.

פישמן מסביר: "אנחנו במדרש תנחומא, שאומר שלכל איש יש שלושה שמות - אחד שניתן לו על ידי הוריו, אחד שניתן לו על ידי האנשים ואחד שהוא קונה לעצמו. כשהאורחים מתחלקים לשלשות כל אחד מספר על הבית שלו, על האופן שבו הסביבה תופסת אותו ולבסוף - הם משתפים במה שהם רוצים לקנות לעצמם בעולם, מה שהם רוצים לתת לסביבה ולחברה. הדרך הכי נוחה לנו היום היא לתת הגדרות לפי תחום העיסוק המקצועי שלנו. אבל כשאתה נפגש עם קבוצה של זרים, אתה חייב לשמוט את זה ולהביא את הרבדים האישיותיים שבך. קורות החיים שלך לא מעניינים כרגע, אלא החוויה הרגשית שתעבור".

אלה מוסיפה: "מעניין אותי מי אתה, לא מה אתה. הרפלקציה על מי שאתה יכולה לקרות רק אם אתה נפרד מהיומיום וחוזר אל הבית. ככה אנחנו מתחילים את הערב. תאר לך מה זה להיחשף ככה בפני אנשים שאתה לא מכיר. לאט־לאט אנחנו מפרקים נדבכים מהחיים שלנו שלא קשורים לימי המעשה, אלא להוויה שלנו בעולם".

כמה אנשים באמת מצליחים להיחשף ולהיפתח?

אלה טוענת שהתזמון משחק לטובתם, ושבימים שאחרי הקורונה התשתית האנושית כבר היתה מוכנה לחוויות מסוג זה. "אחרי הקורונה, שעצרה לנו את החיים, הרבה אנשים צללו לשאלת ה'למה' - 'למה אני עושה את מה שאני עושה' וכו', שגרמה לנו לחשוב מחדש על החיים פה. בשבילנו זה מעולה, כי אנחנו מביאים את ה'למה' לקדמת הבמה. זה גם עניין של גיל ושל בשלות. אנשים הולכים לקורסי מודעות עצמית כדי להבין על עצמם, אבל יש לנו את זה גם ביהדות, בשבת. בערב האחרון שעשינו לקח לנו כמעט חצי שעה להגיע אל שולחן האוכל. אנשים ישבו וחלקו את האתגרים הכי גדולים שהם חווים בחיים, דרך מסגור יהודי של מדרש".

"בארוחה אחת דיברנו על פרשת 'מסעי', שמתארת את ההליכה של העם היהודי במדבר", מספרת אלה. "ביקשנו מכל משתתף לחלוק תובנה סביב המסע האישי שלו. במשך שעתיים ישבנו סביב השולחן, וכולם פשוט הקשיבו למסעות שכל אחד מהם עובר".

תנו לי דוגמה למסע כזה.

"אחת המשתתפות שיתפה במסע שלה לשימור פוריות, ומה זה עבורה להיות רווקה בגיל מאוחר יחסית. היא הביאה את הדבר הכי כואב שיש בחייה לשולחן מלא באנשים זרים. היתה דממה כשהיא דיברה, אך לא ממבוכה - אלא מתוך אהבה והבעת תמיכה".

המילה "אמפתיה" משתלטת על המחשבה שלי, ועוד לפני שאני נותן לה מקום, אלה פורשת את משנתה. "באנגלית אומרים 'peoplehood' - הרגשה של עם, שייכות לעם היהודי. אני מתרגמת את ההרגשה הזו שאני חווה סביב השולחן לאותה הרגשה שאני חווה ביום כיפור בבית הכנסת, כשכולם לובשים לבן ומתפללים יחד. אני מרגישה שייכת לעם, שלא נמצא רק פה. כמו שצעירים הולכים לבית חב"ד בחו"ל ומרגישים את אווירת השבת. זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לייצר, המפתח הוא בתחושת הסולידריות. מה שאנחנו אומרים זה שאנחנו עם יהודי בריבונות בארץ ישראל, ושאנחנו לא יכולים לבסס את הזהות שלנו רק דרך תחושת קורבנות ואובדן - כפי שהם באים לידי ביטוי בימי הזיכרון, למשל. גם בטוב אנחנו יחד, ובאפשרותנו לייצר את תחושת הסולידריות הזו. אם זה לא היה קורה סביב שולחן שבת - זה היה מקבל מסגור אחר".

ממעגל הישיבה האורחים קמים ומתיישבים סביב השולחן. אלה ופישמן מתחילים לשיר את מזמורי השבת, ונראה שבלי טיפת מבוכה 20 האורחים מצטרפים אליהם. בהמשך אחת המשתתפות שרה את "שיר למעלות", כנהוג בביתה, וכולם מתמסרים לקולה - עיניהם נעצמות וחיוכים עולים על פניהם.

פישמן: "הנוכחות של יהדות במרחב הישראלי יכולה להיות מאוד מפלגת, ומה שאנחנו מגלים בקנה המידה הכי קטן שלנו זה שהיהדות יכולה להיות כוח מחבר שממיס את הגבולות"

הארוחה הזו מתקיימת בערב שבת האחרון לפני ראש השנה, ומשום כך אלה ופישמן בחרו להקדיש אותה לשנת השמיטה שעומדת לחלוף. הם מזמינים את המשתתפים לשתף בדבר שאותו הם ירצו לשמוט ולהשאיר מאחור, רגע לפני קבלת השנה החדשה. בזה אחר זה, כל אחד מוצא את מקומו וחולק את מחשבותיו הכמוסות. "אני רוצה לשמוט את החרדה הגדולה שלי לבריאות של הילדים שלי", אמא אחת אומרת; "אני רוצה לשמוט את השעבוד שלי לעולם העבודה", אומר אורח אחר; "אני רוצה לשמוט את תחושת הכאב שאוכלת אותי מבפנים", מצטרפת לשיח אורחת שאיבדה את אביה לאחרונה.

איך האורחים יוצאים אחרי ארוחת השבת הזו?

"אני חושב שהנוכחות של יהדות במרחב הישראלי יכולה להיות מאוד מפלגת, ומה שאנחנו מגלים בקנה המידה הכי קטן שלנו זה שהיהדות יכולה להיות כוח מחבר שממיס את הגבולות", אומר פישמן. "אנחנו מתעקשים על הרכב מגוון ככל האפשר סביב השולחן. מעצם הישיבה סביבו יש ניגודים, אבל הקונספט הזה דורש מכולם לעסוק במה שמחבר, ולא בזהות הפוליטית ובשאר דברים שמקטבים. זה אחד הדברים הכי קסומים שגילינו, המון אנשים צמאים לדבר הזה. בארוחה הראשונה שקיימנו לא ידענו איך זה יתקבל, אז היינו זהירים, והפידבק הגדול ביותר היה 'אנחנו רוצים עוד תוכן יהודי'".

התורה "לא בשמיים היא"

מעניין לראות את עבודת התרגום שהשניים האלה עושים ליהדות. מי שהיה מביט מהצד על המתרחש היה יכול לחשוב שמדובר בערב פנויים־פנויות, או במפגש פסגה של חבר'ה שלא התראו 20 שנה, נוכח האינטימיות המורגשת. אך כשאלה ופישמן מדברים על הנגשה ועל יצירה של מרחב אחר - נראה שהם יודעים את העבודה. גם כשאני מעיר בחצי עוקצנות על ההקבלה שהם עושים בינם לבין גדולי הרבנים ואנשי הרוח בהיסטוריה היהודית - הם לא מתבלבלים, להפך.

אלה פונה אל הקאנון היהודי. "'לא בשמיים היא' זה סיפור שמופיע בגמרא, שבו ויכוח בין רבי אלעזר לרבי יהושע. הראשון התעקש שפתרון לסוגיה נעוץ בהלכה הכתובה, בעוד השני אמר 'לא בשמיים היא'. כלומר התורה, אף שניתנה משמיים, היא לא מעבר להשגתם של בני אנוש, והיא נתונה לפירושי החכמים המתעמקים בה. אנחנו, בני האדם, צריכים לראות איך הסוגיה מתקשרת לחיים שלנו. אנחנו לא צריכים לפעול רק על פי מה שמישהו כתב לפני מאות שנים".

פישמן ממשיך: "אם נסתכל על הרב שטיינזלץ - עבודת התרגום שהוא עשה מהעולם האורתודוקסי לעולם החילוני היא מכוננת. אנחנו מרגישים יורשים של אנשי רוח כאלה. עם כמה שאנחנו מרגישים חדשניים - אנחנו לא ממציאים את הגלגל. החוכמה הזו קיימת, ואנחנו רוצים להביא אותה לקהל אחר - בתקווה שהוא בהמשך יהפוך אותה למציאות חדשה.

"הצעד הבא הוא להיות מסוגלים להגיד שהיהדות היא גם שלנו. נקודת ההנחה שהעולם היהודי, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, הוא הדבר הנכון היחיד שהיה נוכח מאז ומעולם - זו טעות. הדת הגיבה אל המציאות שהשתנתה. כשבאירופה של שלהי המאה ה־18 קיבלו את התפיסה שאפשר להיות גם יהודים וגם גרמנים - זה היה מהפכני, וההדהודים של הדבר הזה יצרו את התנועה החרדית. היהדות, בבסיסה, יודעת להתגמש. היום אני גם יהודי, גם תל־אביבי, גם מרוקאי וגם הומו - והרשימה ארוכה, ואין סתירה בין הנדבכים".

את ההתרגשות בעיניהם של האורחים קשה לפספס. בחלקו האחרון של הערב הם מתחלקים לצמדים, וכל אחד מעניק לחברו מתנה שנבחרה בקפידה ושמייצגת משהו בחייו. הם נפרדים לשלום, לא לפני סבב חיבוקים, וניגשים בחזרה אל הטלפון שחיכה להם בצד. מחר הם כבר יהיו חלק מקהילת "מניין" שמתהווה בחודשים האחרונים.

אחרי כמה ארוחות שבת שכבר נערכו, החלום של "מניין" קורם עור וגידים, וכעת אלה ופישמן מרכזים את מאמציהם בגיוס תרומות ובחיפוש שותפים עבור בית הקפה שהם מתכננים לפתוח (יכולים למצוא אותם ב־minyantlv.com). "יום אחד יהיה 'מניין' בכל עיר בארץ ובכל עיר גדולה בעולם", הם מצהירים.

"צעירים יהודים יבחרו להיות במרחב הזה, והם יידעו שיש להם את הזכות ואת הסמכות להגדיר איך היהדות שלהם נראית. הדבר הזה הוא שלנו, הטקסט קיים כדי שנפרש אותו. אם לא נעשה איתו כלום - הוא ימות, ולכן זו החובה שלנו".