אלפי עולים מאוקראינה מתמודדים עם טראומת המלחמה: "חיינו בגיהינום"

הגופות, ההרס והרעב: העולים שחוו את התופת בעיר האוקראינית ההרוסה סובלים ממצוקה נפשית • השרה תמנו שטה יזמה עבורם טיפול קבוצתי: "מתאמצים לסייע להם להתמודד עם הטראומות"

הפליטים בסדנת התמיכה. משתפים בקשיים ובחששות, צילום: גיל אליהו/ג'יני

מאז תחילת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הגיעו לישראל במבצע "עולים הביתה" כמעט 27 אלף עולים חדשים. בשבועות האחרונים מספר העולים פחת, ובמלונות ששכר משרד העלייה והקליטה נמצאים 500 עולים. רבים מהם הגיעו מאזורי הקרבות הקשים ביותר, והם מספרים סיפורים קורעי לב על מה שחוו שם בזמן האחרון.

במלון קלאב הוטל שבטבריה שוהה בימים אלה קבוצה של כ־40 עולים חדשים שהגיעו ממריופול - העיר שהוחרבה ברובה. פגשנו אותם ושמענו מהם את התיאורים על התופת שחוו. הם סיפרו על הגופות ברחובות, על המצור הממושך, על החיים ללא חשמל וגז ועל הרעב. כולם דיברו על החשש לבן משפחה שנאלצו להשאיר מאחור, על מפעלי חיים שנהרסו ועל התערערות תחושת הביטחון.

במשרד העלייה והקליטה הבינו את המצוקה שבה נמצאים העולים, והשרה פנינה תמנו שטה העמידה לטובתם, באמצעות עמותת "משאבים" - מרכז המסייע בהתמודדות עם משברים - קו טלפוני פתוח של מוקד סיוע עם פסיכולוגים וסדנאות תמיכה לעיבוד הרגשות, המועברות על ידי פסיכולוגים מומחים לטראומה.

פעילות בסדנה. "פה אנחנו מרגישים בטוחים", צילום: אפרת פורשר

הסדנאות מתקיימות בבתי המלון שבהם שוהים העולים החדשים, ובמהלכן הפסיכולוגים מדובבים ומעודדים אותם לדבר ולשתף בקשיים שחוו, בפחדים ובחששות. בסדנה שהתקיימה בשבוע שעבר, העולים החדשים שהגיעו רק כמה ימים קודם לכן סיפרו על התנודות במצב הרוח, על החרדה מהעתיד, על הגעגועים ליקיריהם ולבית שהשאירו מאחור ועל התחושה שמשותפת לכל מי שהגיע משם - אשמה, על כך שהם שרדו ונמצאים במקום בטוח, וחלק מבני משפחתם לא.

"השכנים חילצו אותי"

הם יושבים במעגל ולאט־לאט נפתחים. בין המשתתפים - צעירה בקושי בת 20 שמחזיקה תינוק. תוך ניסיונות להרגיע את בנה חסר המנוחה היא מספרת על עצמה ועל כך שהגיעה לפה לבד, ואילו בן זוגה נאלץ להישאר במריופול. היא ממעטת למסור פרטים, ומסבירה שהיא בעיקר דואגת לאבי בנה. אישה נוספת פורצת בבכי כשהיא מתחילה לגולל את קורותיה, וכל המשתתפים מוחים דמעות מעיניהם כשהם שומעים אותה.

סבטלנה עם בנה יורי. השאירה את בעלה ואמה מאחור, צילום: גיל אליהו גיני

משתתפת נוספת היא סבטלנה, ולצידה בכיסא גלגלים יושב בנה יורי (36). אולג, התאום של יורי, נמצא גם הוא במלון. סבטלנה מספרת שרק בגלל מצבו של יורי אפשרו לאולג לעבור את הגבול, אך את בעלה זה 40 שנה נאלצה להשאיר מאחור. אמא שלה נשארה איתו. היא מספרת על הגעגועים לאמה ולבן זוגה, ועל הפחד שהרגישה כשפרצה המלחמה ולא ידעה אם תצליח להגן על בנה הנכה.

"כשהתחילו הבומים, ידעתי שאני צריכה להשתטח על הרצפה, אבל מייד חשבתי: איך אני אשמור על יורי? איך אני ארוץ איתו כשהוא בכיסא גלגלים? מצאתי את עצמי מחבקת אותו חזק בידיים. זה כל מה שיכולתי לעשות", היא מספרת בבכי.

רימה בת ה־74 מספרת על היום שבו כמעט נהרגה, כשפיצוץ עז הרעיד את הבניין שבו היא התגוררה באזור הנמל. "שמענו רעש אדיר, החלונות התנפצו ועשן מילא את הבית. חשבתי שאני בגיהינום".

השכנים שלה חילצו אותה מהריסות דירתה. את מה שראתה לא תשכח לעולם, ובדמעות היא מספרת: "גיליתי שחצי מהבניין קרס. רבים מהשכנים שלי נהרגו, ובהם החברה הכי טובה שלי".

"הדלקנו מדורות להתחמם"

רימה התגוררה במשך יותר מחודש וחצי עם שאר השכנים ששרדו את ההפצצה במקלט קטן, שבו לא התאפשר להם אפילו לשכב ולתקשר עם שאר העולם, עד שחולצה על ידי רב הקהילה של מריופול והגיעה לישראל. "עד היום אני לא יודעת איפה נמצאת בתי", היא אומרת בבכי.

גם מריה ודימיטרי, שהגיעו לישראל בתחילת יוני, מתארים מציאות קשה מאוד. הם מספרים על הטנקים ברחובות, על הירי, על אנשים שנהרגו מול עיניהם. "במארס התחיל ירי מאסיבי. כל הזכוכיות בבית התנפצו. נשארנו בלי חשמל, בלי חימום ובלי גז. היה קר מאוד, מינוס עשר מעלות, וכדי להתחמם הדלקנו בחצר מדורה משותפת לכל השכנים שבאמצעותה חיממנו מים לקפה ולתה", הם מספרים ומוסיפים: "ראינו אנשים נהרגים ברחוב מול עינינו. הגופות נשארו ברחובות במשך ימים".

אחרי שביתם נחרב הם הסתתרו עוד כשבועיים במרתף של בית ספר, עד שהבינו שאם יישארו במריופול הם ימותו. "החלטנו שאנחנו רוצים לחיות. יצאנו משם עם קבוצה של כ־150 איש, צעדנו ברגל במשך יום וחצי, כי הגשרים הופצצו ולא היה אפשר לנוע ברכבים". במשך כשלושה שבועות הם שהו בעיירה סמוכה לגבול עם רוסיה, ולאחר מכן חצו את הגבול ועלו לטיסה לישראל. "במריופול פחדנו מהמוות, פה אנחנו מרגישים בטוחים", הם אומרים.

הפסיכולוגית שמנחה את הסדנה היא מאירה סוזנוב, שהייתה אחראית על נושא השיקום במרכזי טיפול באוקראינה כבר עשר שנים, ומתמחה בשיקום ילדים נפגעי לחימה. היא מסבירה: "הסדנאות עוסקות בעיבוד החוויות מהלחימה ומהקליטה בישראל. אני עושה זאת באמצעות דיבוב, שיטה שמפחיתה סימפטומים של דחק, ומסייעת להתמודד האירועים שעברו".

בסדנה היא מפזרת בחדר קלפים. "זו שיטה לעזור לאנשים שמתקשים לתאר את הרגשות שלהם לספר את הסיפור בדרכים יצירתיות", היא אומרת. "זה מצוין לעבודה עם ילדים".

פנינה תמנו שטה, צילום: צילום אורן בן חקון

שרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו שטה: "העולים החדשים שחולצו זה עתה מאזורי הלחימה זקוקים לסיוע נפשי שיעזור להם להתגבר על החוויות הקשות שעברו.

כחלק מהמעטפת הרחבה שאנו מעניקים להם, משרד העלייה והקליטה, בשיתוף עם עמותת 'משאבים', מעניק סיוע נפשי על ידי פסיכולוגים דוברי השפה ובאמצעות סדנאות לעיבוד טראומה עם פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים מומחים. כולי תקווה כי אלו מסייעים לעולים, ולו במעט, להתאושש מהחוויות הקשות כדי שיתאקלמו בצורה מיטבית בישראל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר