להפיץ את אור הזיכרון: הדור השני לשואה מנציח את זכר הניספים

כשמרבית ניצולי השואה כבר אינם עוד עימנו או שמחמת גילם המופלג כבר כמעט ואינם יכולים לעסוק בהנצחת השואה, עוברת המשימה בשנים האחרונות בעיקר לבני הדור השני, ילדיהם של הניצולים, שאמנם לא חוו את השואה עצמה, אך ספגו את הטראומה של הוריהם.

כך אפרת הגלילי (58), דור שני לניצולי שואה, תושבת כוכב יאיר-צור יגאל, חשה כי היא חייבת לעשות מעשה  ביום השואה לפני שנתיים, כאשר המדינה הייתה נתונה בסגר קורונה ולא היו טקסים כבכל שנה. היא החליטה להדליק שישה נרות נשמה לזכר ששת המיליונים שנרצחו על ידי הנאצים, ולכתוב על כל אחד מהם שם של אחד מבני משפחתה שנרצח.

"זה משהו שבא מתוכי", סיפרה הגלילי. "לפני שנתיים אסור היה לקיים טקסי זיכרון ליום השואה בגלל הקורונה. והייתה לי הרגשה חזקה שחייבים לעשות משהו, שאי אפשר לעבור את יום השואה רק בצפייה בטלויזיה. ואז חשבתי שבדיוק כמו שבחנוכה הציווי אומר להדליק נרות כדי להפיץ את הנס, ניתן לעשות זאת גם ביום השואה, כדי להפיץ את אור הזיכרון".

לדבריה, "אנחנו גרים ברחוב שאנשים עוברים בו. רציתי שביום השואה אנשים יראו את הנרות. על אחד מהנרות כתבתי את שמו של סבא שלי שמת מרעב וממחלת הטיפוס, ועל ארבעה נרות נוספים כתבתי שמות של בני משפחה נוספים שנספו. על הנר השישי כתבנו שם של נספה שאנו לא מכירים ומצאנו באתר 'שם ונר'".

הגלילי צילמה את הנרות ושלחה את התצלום לחבריה. בשנה שעברה חזרה על המנהג, והשנה כבר שיתפה את חברותיה לקהילת "אמהות עם מהות" ביישוב שבו היא מתגוררת, ורבות מחברותיה הדליקו גם הן נרות נשמה וכתבו עליהם שמות של נספים. השנה, שתי נשים מהקהילה היישובית של "אמהות עם מהות" הכינו ערכות וחילקו כדי שיותר אנשים ידליקו, וזה הוסיף להרחבת מעגל המדליקים ברחבי הארץ.

"הוריי עברו את השואה כילדים. אבי, יוסף, נולד בהונגריה, ורבים מבני משפחתו נספו בשואה. כשהיה בן 16 עלה ארצה באניית המעפילים אקסודוס. אמי, לאה, נולדה בצפון מזרח רומניה, וגורשה עם משפחתה כשהייתה בת 5.

אביה נספה, והיא ואמה עלו ארצה יחדיו. הוריי נשלחו לקיבוץ כפר מסריק, שם הכירו והתחתנו", סיפרה. "במשך כל השנים הם לא דיברו על השואה. אמי, שנפטרה בגיל 54, מעולם לא דיברה על השואה, ואפילו כשהייתי בכיתה י' וכתבתי עבודת שורשים היא מנעה מאבא שלי לספר לי מה עבר עליהם, והצלחתי לחלץ שלושה או ארבעה משפטים בלבד על כל אחד מהם. זה נבע מכך ששניהם הגיעו ארצה צעירים מאוד, ורצו מאוד להפוך לישראלים כמה שיותר מהר".

לדבריה, "רק בתור אדם מבוגר יכולתי להבין כיצד השואה הייתה נוכחת בבית. כיצד אמא שלי רצתה לבלוע את העולם, להספיק, לעשות, לשיר, לרקוד, לצייר. ואבא שלי שהיה טוטאלי למשפחה. הוא נפטר לפני ארבע שנים, בגיל 86, ביום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל. לא שבוע קודם לכן, ביום השואה. זה היה עוד ניצחון שלו", סיפרה.

הגלילי מספרת כי היא מאוד מתרגשת מהעובדה שרבים שולחים לה תצלומים של הנרות שהדליקו ביום השואה. "זה מרגש אותי מאוד לראות שכולן שמו את הנרות בחוץ, ברחוב, או בחלום הפונה על הרחוב. זה מעשה כל כך פשוט וקל לביצוע.

אני מאמינה שכל אחד יכול להתחבר לזה. הרעיון הוא להפיץ את אור הזיכרון, וכל אחד יכול לעשות את זה. גם מי שאין לו משפחה שנספתה בשואה, יכול למצוא שמות של נספים אנונימיים ולכתוב את שמם על הנרות. הייתי שמחה שכולם יעשו את זה. זה רעיון קטן, אבל מאוד מהותי".