הנקמה המושלמת של גיבור הבריחה מסוביבור

כ"ז בניסן, התאריך שנקבע כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, נקבע בתחילה כ"יום זיכרון גבורה" ביישוב היהודי בארץ ישראל, שבו הונצחו והוזכרו חללי אירועי האיבה בארץ מאז תחילת המרד הערבי. יום הזיכרון צויין לפחות מאז 1940, ונקבע בסמוך לתחילת המרד הערבי ביישוב היהודי ב-1936 – ללא קשר כלל לשואה.

עם הקמת המדינה, ולאחר שהחל להשתרש המנהג במספר קהילות, קבעה מועצת הרבנות הראשית ומשרד הדתות בשנת 1949 שיום עשרה בטבת יהיה יום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה. בהחלטה זו באה לידי ביטוי ההשקפה כי חורבן יהדות אירופה הוא חלק בלתי נפרד מההרג והחורבן שפקדו את עם ישראל משחר ההיסטוריה. לאור זאת כשקבעה לאחר מכן הכנסת את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן, הדבר עורר פולמוס ציבורי.

מחד התאריך חל בימי ספירת העומר שבהם על פי ההלכה היהודית נוהגים במקצת מנהגי אבלות על מותם במגיפה של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, על שלא נהגו כבוד זה בזה, ומאידך התאריך נקבע בשלהי ימי חודש ניסן, אשר לא מספידים ולא מתענים בהם מפאת אירועי חג הפסח שעבר.

סיבה נוספת לפולמוס הייתה קביעת התאריך בהקשר של מרד גטו ורשה, שהחל ב-19 באפריל 1943 - בליל הסדר האחרון בוורשה. לרבים משורדי השואה הייתה תחושה כי יום שמוקדש ללוחמי הגטאות מעמיד באור חיובי רק את אלה שלחמו בנשק ובכוח, ומגדיר אותם כגיבוריים האמיתיים, ומעמיד באור שלילי את האחרים. ואכן, היה בכך מן האמת - כך עוצבה בתקומתה של המדינה תפיסת השואה. עם הזמן חלו שינויים והוטמעה התפיסה התודעתית שגבורת רוחם של הנספים ושל השורדים בכלל חלקי אירופה בשואה אינה פחותה מאלה של הלוחמים.

בהתעסקותי רבות עם בני נוער, מוסדות חינוך וחיילי ומפקדי צה"ל ומערכות ביטחוניות, ניכר שינוי נוסף בתפיסת הזיכרון של יום השואה. אם בעבר התחושה הכללית הרווחת במדינה ביום השואה הייתה של יום אבל ועצבות, המהול בזיכרון להולכים ולנספים, הרי שכיום עיצוב תפיסת הזיכרון תופס מקום רב ומשמעותי יותר. ההבנה כי שורדי השואה מתמעטים והולכים וכי אנו החוליה הבאה והחשובה בשרשרת הדורות לספר לבאים אחרינו את סיפור השואה מחייבת ומאתגרת.

"אם אמרתי אספרה כמו דור בניך בגדתי..." (תהילים ע"ג)

אם נציב פסיק לאחר המילה "כמו", נקבל את הפסוק המהותי ביותר בחובתנו לספר את הסיפור לדור הבא. כלל סיפורי השואה מהווים אבני דרך עבורנו ועבור צאצאינו, ואם נתעלם מהם ולא נדע לספרם לדור הבא ונספרם "כמו", הרי ש"דור בניך בניך בגדתי".

שנים רבות זכיתי לצעוד כרב משלחות צה"ל בפרויקט 'עדים במדים' על אדמת פולין ואירופה. במסעות אלה זכיתי לפגוש שורדי שואה רבים ולשמוע מכלי ראשון את קורות עמינו. באחד הימים הגענו בשעות הבוקר המוקדמות למחנה מיידנק, בפאתי העיר לובלין. בכניסה למחנה פגשתי את אחד משורדי הבריחה ממחנה ההשמדה סוביבור וממתכנניה - תומאס "טויבי" בלאט - יהודי מבוגר מסנט-ברברה בארצות הברית. טויבי המתין לצוותי אחת מרשתות הטלוויזיה שהיו אמורות לראיין אותו ולשמוע את סיפור האישי, התיישבתי לידו וביקשתי לשמוע את סיפורו.

הוא הוציא מתיקו תרשימים שונים והחל לספר לי כיצד היה תוכננה הבריחה ממחנה ההשמדה, סיפור מרתק ומרגש מאין כמוהו, ובמיוחד כאשר הסיפור נשמע ממקור ראשון בפאתי מחנה עבודה בו הושמדו רבבות מבני עמינו. עם סיום סיפורו פנה אלי בבקשה אישית ומיוחדת: "את סיפור הבריחה מסוביבור רבים מכירים, אך את עוצמת הכאב של סיפורי האישי ואת ה'נקומה' שלי לאחר הבריחה מכיריים פחות, אבקש ממך לספרו עבורי ולהיות בזה שליח נאמן".

וזהו סיפורו:

לאחר הבריחה מסוביבור ותקופה מורכבת ביערות בקרב הפרטיזנים ומלחמת הישרדות יום יומית חזר טויבי לבית ילדותו בעיירה הפולנית "איזביצים". לכשהתקרב אל ביתו וראהו עומד על תילו התרגש עד מאוד, בטוח היה כי כל מכריו וחבריו המקומיים ישמחו עד מאוד לראותו "אוד מוצל מאש", חוזר מהתופת. לאחר מספר נקישות פתחה את דלת ביתו, המטפלת המסורה שגידלה אותו וטיפלה בו במסירות בצעירותו. משכך, בטוח היה כי המפגש יהיה מרגש במיוחד. לתדהמתו נטרקה מייד הדלת. לאחר נקישות חוזרות ונשנות פתח בעלה את הדלת וצעק עליו שלא יחזור לעולם.

בדמעות סיפר לי, כי באותו רגע חרב עליו עולמו, תחושת הבדידות והייאוש שהציפוהו הביאו אותו לרקוח מזימה ונקמה אישית ומתוקה משלו. בצעירותו לימדו אביו על המובא במדרש כי לפני כיבוש ארץ ישראל בידי יהושע בן נון, הטמינו האמורים את רכושם בקירות הבתים, לכן הביא הקב"ה צרעת על אותם בתים, כדי שיהרסו את הבית ויתגלו האוצרות ששוויים גדול הרבה יותר מהבית. הדבר העשיר ברעיונות את תוכניתו.

למחרת בבקר חזר למקום, ושוב לאחר מספר נקישות הושפל וגורש בצעקות, באיומים ובטענות כי אינם מכירים אותו וכי הבית לעולם לא היה שייך לו. בעוז רוחו עמד מול בעל הבית וסיפר להם כי הינו מבקש רק דבר אחד: את היהלומים שאביו החביא בקירות הבית טרם הגירוש למחנה - כמובן את הסיפור בדה מליבו. הדבר עורר את זעמם של התושבים בבית, אשר האמינו לדבריו. הם היכו אותו וגירשו אותו לבלתי שוב.

לאחר כשנה חזר טויבי למקום, וגילה שהבית הפך לעִי חורבות - מפורק עד היסוד. מסתבר שהמשפחה שגרה בבית החליטה לחפש את האוצר אך לשווא. "זו הייתה ה'נקומה' שלי" - חתם את סיפורו.

לקט סיפורם האישי של השורדים נצרבים בזיכרוננו כאחת התקופות האפילות בהיסטוריה, שבה כמעט והושמדה אומתנו. תקופה בה האנושות כולה איבדה צלם אנוש והעולם עמד מנגד, אך מעמידה באור יקרות את גבורת רוחם ונפשם של הנספים והשורדים המעבירים לידנו בימים אלה את הלפיד במרוץ השליחים של שרשרת הדורות.

הרב שרגא נתן דהן הינו קצין במיל. והינו בעל תואר שני בתחומי ניהול וטכנולוגיה ומוסמך לרבנות ודיינות. משמש יועץ ומרצה בגופים ציבוריים, ביטחוניים, חינוכיים ומדעיים בנושאי הלכה, טכנולוגיה, רפואה, מדע וחלל