בריחתם השנייה: "בסוף חיי אני שוב נמצאת במנוסה ממלחמה"

אלה אולשנקו (86): "לא תיארתי ולא האמנתי שזוועה כזאת תחזור"

אחרי 40 ימים בחרקיב המופגזת, פונתה אלה אולשנקו בת ה־86 מההפצצות יחד עם בתה, נטליה, והשתיים מצאו את עצמן במולדובה. רגע לפני העלייה למטוס, לקראת החיים החדשים בישראל, מספרת אולשנקו ל"ישראל היום": "לא חשבתי ולא תיארתי שדבר כזה נורא יחזור. זה מאוד מוזר עבורי, ההפצצות והבריחה, לא חשבתי שזה יקרה שוב", היא אומרת.

אולשנקו מספרת על התקופה הקשה שהיא עברה - איך איבדה את אביה במלחמה, ואת אחיה במהלך ההימלטות מלנינגרד הנצורה. "אבא נפל בקרבות בחודשים הראשונים. אמא לא רצתה להאמין, ועד הרגע האחרון חיפשה אותו בין בתי החולים. לצערנו הוא מת בים. בספטמבר 41' החל המצור על העיר. היו הפצצות אינספור, רעב, את העיר הקיפו חיילים נאצים. את כמות האוכל היומית הקציבו ל־250 גרם למי שעבד, ולשאר האנשים 125 גרם. אני זוכרת איך אמא בכתה שהיתה מצליחה להביא הביתה כמה חתיכות של לחם, והרגישה חסרת אונים".

את אחיה היא איבדה בחילוץ מהעיר דרך אגם קפוא. "הוא נפל מתחת לקרח. הוציאו אותו וכיסו אותו בשמיכות, אבל הוא היה מאוד חלש, ונפטר עשרה ימים לאחר מכן. הייתי בת 5 אז, והזיכרון הכי מפחיד היה שאמא השאירה אותי לבד והלכה לטפל בעניין הקבורה של אחי. פחדתי שגם אותה ייקחו לי".

לאחר מסעות רבים, בתום המלחמה הן מצאו את ביתן בחרקיב, ואולשנקו שינתה את הרישום שלה בדרכון מיהודייה לאוקראינית. "הדבר שהכי פחדתי ממנו היה אפליה על רקע מוצא - מזה חששו יהודים בברית המועצות. אבל לא שכחתי את הזהות שלי. אני זוכרת איך סבתא היתה מביאה מצות לפסח, ואיך פחדתי מנרות דולקים בשבת. הסתרנו את זה, שלא יראו מהחלון, אך אף על פי שהייתי קטנה - הבנתי הכל.

"חיי היו מאוד קשים, והנה - בסוף חיי אני שוב נמצאת במנוסה ממלחמה, שוב אני צריכה לברוח כדי להינצל ממוות. אנשי 'חסד' בעיר דאגו לנו מאוד, המתנדבים שלהם היו איתנו עד הדקה האחרונה לפני הפינוי", היא משחזרת. על החיים החדשים בישראל מספרת אולשנקו כי "אני לא פוחדת להתחיל פרק חדש. האנשים דואגים לנו, הם כל כך טובים וכל כך אכפתיים, לא רק מקצועיים, אלא באמת חברים. אז הייתי ילדה קטנה, והיום אני מתחילה חיים חדשים בגיל 86. זה נס של ממש ואני שרדתי".

זינוביי לקרב (86): "הכי פחדתי לחוות שוב הפצצות בגיל מאוחר"

זינוביי לקרב (86) חגג את יום הולדתו בחודש שעבר בחרקיב המופצצת, העיר שאותה הוא עזב בפעם השנייה בחייו. את חג הפסח הוא כבר בילה בבית של נכדותיו בחיפה, כאזרח ישראלי.

"לפי דעתי הרוסים הם בדיוק אותם נאצים, מטילים אימה ופחד. היה מאוד קשה לשמוע את הסירנות בזמן ההפגזות. כשברחתי מהנאצים עם ההורים חוויתי כבר הפצצות על הרכבות שלנו. זה השפיע עלי מאוד בילדות. הייתי קם בלילה וצורח, מנסה לברוח כל הזמן, ולכן עברתי טיפולים. הדבר שהכי פחדתי ממנו הוא שזה יחזור לי עכשיו, בגילי המתקדם. זאת המלחמה השנייה בחיי", הוא מספר. "בגיל שש פינו אותנו לסיביר. כשחזרנו לעיר ב־44', כבר לא היתה עיר - רק חורבן. שיקמו את העיר מהר מאוד, וחרקיב הפכה לעיר מדהימה ביופייה, עיר פורחת ומשגשגת". לדבריו, הרוסים עשו טעות ולא ציפו שאנשי אוקראינה יגנו ככה על ביתם. "אני אישית לא יכולתי לעשות זאת, ולכן עזבתי", הוא מספר בעצב.

אנשי הקרן לידידות עזרו ודאגו ללקרב לכל מה שהוא היה צריך למעבר. תחילה הוא לא היה בטוח אם הוא רוצה לעזוב, עד שטיל נפל במרחק של 50 מטרים מביתו. "זה היה נורא. חייגו אלי מהקרן ואמרו לי שיש לי שעה לאסוף את חפציי. לקחתי מעט בגדים בשקית ניילון, וככה יצאתי. מרבית האנשים בגילי מסיימים את חייהם - ואני, לעומתם, מתחיל פרק חדש בחיי. מן הסתם זה לא היה בתוכניות, אבל בזכות האנשים שעזרו לי איהנה משארית חיי בישראל".

לקרב מסכם בנימה אופטימית, כמו שהיה כל חייו: "ישראל קיבלה אותי יפה מאוד בדמותן של נכדותיי. אני כמו מלך, לא נותנים לי לעשות שום מטלות, מאכילים אותי עד שאני לא יכול ללכת. בינתיים אני נהנה מהשקט. עכשיו אני שמח".

מנכ"לית הקרן לידידות, איילת שילה תמיר, מספרת כי "מתחילת המלחמה, הקרן לידידות, ביחד עם הסוכנות היהודית ונתיב, עובדים לילות כימים כדי לסייע לעולים־פליטים מאוקראינה להגיע לישראל. בין אלפי העולים שכבר הגיעו לארץ יש מאות קשישים - שבהם שורדי שואה. הדבר הכואב ביותר שבו הם משתפים הוא כיצד הסיטואציה הנוכחית הזכירה להם את מה שעברו בתקופת השואה. בריחה מהפצצות טילים, אובדן של חברים, חורבן של בית. נפלה בחלקנו הזכות לאפשר להם לסגור מעגל, ולהגיע לחיות את שארית חייהם בישראל".

ז'אנה גונדרב (85): "זה היה נורא לעזוב שוב את הכל, הנשמה שלי קרועה"

"במלחמת העולם השנייה היה לי קל יותר. הייתי ילדה ואמא שלי היתה לצידי". מספרת ז'אנה גונדרב בת ה־85. "מן הסתם זה היה קשה, וכולם יודעים מה עברנו. במסעות ארוכים הגענו לקזחסטן, ושם העברנו שם את ימי המלחמה עד הניצחון". לבסוף היא הגיעה לעיר טבר שברוסיה, שם סיימה לימודי רפואה, והחל משנות ה־60 היא התגוררה בדניפרופטרובסק שבאוקראינה, לשם עברה כבר עם בעלה, בעקבות עבודתו.

כעת, על רקע הפלישה הרוסית למדינה, נאלצה גונדרב שוב לעזוב את ביתה. "יש לנו בית נהדר, שהיה מאוד כואב לעזוב. השארנו מאחור את כל מה שהשגנו בכוחות עצמנו, זה היה נורא", היא מספרת. "בעלי נפטר. הוא לא הספיק לראות את כל הזוועות ואת מה שמתרחש עכשיו. זה מאוד קשה לעזוב את הכל. הגיל כבר לא אותו דבר, וקשה להסתכל על הכל בצורה אופטימית. ברור שאני רוצה לראות את הנכדים ושהכל יהיה בסדר. אבל עדיין זאת מדינה אחרת, שפה אחרת, צריך להתרגל לזה. הלוואי שהכל יעבור בשלום".

גונדרב נזכרת בפינוי ב־41', ולא מאמינה לדמיון לימים הללו. "הדרך הארוכה למולדובה הציפה בי את זיכרונות הילדות. נזכרתי איך ברחנו מהנאצים מהעיר האהובה, ועכשיו אנחנו שוב עוזבים את העיר - במנוסה מהרוסים. בני נשאר בעיר. עדיין לא מלאו לו 60, אז הוא לא יכול לעזוב. בדירה השארנו את כל הזיכרונות, התמונות וגם את עיטורי הניצחון של אבא ממלחמת העולם השנייה", היא משתפת בכאב רב.

לא סתם גונדרב מזכירה את אביה. היא אישה מאוד חזקה שעומדת על שלה - והרבה מכך זה בזכותו. "אמרו לי שאני, כיהודייה, לא אוכל להתקבל ללימודי רפואה, והציעו לי לשנות את הרישום. אבא תמיד חינך אותי להיות חזקה, ולעולם לא לוותר על העקרונות. אם הייתי משנה את הרישום הייתי מאבדת את הזהות שלי - ולכן סירבתי".

היהדות תמיד היתה חלק מחייה, החל מהדג שאמה היתה מכינה לראש השנה ומהמצות שהיתה מביאה לפסח. כמו כן, אמה חששה לאביה בגלל יהדותו, אך הוא, כמו הבת, התעקש ותמיד דאג להזכיר למשפחה שהם לפני הכל - יהודים. "עכשיו הנשמה שלי קרועה", אומרת גונדרב, מפני שבנה נשאר מאחור, אך בדבר אחד היא בטוחה: "אלוהים שומר עלינו. תמיד האמנתי בניסים. אני אתפלל שבני יינצל. שאלוהים ייתן בריאות לכל מי שעזר לנו בדרך, ושישמור על הקרן לידידות".