המסורתיות יכולה להציל את היהדות בישראל

העניין הגדל והולך בזהות המסורתית הוא ללא ספק אחת התופעות החשובות ביהדות זמננו. מזהות שקטה שהתבטאה במשאלים סוציולוגיים (הקף בעיגול את התשובה דתי/חילוני/מסורתי), הפכה עניין לצעירות ולצעירים מכל המחנות, לראשי מפלגות, לזרמים שמנסים לומר "המסורתיים שלנו" ולאינטלקטואלים וקובעי דעת קהל.

מה הסיפור של המסורתיות? האם היא גלגל ההצלה של הזהות היהודית המודרנית? הישראלית? כיצד היא משתלבת עם תנועות אחרות בהוויה הישראלית, כמו למשל דתל"שים (דתיים לשעבר)? אלו שאלות שהפכו רלוונטיות ומעוררות עניין רב.

מסורתיים ומסורתיות לא מקבלים כפשוטה את ההבחנה בין "דתי" לבין "חילוני". עבורם אלו הגדרות המצמצמות מדי את זהותם. בעבר נראתה ההתחמקות מהגדרה כבעיה מושגית. האם תיתכן זהות כזו? מנקודת המבט של ימינו, ברור שהמונחים הללו נוצרו רק בעת החדשה.

מאות שנים הספיקה המילה "יהודי" כדי להגדיר יהודים ויהודיות, ולא שמעו על מונחים אלו כמו שלא שמעו על "מתנגד" ו"חסיד".

מסורתיים לא כותבים ספר הלכות חדש. מה שמעניין אצלם הוא היחס להלכה. יהודי לא קונה עסקת חבילה הלכתית או פורק עול, אלא כל הזמן הוא בתהליך התפתחות: זה לא "או־או", אלא אני בהתפתחות מתמדת: היום אני שומר מה שאני שומר, ומחר אקבל על עצמי עוד.

המשפחה שגדלתי בה חשובה בעיניי, ובני ובנות המשפחה נותנים מקום זה לזה. זה לא "חיה ותן לחיות" הליברלי, זו לא סובלנות חמוצה, אלא כמאמר המשורר "טוב לנו יחד", ובשביל חדוות היחד אני מוותר.

ידידתי, פרופ' חביבה פדיה, סיפרה לי על ר' יהודה פתיה, סבא־רבא שלה, מגדולי המקובלים בתקופתו, שהגיע אליו יהודי ואמר לו שהוא מתקשה לא לעשן בשבת (רק תחשבו על יהודי שמרגיש נוח לבוא עם שאלה כזו לגדול המקובלים), והרב פתיה ענה לו: "תעשן פחות".

ידידי, ד"ר דויד ביטון, סיפר לי שכאשר הגיעו הבנקים לקזבלנקה שבמרוקו, היו יהודים שהתחילו לעבוד בשבת. ואולם, הם לא יצרו רבנות אלטרנטיבית, ולא התחילו לאיים ולהשמיץ את הרבנים שלהם, אלא קמו במניין ותיקין, בבוקר מוקדם, והרבנים התפללו איתם, ולא כתבו פשקווילים.

מסורתיות היא אפוא עניין לקהילה, לחיים של עם שיש לו עבר ועתיד משותף. היא ההבנה שהיהודים הם משפחה, והיא הערך של היחד. לא היחד שבולע את היחיד - אלא כזה הדורש צמצום, פשרה, אהבה והמתנה.

מכאן אפשר להבין למה בתקופה זו של שסעים, בעידן שהפוליטיזציה קורעת את היהדות לגזרים - הפרהסיה, הגיור, הנישואין, החגיגה של ה"יחד" היהודי מתממשים לא רק בהתקוטטויות, אלא באהבה של המורשת, של החוכמה היהודית, הספר, השבת, ארץ ישראל, הערבות ההדדית.

ועכשיו, נשאלת השאלה למה לא הופכים את המסורתיות לממלכתיות הישראלית במחנה היהודים? אם לרוב אזרחי ישראל יש עניין ביהדות שלהם, האם לא נכון להקים מערכת חינוך אחת שמקיימת זיקה אוהדת למורשת היהודית?

אלו רעיונות מהפכניים שבאים מתוך המסורת. בשלב הזה כדאי להזמין את הנאמנים למורשת היהודית לבוא ולקחת חלק ביצירה ובגיבוש של אופיה של המסורת היהודית בישראל.

נתנו יותר מדי מקום לנציגים שבמבחן התוצאה הם לא מספקים את הסחורה. המסורתיות אינה בשורה למסורתיים, או למזרחים או לסקטור כזה או אחר, וצריך לשמור עליה מפני ידיים של זהויות מגובשות, שבמקום לתת לה לצמוח מתוך קשב לדאגות הישראליות - משעבדות אותה לאינטרסים צרים.

מי שיבחרו לבוא ולקחת חלק פעיל בעיצוב המורשת היהודית לחיינו, יגלו כאן מרחב משמח הכולל שירה, פיוט, תבונה ובעיקר ריפוי לחברה הישראלית.

פרופ' מאיר בוזגלו הוא יו"ר תנועת תיקון, פילוסוף, פעיל למען שוויון בחינוך ומעמודי התווך של מהפכת הפיוט. ממשתפי כנס ירושלים למסורתיות שיתקיים בין התאריכים 5-7.10.2021.