הישראלים מבקשים סליחה ועושים חשבון נפש

רחל (שם בדוי) | מסרה את בנה לאימוץ

"נפשי ענייה בגלל חסרונך"

רחל (שם בדוי), בת 70 מצפון הארץ, לא יכלה להעלות על דעתה שדווקא מגיפת הקורונה תגרום לה להתחיל את המסע שלו המתינה במשך יותר מ־50 שנה. "בעקבות הקורונה והחשש מבדידות, משרד הרווחה דאג שעובדת סוציאלית תבקר אותי אחת לשבוע. אני לא יודעת לשים את האצבע על הסיבה שהחלטתי לפתוח בפניה את הסיפור שהסתרתי יותר מחמישה עשורים, אבל זה קרה", היא מספרת.

"בשלהי שנות ה־60 ילדתי בן, ונסיבות חיי הקשות הובילו אותי למסור אותו לאימוץ. מאז ועד היום אני חושבת על הבן שמסרתי, ובעיקר רוצה לבקש את סליחתו". רחל נולדה למשפחה מסורתית שעלתה מטריפולי עם קום המדינה, בת יחידה בין חמישה אחים. היתה זו משפחה קשת יום: האב עבד בעבודות דחק, האם גידלה את הילדים.

"במשך שנים חיכיתי שייצור קשר"

"במשך שנים חיכיתי שהבן ייצור קשר, וזה לא קרה", אומרת רחל. "העובדת הסוציאלית שמלווה אותי קישרה אותי לשירות למען הילד של משרד הרווחה, והם הציעו לי שאכתוב לו מכתב שיצורף לתיק האימוץ, כך שהבן שלי יוכל לקרוא את המכתב כשיחליט לפתוח את התיק".

זו לשון מכתבה של רחל לבנה שלא הכירה: "מאז שאני ילדה חלמתי לגור בקיבוץ. במשך שנים ביקשתי מהוריי ללמוד בקיבוץ, אך הם סירבו בתוקף. לא יעלה על הדעת שבתם היחידה תלמד בקיבוץ. אחרי מלחמת ששת הימים, כשהייתי נערה בת 17, התנדבתי באחד הקיבוצים בצפון הארץ. שם הכרתי את אבא שלך. הוא היה מבוגר ממני במעט, גבוה ויפה, בן למשפחה אשכנזית. התפתח בינינו סיפור אהבה קצר, ובתום ההתנדבות חזרתי הביתה. כשגיליתי שאני נושאת אותך ברחמי נסעתי לבית הוריו. סבתך גירשה אותי מהבית, אביך התעניין במין העובר - בשלהי שנות השישים לא הייתי יכולה לדעת".

"כשהבנתי שאביך נטש אותי, פניתי לרווחה. העובדת הסוציאלית סיפרה לאמי, שהייתה שבורה - אני בת למשפחה ספרדית מסורתית, היריון מחוץ לנישואין היה בושה גדולה עבור המשפחה. נשלחתי לבית אומנה בצפון לכל חודשי ההיריון עד הלידה. אפילו לאחיי לא סיפרו את האמת; ביישוב סיפרו שיצאתי לעבוד במקום מרוחק. זו הייתה תקופה לא קלה, שסופה בלידה טראומטית. ילדתי אותך לבד, בלי ליווי של בני משפחה, רק המלווה מבית האומנה הייתה איתי. כשנולדת יכולתי להביט בך שניות ספורות, ואז נפרדת ממני".

"חזרתי הביתה כואבת פיזית ונפשית. מאז אותו יום אתה בליבי תמיד, והנך סוד כמוס - בעלי וילדיי לא יודעים על קיומך. כשנתיים לאחר שנולדת נישאתי לבעלי, ובמהלך החיים המשותפים נולדו לנו ארבעה ילדים. גידלתי אותם בקיבוץ, כמו שחלמתי. רק אתה היית חסר כדי שהחלום יהיה מושלם. היית חסר לי כל יום".

"בן יקר שלי, אני מקווה שתסלח לי. אתה מאוד יקר וחשוב לי, אף על פי שמסרתי אותך. אמנם נולדתי למשפחה קשת יום, והיום, ברוך השם, לא חסר לי דבר - אבל נפשי ענייה, ענייה בגלל חסרונך. סליחה, בן יקר שלי. אוהבת ומתגעגעת, רחל, אמא שלך".

ד"ר אלכס צ'פליוק | עלה לישראל והותיר את הוריו באוקראינה

"סליחה שלא שמרתי על קשר"

קשה לא להתרגש למקרא הסיבה שבגינה רוצה ד"ר אלכס צ'פליוק, בן 25 מגבעתיים, לבקש סליחה מהוריו: העובדה שעלה לישראל - והשאיר אותם, בכאב רב, באוקראינה.

אלכס, בוגר תוכנית הרופאים של ארגון "מסע", עלה לישראל בערב יום הכיפורים לפני שנתיים, לאחר שסיים את לימודי הרפואה באוקראינה. הוא עלה כדי להשתלב במערכת הבריאות בישראל, שהיא, לדבריו, "אחת מהטובות בעולם" - וגם מטעמים ציוניים וחיבור לזהותו היהודית. רגע לפני יום הכיפורים, כסטאז'ר עסוק במחלקת אורולוגיה בבית החולים שיבא בתל השומר, הוא רוצה להביע חרטה בפני הוריו, אולגה ואלכסנדר, על כך שלא עלה בידו לפגוש אותם מאז עלה ארצה.

"אני כל כך עסוק בסטאז'"

"אני רוצה לבקש המון סליחה מההורים שלי, כי אני כל כך עסוק עכשיו בחודשים האחרונים של הסטאז'", הוא אומר, "ואני מנסה להשקיע כמה שיותר זמן בסטאז' ולקבל מקום להתמחות". אלכס, בן יחיד להוריו, מספר כי הם גרים בעיר חרקוב שבאוקראינה, וכי בזמן האחרון הוא מתקשה לעמוד בקשר עימם, "כי אני נמצא בתהליך של קבלת תקן להתמחות באורולוגיה בבית החולים שיבא. חשוב לי להתחזק בתחום האורולוגיה כדי לבוא מוכן להתמחות. אין לי הרבה זמן. לא יכולתי לנסוע אליהם בגלל העבודה שלי, וגם בגלל הקורונה. אני לקראת סוף הסטאז' שלי, ובנומבר יהיה לי חודש חופש, ואני מקווה שאחזור לבקר את ההורים שלי באוקראינה. אני רוצה לראות אותם, לחבק את אימא שלי וגם לראות את בן דוד שלי ולחבק אותו. אני מתגעגע לזה".

הקליטה בישראל, מוסיף אלכס בגילוי לב, היא תהליך לא פשוט - אבל ככל שחולף הזמן מוסיפה הארץ להאיר לו פנים. "אני מתחיל להכיר אנשים. פגשתי הרבה אנשים טובים שהפכו לחברים אמיתיים, וגם עולים חדשים באותו מצב כמוני. יש לי בת זוג, קתרינה, שגם היא עולה חדשה. הכרנו לפני שעלינו לארץ. אני מתכנן לבקר את ההורים שלי באופן מיידי כשאתפנה מהעבודה, וגם אתקשר אליהם יותר בחודש הבא. אני רוצה לעשות איתם ארוחת ערב וירטואלית ביחד. אני מתגעגע אליהם".

יואל (שם בדוי)  |  תקף נהג מונית באיומי סכין

"מבטיח שלא אפגע יותר באיש"

יואל (שם בדוי) מב"ש עלה לישראל מאוקראינה בשנות ה־90 כשהיה בן 17 וחצי. "העלייה שלי התנהלה כמו כדור שלג של כישלונות, שהתחיל כשלא הצלחתי להשתלב בפנימייה שאליה נשלחתי, משם הגעתי לרחובות שכונה ד' -  ואז הדרך לפשע היתה קצרה מאוד".

לאחר שהורשע בעבירות אלימות קשות, יואל נכלא בגיל 18 למשך 11 שנות מאסר. "כשאתה נכנס למאסר בגיל צעיר, אתה לא תופס את הזמן, זה נראה כמו נצח", הוא מסביר. "אין לך שום רצון להשתקם, מבחינתך אתה מת. בכלא הרגשתי שייך, מצאתי חברים, מצאתי סמים".

כשהשתחרר, היה יואל מכור. "הרגשתי שיש עליי חותמת של עבריין ושאין לי סיכוי להשתקם", הוא אומר. "הגעתי לשפל המדרגה. בעזרתה של אמי, הבנתי שאם לא אעשה מעשה אמצא את עצמי מקבץ נדבות בצמתים במקרה הטוב, או מת באחת הסמטאות במקרה הרע. פניתי לטיפול בקהילה הטיפולית לגמילה מסמים של משרד הרווחה, הייתי ממוקד בבעיה והשלמתי את הגמילה בהצלחה".

"עבדתי קשה מאוד כדי להחזיר חובות"

לאחר שסיים את תהליך השיקום עבר למרכז, מצא בת זוג ונולד להם ילד משותף. במשך כמה שנים הצליח לחיות חיים נורמטיביים, אך אז הגיעה הנפילה. "עבדתי קשה מאוד על מנת להחזיר חובות, חייתי בכעס, שתיתי אלכוהול וזה החזיר אותי למקומות הנמוכים שהייתי בהם".

את אירוע התקיפה - שבמהלכו תקף נהג מונית באיומי סכין, ובעקבותיו הצטרף לתוכנית "צדק מאחה" הפועלת בשירות המבחן למבוגרים במשרד הרווחה, שמטרתה לגשר בין פוגע לנפגע - יואל לא זוכר לפרטים. "אני לא מבין למה יצאתי מהבית עם סכין, לא ברור למה שדדתי אותו". החזרה לטיפול הגמילה לא היתה פשוטה. "זו בעצם היתה הודאה בכישלון של התהליך הקודם, אבל אמרתי שאני חייב להצליח, ואחרי עשרה חודשים הרגשתי שלם שוב".

לדבריו, "בשלב הזה הציעו לי להשתלב בתוכנית 'צדק מאחה', שבמסגרתה אפגש עם הקורבן ואבקש את סליחתו". השניים נפגשו עם בנות זוגם. "התנצלתי בפניהם, ואמרתי שאמנם אני לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור, אבל אני כן יכול להבטיח להם שלא אפגע יותר באיש. אני חושב שהם קיבלו את התנצלותי". הוא מסכם כי "היום אני חי חיים נורמטיביים. פתחתי עסק, במקביל אני אורז מארזי מזון לנזקקים, ומקווה שאלוהים חזר להיות בצד שלי".

ד"ר יעל סהר קוסטיס | פונה לגורמי הרפואה

"לצוותי בתי החולים, סליחה על השחיקה"

ד"ר יעל סהר קוסטיס, רופאה תעסוקתית מומחית, חברה בוועד של האיגוד הישראלי לרפואה תעסוקתית, מבקשת לקראת יום הכיפורים סליחה מהצוותים הרפואיים בבתי החולים ובמרפאות על האתגרים והצרכים התעסוקתיים, שהתגברו והתחדדו סביב התפרצות מגיפת הקורונה ועדיין לא זכו למענה שלם.

ד"ר סהר קוסטיס ציינה כי "העולם ממשיך להתמודד עם נגיף הקורונה, זו מלחמה ארוכה ומתישה. אמצעי המיגון כיום זמינים יותר, הצוותים המטופלים מיומנים, אך עדיין המלחמה הזו גובה קורבן נוסף של תשישות ושחיקה של הצוותים הרפואיים". תחום הרפואה התעסוקתית אחראי לבריאות העובדים ולבטיחותם, ובכללם גם עובדי מערכת הבריאות. החשיפות התעסוקתיות של עובדי הבריאות מגוונות, וכוללות חשיפה לגורמים מזהמים רבים - מלבד נגיף הקורונה. אחד הגורמים הללו הוא דקירות ממחטים או מכלים חדים מזוהמים בעת ביצוע פרוצדורות, דבר המעמיד אותם בסיכון להידבקות במחלות זיהומיות בעלות השפעה משמעותית על בריאותם, וכפועל יוצא גם על בריאות מטופליהם ולעיתים אף על בני משפחותיהם.

"נמצאים בצומת טעון וקשה"

ד"ר סהר קוסטיס הדגישה כי "עובדי מערכת הבריאות מבצעים את עבודתם באמונה שלמה מתוך רצון אינסופי לטפל, לרפא ולהעניק מזור. המאבק הממושך בקורונה מתבטא גם בעייפות הצוותים, אך מדובר בנדבך נוסף על גבי תנאים נוספים ברקע, הזקוקים גם הם למענה נאות. שעות עבודה ממושכות, עבודת משמרות, ארגונומיה בעייתית, חשיפות ביולוגיות, כימיות ופיזיקליות - אלה רק חלק מהאתגרים.

"עובדי מערכת הבריאות נמצאים גם בצומת טעון וקשה מול מטופלים ובני משפחותיהם. הם מתמודדים בכל יום לא רק עם הצלחות, אלא גם עם רגעים קשים וכואבים. הצוותים הרפואיים זקוקים למעטפת הולמת של מיגון, בטיחות ותנאי עבודה הולמים - החל בזמינות וביעילות אמצעי המיגון, דרך מניעה ראשונית של סיכונים והתאמת כלים בטיחותיים, וכלה גם במענה לעייפות ולמצוקות העולות במהלך העבודה, גיבוי הצוותים בשטח ואפס סובלנות לאירועי אלימות.

"מערכת הבריאות נועדה לשרת את הציבור ולשמור על בריאותו. הדאגה לתנאי עבודה אופטימליים, לבריאות ולבטיחות המטפלים, משרתת בסופו של דבר את טובת הכלל ועליה להיות מגובה על ידי החלטות ברמה המדינית, אך גם להוות חלק מהתפיסה היומיומית באוכלוסייה. צוותי מערכת הבריאות לא רוצים מחיאות כפיים מהמרפסות, הם זקוקים ליחס מכבד, למיגון ולתנאים ראויים. עובדי השירותים הרפואיים עושים לילות כימים למען בריאות הציבור ורווחתו. חיזוק החוסן, הביטחון והבטיחות שלהם צריך להיות האינטרס של כולנו".